צריך היה שהאבטלה תתדרדר לרמה של יותר מעשרה אחוז ושהמיתון והקיפאון הכלכלי יימשכו שנים ארוכות ושאנשים יתחילו לצאת לרחובות וללקט מזון בפחי האשפה כדי שתתעורר השאלה: מדוע אין "שמאל חברתי" בישראל.
ובכן, אין שמאל חברתי כי אין באמת שמאל בישראל, או כמעט שאין. שמאל "מדיני", לכאורה יש אבל מי שמפריד בין שמאל "מדיני" לשמאל "חברתי" עושה שקר בנפשו. חברה כלכלה ופוליטיקה שלובים זו בזו גם בימין וגם בשמאל, אף שאנשים בוחרים להתעלם מכך. "שמאל" אמיתי מכיל סידרה של עקרונות: חתירה לשלום ולמתינות מדינית תוך הכרה בזכות ההגדרה העצמית של עמים אחרים; חתירה לשוויון כלכלי-חברתי; מעורבות המדינה במשק לצורך השקעות בצמיחה; מדיניות של תעסוקה מלאה; חלוקה הוגנת של ההכנסות לעתים גם במחיר הגדלת הגרעון הממשלתי. עקרונות אלה אינם ניתנים להפרדה לפי הנוחיות והאינטרסים האישיים. הם נכונים גם בהיבט המדיני וגם בהיבט הכלכלי-חברתי. אלה כלים שלובים המזינים זה את זה. הנסיון להיאחז רק בצד המדיני של המשוואה ולהתעלם מן הצד החברתי שלה מוביל לסתירות פנימיות. איש ארץ ישראל השלמה, אפילו מוצאו בתנועת העבודה, יוכל להישבע שהוא תומך בשוויון חברתי, אלא שבמעשיו הוא מונע שוויון כזה. שלטון על עם זר יוצר מעמד של שליט ונשלט על כל העיוותים הסוציאליים וההומניים הכרוכים בכך. שלטון ישראל בשטחים, לבד מתופעות הטרור והאלימות המלווים אותו, הביא להיצף של עבודה פלסטינית זולה שגרמה לאבטלה בישראל, דירדור רמת השכר של השכבות החלשות והגדלת הפערים הכלכליים בארץ.
מה הקשר בין צדק חברתי לשטחים?
איש שלום עכשיו, אם לא יגבה את תביעתו ליציאה מהשטחים בתביעה לכינון צדק חברתי, יגלה שהעורף הציבורי שלו בארץ הולך ונעלם. חברה ישראלית עמוקת פערים מובילה להקצנה פוליטית (בעיקר בקרב השכבות החלשות שהן הנפגעות העיקריות מחוסר השוויונית), לשנאת הזר, ללאומנות, לאובדן הסובלנות ולצמיחה של ימין פשיסטי. התופעה הזו ניכרת במערב אירופה וכעת גם אצלנו. העמקת הפערים בישראל יצרה פיתוי לאנשי המעמד הנמוך והבינוני-נמוך להיטיב את מצבם הכלכלי על-ידי מעבר להתגורר בשטחים: רק שם היה להם סיכוי להנות מבעלות על בית סביר במחיר נמוך. עכשיו האינטרס של "מתנחלים" אלה ב"שטחים תמורת שלום", הולך ופוחת. הנה כך, במבחן התוצאה, מתברר שהאדישות למצב החברתי מזינה תהליך המחליש את הציבור המתון ומשחקת לידיו של הימין. אם אצל הימין הסתירות הללו נובעות מתפיסה המציבה את ההיבט הדתי-מיתולוגי של הזכות על כל ארץ ישראל מעל לכל אתוס אחר, הרי שאצל השמאל הסתירות נובעות מהתקבעותה של כלכלת השוק בתודעתו.
אצל רוב ה"שמאל" הישראלי, הליברליזם של השוק החופשי ואי המעורבות של הממשלה במשק (ובתהליכים החברתיים המתחוללים בו), מהווים ערכים מכוננים ומעמדם גבוה יותר מכל ערך של צדק חברתי. הסיבה שהיום יש רוב בציבור הנוטה להסכים למדינה פלסטינית איננה נובעת משיקולים של הומניות וצדק כללי, אלא מתוך רצון "להיפטר מהצרה הזו", גם אם לצידנו תקום מדינת עולם שלישי חולה ובוערת. האשליה היא שהאש לא תעבור את הגדר.
