גיליון 06

שנינו יחד או כל אחד לחוד?

שיתוף ושליחה

על העמותה למען נוער וצעירים ערביים (באלאדנא)

מדוע צריכים ארגון נוער ערבי בישראל של 2003? העמותה למען נוער וצעירים ערבים הוקמה בסוף שנת 1999. העמותה הוקמה על ידי קבוצת צעירים ערביים שברובם עבדו בארגוני דו קיום. צעירים אלה חשו הרבה תסכול וביקורת על תוצאות העבודה. התסכול נבע בעיקרו מהמסקנה שהמפגשים הללו בעצם מחזקים את דפוסי השליטה של הרוב החזק על המיעוט החלש ואינם משנים את המציאות "בחוץ" שהמפגש בתוך "החדר" אמור לשנות.

האוכלוסיה הערבית בישראל 2003 – תמונת מצב:

הצעירים הערבים בישראל סובלים ממצוקה בשני רבדים:

  1. המחסור החומרי:
    כתוצאה של אפליה גזעית שנמשכת מאז קום המדינה כלפי האוכלוסיה הערבית, יש מעט מאוד משאבים ותקציבים המיועדים לבני נוער ערביים. כתוצאה מכך, יש מחסור חמור במועדונים, במבנים, בציוד, ובכוח אדם מיומן שינסה לתת מענה לצרכים של בני הנוער. כמו כן, כתוצאה מאפליה מתמשכת ומניהול כושל, מוסדות השלטון המקומי בישובים הערביים סובלים מקשיים תקציביים שעושים את רובם מוסדות שבקושי מתפקדים במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב – משותקים לחלוטין. כתוצאה מכך, אין להם מה להציע לצעירים בתחום החינוך הבלתי פורמלי.
  2. המחסור הרוחני:
    מערכת החינוך הערבית בישראל מנוהלת על ידי יהודים ואין לאוכלוסיה הערבית שום יכולת להשפיע על התכנים שלה (בשונה ממערכת החינוך החרדית לשם השוואה). מערכת זו מופעלת מתוך מטרה מוצהרת למחוק כל הרגשה או תודעה לאומית תרבותית ייחודית אצל הצעירים הערביים, וכתוצאה מכך בני הנוער לא לומדים על ההיסטוריה הפלסטינית או על המשוררים הפלסטינים. כמו כן, דיונים פוליטיים במסגרת בית הספר אסורים ושום מורה לא יסכן את תפקידו או עתידו המקצועי ויערוך דיון בכיתה בנושא של זהות למשל, וזאת מפחד של הלשנות \פיטורים \אי קידום במערכת… לעומת זאת, כל התלמידים הערביים כמובן מחויבים בלימודי יהדות, היסטוריה של עם ישראל בתפוצות וכו'. שיא האבסורד הוא שאנו לומדים על ההיסטוריה של הסכסוך הערבי-ישראלי, על מלחמת 1948 (נכבה\שיחרור…), ועל שאר המלחמות מתוך דיסקורס ציוני שבו אתה לומד על עצמך (כערבי) כ"צד הרע" בסיפור…

מעבר ליחסים של האוכלוסיה הערבית עם הממסד הישראלי והרוב היהודי, יש בישראל הרבה קונפליקטים פנימיים בתוך החברה הערבית: כמו יחסי נוצרים מוסלמים, מיגדר, חברה פטריארכלית שלנוער אין מעמד בה, ונושאים אחרים שדורשים התמודדות ובירור ובניית מודעות אצל בני הנוער הערביים. גם במקרה הזה מערכת החינוך הפורמלי לא מעונינת או אינה יכולה להתמודד איתם. כאן מגיע התפקיד של החינוך הבלתי פורמלי (שאינו קיים ברוב המקרים) – לנסות ולהתמודד עם אותן סוגיות. על רקע זה יש קושי להביא בני נוער ערביים ולהפגישם עם בני נוער יהודים, שהמציאות אצלם הפוכה, ולבקש מהם לדון בזהויות שלהם ובתהליכים שעוברים על האיזור.

