זו השאלה שטובים ותמימים בקרבנו שואלים עצמם, לנוכח תיאוריות מאקרו-כלכליות מהסוג אותם מנסחים באומנות ובשכנוע רב, חוקרים כמו קארל מארקס, דני גוטווין ושמשון ביכלר. "מה יוצא להם?" לא מה יוצא לבעלי ההון הגדולים – זה הרי ברור – אלא מה מרוויחים השטרסלרים, מנהלי עמותות החמלה, מורחי הסנדביצ'ים ואוספי הבגדים, הכתבכלבים של 'שעה קלה על כלכלה' בגלי צה"ל וכמובן מה יוצא לאינספור אזרחים הסבורים ש"ככה בנוי העולם", או "תמיד היו עניים ועשירים" ואפילו "מה פסול בכך שמנכ"ל בנק הפועלים משתכר 30,000 ₪ בכל יום?". בקיצור, מה מרוויחים אנשים שאינם בעלי הון דומיננטי, כלומר מי שאיננו שייך לקבוצה הקטנה של '10 המשפחות', או לקבוצת 50 הישראלים שעל פי חישוב של העיתון גלובס משתכרים במשותף 180 מליון שקל בכל שנה.
ובכן, התשובה פשוטה בהרבה מכפי שנראה. על מנת להשתכנע בפשטותה, יש להבחין בין שני סוגי שמרנים כלכליים: השמרן הכלכלי המודע והמתוחכם – שטרסלר, טומי לפיד ויוסי ביילין הם דוגמאות מבוהקות לאלו – לבין השמרן הכלכלי האינרטי, שזו הכותרת שאפשר לתלות מעל אותם 'אינספור האזרחים' הנ"ל. על האחרונים אין טעם להשחית מלים, לפחות לא כרגע. הם מייצגים את היאוש וחוסר האונים, שתי תכונות חיוניות לשמרנות כלשהי. אבל אסור לשכוח לרגע שאינספור האזרחים האלה מהווים מאגר בלתי נדלה לשמרנים המודעים והמתוחכמים: הם או בניהם הכתבלבים של העתיד; בוגרי הפקולטות למשפטים של העתיד; ועדי הורים, תובעי הישגים ומארגני מסיבות סיום ב-1000 ₪.
בין פילנטרופיה לפוליטיקה
ובכן, מה מרוויחים השטרסלרים, מנהלי העמותות ומורחי הסנדביצ'ים? אפשר כמובן להסביר כל מקרה בנפרד: המשכורת של שטרסלר ומעמדו כפרשן הכלכלי של המדינה; המשכורות של מנהלי העמותות למיניהן ומעמדם כמצפון של המדינה; תודעת הצדקנות של מורחי הסנדביצ'ים ומעמדם כצדיקי הדור. אבל פורה יותר לנסות ולהכליל באמצעות ההבחנה הישנה והידועה שבין ציבוריות-פילנטרופית לבין ציבוריות-פוליטית.
ההבחנה הזו חשובה במיוחד כיוון שהמציאות המודרנית היא ציבורית. ולכן חשוב הדיון – למעשה המאבק החברתי – על עיצובה של ציבוריות באופן כזה [פילנטרופי] או אחר [פוליטי]. עניין זה עשוי להסתבר טוב יותר מדברים שאמר פעם איש פוליטי אחד, שענה לשם תיאודור הרצל. בקטע נשכח ביומנו הוא כותב: "ובכן כסבור אני שאור החשמל לא הומצא בכדי שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא כדי שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה". מצויד בתובנה זו, שעבורנו היא טריוויאלית, שכן אור החשמל בימינו, שהוא אכן זכות טבעית אפילו של 40 הישובים הבדואים הלא מוכרים המאוכלסים ביותר מ-70 אלף נפש, ניגש הרצל לבית רוטשילד והודיע לו על 'המצב המתמיד' – מאבק העמדות שנותר בינו לבינם.
