לכאורה נראה הדבר תקין ומסודר. לכאורה אזרה ההנהלה עוז ואומץ לבצע את מה שנדרש ממנה מזמן. לכאורה לא היה מנוס מפיטורי 900 ויותר מעובדי בנק הפועלים. למעשה אין בין הדברים הללו לבין המציאות ולא כלום. מי שעקב אחרי שפת הגוף של אלי יונס, יו"ר הנהלת בנק הפועלים (המנכ"ל) יכול היה להתרשם בקלות שהוא אינו נלהב, בלשון המעטה, מהפעלת גרזן הפיטורים ההמוניים בבנק. למעשה מתבצעת בבנק מזה שנים מספר פעולה נרחבת של פיטורי עובדים. בשקט, בשקט, בלי רעש וצילצולים, ללא מסיבות עיתונאים, בהסכמה מלאה של ועד העובדים, נוטשים כל שנה יותר מ200- עובדים את המערכת. חלקם פורש לפנסיה, חלק אחר עובר לתעסוקות אחרות או סתם עוזב את הבנק. את המישרות המתפנות לא מאיישים עובדים חדשים. התוצאה – מצבת כוח האדם של בנק הפועלים הולכת ומתכווצת.
אז מה קרה לפתע, בסתיו האחרון, שהוציא את הנהלת הבנק מריבצה והביא אותה להודעה דרמטית יוצאת דופן כל כך? הרי בנק הפועלים הוא עדיין הריווחי ביותר במערכת, ואולי הגוף העסקי הריווחי ביותר בישראל. האם באמת הגיעו הבעלים הפרטיים למסקנה שאין מנוס מפיטורים (כמו שטען אחד הפרשנים)? אז היכן הם היו בחמש השנים האחרונות? מה שגרם לבעלים הפרטיים, המחזיקים בגרעין השליטה של בנק הפועלים, לצאת מגידרם היתה סיבה אחרת לגמרי. למרות הרווח נקי של 757 מיליון שקל בחודשים ינואר-ספטמבר השנה, הורה המפקח על הבנקים בבנק ישראל, ד"ר יצחק טל, להנהלת בנק הפועלים, לא לחלק השנה דיווידנד לבעלי המניות. לכאורה עניין של מה בכך, למי שהתרגל לחלק לעצמו מאז שלהי 1997 מאות מיליוני שקלים מהרווח הנקי של הבנק. אלא שבהוראה זו של המפקח על הבנקים טמון הפתרון לחידת הפיטורים.
בעלי השליטה בבנק – משפחות דנקנר ואריסון ונספחיהן – לא רכשו בכספם את השליטה בבנק הגדול והריווחי בישראל. שתי קבוצות בנקאיות – האחת בראשות בנק לאומי והשנייה קונסורציום בנקאי בראשות הבנק הבינלאומי הראשון, העניקו למשפחות המכובדות אשראי בנקאי נדיב (ולא זול) לרכישת בנק הפועלים מידי המדינה באמצעות חברת "נכסים מ.י." )מ"י הם ראשי התיבות של מדינת ישראל למי שעדיין לא עיכל(. מניות בנק הפועלים שימשו כבטוחות לבנקים שהעניקו את האשראי הנדיב ל"רוכשים", שאגב, לא השקיעו פרוטה אחת מכספם העצמי, בניגוד גמור לסיפורי הסבתא של רני רהב (דוברה של שרי אריסון) ושל כמה פרשנים מכובדים. את ההחזר לבנקים בגין האשראי שילמו משפחות דנקנר ואריסון באמצעות חלוקה של דיבידנד לבעלי המניות (כלומר: להן עצמן), בשיעור של מחצית מהרווח הנקי של בנק הפועלים באותן שנים. כך עד לשנה זו.
החלטתו של המפקח על הבנקים, לאסור השנה על תשלום דיבידנד, היא בגדר אסון למשפחות דנקנר ואריסון: בפעם הראשונה ייאלצו בעלי השליטה בבנק הפועלים לשלם מכיסם על האשראי הנדיב שקיבלו לשם רכישת הבנק. המפקח על הבנקים הסביר כי הגורם העיקרי להטלת האיסור הוא הנתון של הלימות ההון בבנק הפועלים. 'הלימות ההון' היא היחס שבין הרווח הנקי לבין סך כל המאזן. יחס זה עמד, בבנק הפועלים, על 15% בשנת 2000. השנה הוא ירד לרמה של 7.6%. פיטורי 900 עובדים מביאים מיד לשינוי דרמטי במאזן הבנק. אמנם יש צורך לשלם למפוטרים יותר ממיליארד שקל בגין פיצויים, אולם רובו של הסכום כבר הופרש כדין במאזני הבנק (לקרן הפיטורין), וגם את השאר אין צורך לרשום במאזנים באופן מיידי. מה שכן יופיע מיד במאזן הוא החיסכון בעלויות אותם 900 עובדים. זה, בנוסף לרווח הנקי הצפוי ברבע האחרון של השנה נוכחית, יביא את הלימות ההון ליחס מתאים לחלוקת דיווידנד מה שיאפשר למפקח לבטל את החלטתו הנוראה. כך יוכלו משפחות דנקנר ואריסון להמשיך להשתמש ברווחים המפליגים של בנק הפועלים כדי לפרוע את האשראי הנדיב שקיבלו מהבנקים הישראליים לרכישת גרעין השליטה של בנק הפועלים. כך יִינצלו שתי משפחות יקרות אלה מן הצורך להשתמש לשם כך בכספם האישי, העושה חייל במקומות אחרים. זה שאת המחיר ישלמו, ללא כל צורך ממשי וענייני, 900 אנשים ונשים, יחד עם בני משפחותיהם, זה באמת לא לעניין ולא מעניין במיוחד את הבעלים הפרטיים מאד של בנק. ולבעלים של בנק הפועלים נציע: כדאי, בהזדמנות זאת של פיטורים, להיפטר גם מן השם המביך הזה "בנק הפועלים", שכבר מזמן אינו הולם את המוסד המכובד. דומה ששמות כמו "בנק בעלי ההון" או "בנק המיליונרים" יתאימו לו יותר.