תמונת המצב של הגופים העוסקים בחינוך בלתי פורמלי במגזר הערבי גם היא די עגומה. בהרבה ישובים לבני הנוער אין בכלל מה לעשות בשעות אחרי הלימודים והם מבלים שעות רבות ברחובות. בישובים אחרים ישנן מסגרות מסוימות, אך הן די בעייתיות:

  • גופי נוער של מפלגות ערביות. כיום כל מפלגה ערבית שמכבדת את עצמה מקיימת "מחלקת נוער", אך הפעילות של אותה מחלקה מסתכמת בגיוס נוער וצעירים להפגנות ובחירות. הנוער אינו מטרה של גופים אלה, אלא אמצעי נוח לשימוש לעת הצורך. למותר לציין שבאותן מחלקות לא מתבצעת שום פעילות חינוכית ראויה.
  • ארגוני נוער יהודים שיש להם סניפים ערביים. חלק מתנועות הנוער בישראל (נוער עובד, צופים) מקיימות סניפים ערביים ולחלקן ישנה אפילו "מחלקה ערבית". אולם תנועות נוער אלה באות עם האג'נדה של הציבור היהודי ומנסות ליישמה על הנוער הערבי. כך מתקיימים מחזות אבסורדים של נוער עם כאפיה שעושה מסדר בוקר לפני דגל ישראל ושר שירים לכבוד הדגל וצה"ל (סיפור אמיתי). מעבר לבעייתיות בתכנים שלהן, אותן תנועות נוער נמצאות במספר ישובים מוגבל מאוד.

השינויים שעוברת החברה הערבית פלסטינית בישראל

בשנות התשעים עברה על החברה הערבית פלסטינית בישראל שינויים רבים. אחת המסקנות שרבים הגיעו אליה, במיוחד לאחר חתימת הסכמי השלום שהתעלמו לחלוטין מהפלסטינים בישראל, היא שהערבים פלסטינים אזרחי מדינת ישראל צריכים לדאוג לעצמם בעצמם מבלי לחכות לעזרה שלא תגיע מהמדינה או מאחיהם הערבים. באופן דומה, הגיעו רבים למסקנה שאין כל צורך שיהיו להם "פטרונים" יהודים או אחרים על מנת שיכולו לעשות עבודה חברתית או להקים ארגונים לשינוי חברתי. אלא שפשוט צריך לקחת את הדברים לידים: לקום ולעשות מעשה ולנסות לשנות במשהו את המציאות שלנו למען עתיד טוב יותר, ומה שהמדינה לא מספקת כשירותים אפשר להקים עמותות וארגונים שינסו לתת אותם דברים חסרים.

בעקבות תובנות אלה הוקמו ארגונים ערבים רבים בשנות התשעים. למשל, איתג'אה; עדאלה – שהתפצלה מהאגודה לזכויות האזרח; אלסיוואר – שהתפצל מאישה לאישה; מוסאווה וארגונים אחרים. יש שיראו מגמה זו בדלנות והסתגרות; אך אני רואה את המגמה הזו כהעצמה, כנסיון לקום לקבוע לעצמנו אג'נדה שלנו ולעזור לעצמנו מבלי לחכות לעזרה מגורמים מבחוץ.

הסיבות להקמת ארגון נוער ערבי

על רקע זה, הקמנו את העמותה למען נוער וצעירים ערביים כניסיון להתמודד עם המציאות הזו. העמותה למען נוער וצעירים ערבים הוקמה בסוף שנת 1999 ונרשמה כחוק רק בפברואר 2001. כרגיל בשנים האחרונות, הקמת עמותה ערבית לוקחת בממוצע 1-1.5 שנה יותר מהקמת עמותה אחרת, וזאת כחלק מהאפליה והחשדנות של הממסד (למשל רשם העמותות) כלפי האוכלוסיה הערבית בישראל.

קבוצת צעירים ערביים שברובם עבדו בארגוני דו קיום והפגשת קבוצות נוער פלסטיני ויהודי אזרחי ישראל הקימו את העמותה. צעירים אלה רכשו ניסיון מקצועי ברמה האישית אך במקביל הצטברו אצלם תסכול רב וביקורת על תוצאות העבודה. מתברר כי המפגשים בעצם (ובצורה די אירונית) מחזקים את דפוסי שליטה של הרוב החזק על המיעוט החלש. המציאות "בחוץ" שהמפגש בתוך "החדר" אמור לשנות למציאות יותר שוויונית ויותר מקבלת תרבות אחרת ולאום אחר חודרת אל תוך החדר.