אנשי משפחת רוטשילד והפילנטרופיסטים שקמו לנו אחריהם, מתבססים על ציבוריות שהפערים הם חלק טבעי שלה, ציבוריות רצופה במצוקות "טבעיות", עתיקות כאדם עצמו, מצוקות הזועקות לאנשים חמים שיבואו ויתרמו מזמנם ובעיקר מהונם, לא בכדי לפתור אותן אלה כדי להקל על הסבל. לעומתם, אלה הדוגלים במציאות ציבורית פוליטית סבורים שאור החשמל ונמשליו העכשויים – פנסיה, עבודה, מים, אויר, תחבורה, חינוך, בטחון, תרבות, ספורט, נוי, נוף ושקט תעשייתי – לא הומצא לטובתם של כמה "סנובים" ומלחכי פנכותיהם, אלא כדי "לפתור לאורו את בעיות האנושות כולה". אצל הפוליטיסטים אין "מצוקות" אלא יש "בעיות". אלו דורשות פתרון – ככל שניתן לספקו – ולא 'לב חם'. ופתרון פוליטי הוא בראש ובראשונה פתרון המייחס לבעיה מימד אנושי, ולכן הוא מזמין מעורבות אנושית בהתמודדות עם פתרונותיה, ועוד יותר עם השלכות כשלונם.
אם כך, פילנטרופיה או פוליטיקה – אלו שתי הברירות הניצבות בפני אנשים. חשוב להדגיש שכל אחת מאלו מתפצלת בתוכה לשורה ארוכה של אפשרויות-משנה. חשוב עוד יותר להדגיש, שב'פוליטיקה' הכוונה כמובן למובן הרחב של המונח, כפי שמכס וובר הגדירו בחיבורו המומלץ 'הפוליטיקה בתורת מקצוע', פעילות אנושית הכרוכה בניהול; ואנו כסוציאליסטים מוסיפים הרי מיניה וביה 'נהול עצמי'. ומכאן פוליטיקה-חברתית המבוססת על הסכמה, דיאלוג ומידה ידועה של אינטימיות, ומכאן גם פוליטיקה-לאומית המבוססת על פשרה, מאבקי כוח ומידה מרובה של אנונימיות.
מנפלאות הפילנטרופיה בישראל
ציבוריות הפילנטרופית, הפכה בשנים האחרונות למציאות הדומיננטית במדינת ישראל: צא וראה עד לאן הגיע מציאות זו במחוזותינו, ותבין בקלות – בלתי נסבלת משהו – 'מה יוצא להם מזה'… לפני שריקת הפתיחה בכל משחק של מכבי-ת"א, יוצא השחקן התורן ומרעיף חום על ראשו של איזה ילד-נכה-נבחר-מאושר, שלרגע קט אחד מצליח להגשים את שאף לא אחד מעשרת אלפי הצופים המשולהבים לא יצליח לעשות אף פעם כנראה [אלא אם יהיה נכה ויעלה בגורל]. לעומת זאת, בק"ק בית שמש, לא נמצאו מבין 170 מליוני השקלים הציבוריים העומדים לרשות העיריה ולו 80,000 ₪ להפעלתו של חוג כדורסל עבור ילדי העיר. אך רווח והצלה עמדו לעיר ממקום אחר: 'העמותה לקידום הספורט בשכונות' הרעיפה מחסדיה הירושלמים, ובמסגרת מתקנים ציבוריים [אולמות בתי הספר] היא ממיינת בין ילדים שיכולים לכאלו שיכולים פחות. בהמשך ידרשו הילדים לרכוש לעצמם ערכת אימון בסך 270 ₪ ["לעמותה זה עולה יותר"], אם כי לא חובה לרכוש את כל הציוד, מה גם ש"מי שזקוק לסיוע מוזמן לפנות". ככה זה עובד בממלכת פילנטרופיה: הצהר על נכותך, ומייד יעטפו אותך ווראייטי, פתחון פה, פתחון לב או אחד מעשרות "העסקים למען הקהילה" הפועלים כאן במרץ ובהתלהבות.