את השלום שלו מבקש השמאל הישראלי לעשות בשם ערכים ליברליים, לא בשם הצדק החברתי. הוא לא מתעניין בתהליכים החברתיים ולא מתערב בהם. לא אצלנו ולא אצל השכנים הפלסטינים. בשם אי ההתערבות הוא לעולם לא ילווה את תביעתו (הנכונה) לפינוי התנחלויות בביקורת על השלטון המושחת של הרשות הפלסטינית: שלטון העושק את נתיניו ומספק למנהיגים חיים של פאר וראווה על חשבון המוני העם (הנדחפים עקב כך ליאוש והקצנה). להפך, השמאל הישראלי גורס שזה שלטון שראוי להידבר עימו: זו ההנהגה שבחרו הפלסטינים לעצמם, ולפיכך היא לגיטימית (וכאילו איננו יודעים – ובעצם איננו רוצים לדעת – באילו אמצעים כופה ערפאת את בחירתו על בני עמו). התפיסה הזו היא כל כך טוטאלית עד שהיא לא מופרעת גם לאחר שערפאת הציב בראש סדר יומו את הג'יהאד, השהאדה ואת התביעה לזכות השיבה. כאמור, היא גם לא מושפעת ממצוקתם ההולכת וגוברת של הפלסטינים תחת שלטונו של ערפאת. אנחנו מדברים עם "מי שבחרו הפלסטינים" ומאמצים את הכשל הלוגי של "שלום עושים עם אויבים". לא מדויק – שלום עושים עם מי שבתודעתם חדלו להיות אויבים, או לפחות מעוניינים באמת בשלום. ערפאת אינו רוצה בשלום. השלטון שלו בשטחים מתבסס על המשך העימות עם ישראל. לא פלא שתוצאת השיחות היא מבוי סתום. אבל מה חשובה התוצאה, אם יש כוונה טובה? והשמאל הישראלי הרי אלוף בכוונות טובות…
השמאל החד ממדי
החד ממדיות של השמאל הישראלי, שאימץ אידיאולוגיה של פרמטר אחד, מובילה לכך שמדד השמאליות של איש ציבור נקבע לפי מספר הפעמים שהוא לחץ את ידו של ערפאת. אתה יכול להיות דב לאוטמן ש"מייצא" את מפעליו לירדן בשביל עבודה זולה ולהחשב ל"שמאל" כי הבעת עמדות יוניות. אתה יכול להיות נדל"ניסט אמיד כמו צלי רשף ולהחשב לשמאל כי אתה נפגש עם ערפאת ותומך בהמשך תהליך אוסלו וטוען שברק לא באמת התכוון לעשות שלום. אתה יכול להצהיר כמו ביילין שעם ישראל צריך ללמוד לחיות עם האבטלה ולהחשב ל"שמאל", כי אתה מתעלם מהעובדה שהמשא ומתן בטאבה התפוצץ על רקע התביעה הפלסטינית האולטימטיבית למימוש זכות השיבה ולא בגלל "שחסרו כמה ימים לסגירת קצוות".
תמוה איך קבוצת אוכלוסיה גדולה, משכילה, ניתבה את עצמה למבוך כל כך בלתי אפשרי. נכון הוא שהוויה מעצבת תודעה, אבל מה מעצב את ההווייה הזו? התשובה: פינוק, נוחיות, קוצר רוח וקוצר ראות. ליברל הוא מי שכדאי לו להיות ליברל. מי שבדרך כלל השוק משחק לטובתו. לא במקרה מה שמכונה השמאל הישראלי מכיל בעיקר את המעמד הבינוני הגבוה. המעמד הזה עיצב את השמאל בדמותו וברוחו. הוא אליטיסט, הוא רואה עצמו תמיד צודק, הוא מעדיף להפגין נגד עוולות במקום לתקנן, הוא מעדיף צדקה על צדק. הימין הדתי נותן מעשר? השמאל יפתח את המקרר. לפני כשנה האזנתי לנאומה של פרופ' יולי תמיר במועצת 'השומר הצעיר'. לאחר שנזפה במשך רבע שעה בשמאל שהזניח את השדה החברתי, אמרה לפתע: "אתם יודעים למה באמת לא עסקנו בצדק חברתי? כי לא היה כדאי לנו". "כדאי" היא מילת המפתח המסבירה למה השמאל הישראלי איננו עוסק בענייני חברה. לא כדאי לו. הקמת שמאל חברתי ממשי הוא תהליך נטול רייטינג שכרוך בחלוקה אחרת של האליטיזם, בשבירת הרבה מוסכמות כלכליות-חברתיות שהתנחלו בדעת הקהל ובספיגת ביקורת מבעלי טורים כלכליים ומהפרופסורים השמרנים לכלכלה שרובם חיים בימין אך מדמים עצמם לשמאל. סיעות "השמאל" בכנסת מתקוטטות לא על הגדלת תקציב המדינה וחלוקה צודקת של ההכנסות, אלא על מי הגיש יותר הצעות חוק חברתיות שהן לא יותר מכמה טיפות יוד על דימום באבי העורקים.
המתנחלים תקעו אותנו בסיכסוך מתמיד בכך שכפו עלינו קושי נורא לפנות ישובים ושטחים. "מחנה השלום" תקע אותנו בסיכסוך מתמשך בגלל הלגיטימציה שהוא מעניק לפרטנר סרבן ובניפוץ ראשנו על קיר אטום. המתנחלים, השמאל, ממשלת-ישראל ויאסר ערפאת – כולם משתפים פעולה בדרדורה של הארץ הזאת, על שני עמיה, אל חיקו של העולם השלישי. במבחן התוצאה זו אותה חזית סירוב.