תוצאות הללו התקבלו משום שבעצם הארגונים שיזמו אותם, למרות היומרה שלהם להיות ארגונים מעורבים (יהודים וערבים), כמעט כולם ארגונים יהודים עם ייצוג דל של ערבים; עמדות השליטה והכוח נשמרו ליהודים, בעיקר ברמת הביצוע. וחשוב מכך, האג'נדה של הארגונים הללו הינה אג'נדה של השמאל היהודי הציוני הישראלי ואינה האג'נדה (אפילו לא בצורה חלקית) של האוכלוסיה הערבית. המבנה של אותם מפגשים הנציח את הפערים וחיזקם, משום שהמפגשים נערכו ביישוב יהודי ברובם והתנהלו בשפה העברית. בנוסף, בני הנוער הערבים שהשתתפו באו ללא שום הכנה בית ספרית או אחרת בנושא של תרבות דיון וויכוח ומבלי שעשו איזשהו בירור לגבי זהותם המבולבלת והמנוגדת (ערביים>ישראלים>פלסטינים….וכו'). לעומתם, לצעירים היהודים ניתנו אפשרויות רבות לבירור ברמות שונות ולדיון על אודות ההיסטוריה והתודעה והזהות הקולקטיבית.

מה עושה העמותה: פעילויות, מטרות, שאיפות…

העמותה פועלת להכשיר כוח אדם מיומן בעבודה עם בני נוער באמצעות מספר קורסי הכשרת מדריכים בשנה, ובאמצעות בניית קבוצות מנהיגות צעירה של תלמידי תיכון במספר ישובים בארץ. קבוצות התלמידים עוברות תהליך חינוכי מובנה שמנסה להתמודד עם סוגיות מרכזיות כגון זהות, דמוקרטיה, זכויות אדם, קבלת האחר, ביקורתיות, מיגדר וכו'. המסר שלנו לבני הנוער הוא שאנו רוצים חברה אחרת: חברה שמצד אחד גאה בזהות הלאומית תרבותית הייחודית לה, ומצד שני חברה יותר פתוחה לקבלת האחר והשונה, כל שונה; חברה ביקורתית כלפי עצמה; חברה שוויונית, במיוחד ביחסים בין גברים לנשים. החזון שלנו הוא חברה שדורשת את הזכויות שלה מהמדינה ושיש בה סולידריות פנימית.

מלבד קורסי הכשרת המדריכים וקבוצות מנהיגות הנוער, העמותה מקיימת פרויקטים משותפים עם נוער מחו"ל, נוער פלסטיני מהשטחים, ונוער יהודי ישראלי. המטרה היא לפתח פלאטפורמות לדיאלוג עם קבוצות נוער בעלות רקע אחר, ובכך לפתח בנוער שלנו יכולת הבנת האחר וקבלתו. העמותה עברה שינוי בחצי שנה האחרונה בתפיסתה את עצמה. כיום אנו רואים גם בעמותות מקומיות שיש להם פרויקטים עם נוער קבוצת מטרה שלנו. אנו מנסים לשמש ארגון לפיתוח העבודה עם הנוער ומנסים לחזק את העבודה של המסגרות המקומיות דרך קורסי הדרכה וחברות מקצועיות של הדרכה.

המסר שלנו כארגון נוער ערבי הוא שדיאלוג בין צעירים ערביים ויהודים הוא דבר נחוץ וחיוני במיוחד בעת הזאת. אך הדבר חייב להיעשות בצורה הנכונה והשוויונית ביותר, על מנת שאותו דיאלוג אכן יתרום לשינוי המציאות ולא יגרום לקיבוע דפוסים קיימים של שליטה.

נדים נאשף הוא מנהל העמותה למען נוער וצעירים ערביים, וחבר הועד המנהל של איתג'אה איחוד העמותות הערביות. בעבר ניהל את העמותה להכוון לימודי לתלמיד הערבי, שימש כמנהל רעות סדאקה – ארגון נוער יהודי-ערבי, וכן ריכז את מחלקת הנוער במפלגת בל"ד. תושב חיפה.
שיתוף ושליחה