לדוגמא נוספת: ערב שבת, טלוויזיה. שדרן ידוע ברדיו האזורי לא חוסך שבחים מעמותה לטובתה הוא מגייס כספים, "בהתנדבות". "מלאכת קודש הם עושים" הוא אומר למראיין, ולרגע קסום אחד נאלמת אוירת ההדוניזם הניהיליסטי עליה מבוססת 'תכנית הבידור' הפופולרית. שהרי ערב שבת הוא, ורגע אחד לפחות יש להקדיש – תרתי משמע – לפילנטרופיה. וכן הלאה והלאה, וקצרה היריעה מלהצביע אפילו על מגוון השיטות, הארגונים, המושגים והרוח המשדרים ביחד וכל אחד לחוד את רפסודיית הפילנטרופיה הישראלית.
לא מדובר כאן "בענין של זמן", עד שהפילנטרופיה תעלם. הזמן – אם בכלל – לא יועיל ואולי רק יזיק. חשוב להצביע על הקשר החזק שבין נטייתו, ככל-הנראה, של האדם למעמדיות מארגנת ונותנת משמעות, שבין החמלה והצדקה שאיפיינו את העולם המסורתי, חמלה וצדקה שהתגלגלו בפילנטרופיה של המאה ה-19 ובניאו-פילנטרופיה של ימינו. כך עוד ועוד אנשים נולדים לתוך מציאות בה הניאו-פילנטרופיה נתפסת כסדר עולם, מאז ועד היום ועד בכלל.
מה כל כך נורא בקצת "תרומה לקהילה"?
כך או כך, דומה שההבחנה בין הציבוריות הפילנטרופית לבין זו הפוליטית לא רק מספקת תשובה לשאלה ממנה יצאנו לדרכנו – 'מה יוצא להם מזה?' – אלא מסמנת גם את דרך היציאה, שהיא אמנם לא יותר משביל עזים משובש המתפתל בין שלגי-עד לבין תהומות [מה לעשות וכותב שורות אלו הוא מחסידי 'שר הטבעות', על הגרסא הכתובה והמצולמת של יצירת מופת אופטימית זו]. 'מה יוצא להם מזה?' – שיטה. שיטה חברתית ברורה ומסודרת. כאמור, מנקודת מבט זו – ומנקודת מבט זו בלבד – אין זה משנה כלל אם אתה מחזיק את תעשיית הנפט, המיחשוב או ועד בית שכונתי. בשלושת המקרים אתה "פועל למען הקהילה" על ידי איתור "מצוקה" ופריסת חסות עליה ובכך משמר את כוחך ואת מקומך במעלה הסולם החברתי. איך יוצאים מזה? – בחתירה נגד השיטה ויצירת כלים חלופיים, כלים אנושיים, שיוויוניים, הדדיים, כלומר פוליטיים שיחליפו את הנאו-פילנטרופיה.
וזו כמובן נקודה מצוינת לשוב לאותם אינספור אזרחים מיואשים: בפעם הבאה שמי מהם מוכן לוותר על היאוש ולהיכנס לדיון, אל תמהר להצביע על בעלי ההון הדומיננטי כאל המרוויחים-אשמים האולטימטיביים. במקום זאת, דבר על מנהלת בית הספר בו לומדים הילדים שלך. תציע לו לבדוק האם היא עסוקה בגיוס תרומות למען בית הספר, האם גם היא שוקדת על עוד פרוייקט 'למען הקהילה', האם במקום העבודה שלו ישנה מחלקה מיוחדת הדואגת לנזקקים. שאל אותו מדוע, מי מרוויח,למה. ואז תשאל אותו מתי בפעם האחרונה הוא עשה שימוש כלשהוא במקלט השכונתי, באולם הספורט, במתנ"ס, כלומר מתי הוא עשה שימוש 'פרטי' – שימוש מהחיים – ברכוש 'ציבורי', שהוא למעשה שלו. אז, אולי, תוכל לשאול אותו, האם הוא סבור שאור החשמל הומצא בכדי שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, או שמא גם הוא סבור שאור החשמל – כלומר העולם כולו – הומצא בשביל האנושות [האנושית] כולה.