בזמן הזה ,בתוך הכאוס, יש כמה קבוצות, שבהן נפגשים יהודים וערבים, אזרחי ישראל ומקשיבים אלה לאלה, מזינים אלה את אלה, מרחיבים דעתם אלה של אלה… בזמן הזה, בתוך הכאוס, יש אנשים שחושבים קדימה… חושבים התפתחות ולא התבצרות ונסיגה לתוך "הגטאות", כל קהילה בתרבותה וב"צדקתה". בזמן הזה, בתוך הצדק הפרטי של כל אחד, ישנם חפצי חיים, אוהבי הארץ, שיוצרים שיח אזרחי, משמעותי ומכוון… אלה הן אדוות של תהליך שהחל בנצרת לפני כשנתיים וחצי.
המציאות בה אני רוצה לחיות
לפני כשנתיים וחצי חזרנו חבורה של אנשי חינוך מתורכיה אחרי סמינר במסגרת "איפקרי" – “Israel Palestine Center for Research and Information”. אחרי ארבעה ימי סדנאות אינטנסיביים, בהן שוחחנו, הבענו, הקשבנו, התרגשנו, והרגשנו את עצמנו ואת האנשים האחרים, הייתה הרגשה של הכרח להמשיך ולעשות ולהשתמש בכוחות העצומים הטמונים בכל אחד ואחת. העשייה, ברור היה, חייבת להתכוון לשוויון, לצדק, לכבוד ולהתפתחות.
כעבור ימים אחדים התקיים מפגש, יזום על-ידי מנהיגים מקרב ערביי ישראל ובראשם הכומר אמיל שופאני מנצרת. ההזדמנות הזאת נפלה כאילו משמיים אל תוך הצורך והרצון לעשות ולחדש. נפגשנו אז בפעם הראשונה כמה עשרות אנשים ממקומות שונים בארץ וחיפשנו את דרכנו, את מטרתנו. למזלנו, היו בינינו אנשי מקצוע בעלי מיומנויות הנחיה. כאן, התחברה רותי בר-שלו, יועצת ארגונית, ויצרה יחד עם אמיל שופאני ועוד כמה אנשים מובילים חוד חנית של רוח חדשה. אבל, אין מדובר על "חוד חנית", אין מדובר על מציאת מנהיגים, שיודעים את הדרך ויודעים מה טוב. מדובר בהרבה מאוד אנשים, שכל אחד יכול לפתוח כיוון נוסף, שיח נוסף.
במהלך השנה הראשונה, נערכו מפגשים מדי כחודשיים, בהם עלו רעיונות שונים על דרכי פעולה שונות. לדוגמה, הוצע לפתוח קבוצות שיח בכל רחבי הארץ, כשכל קבוצה בונה לה את המרקם החברתי והתוכני שלה, עלו רעיונות לשיח ולויכוח אידיאולוגי ולפנייה לתקשורת ולציבור הרחב ועוד כהנה וכהנה.
אחד מהשיאים של מפגשים אלה היה בסוף שבוע של ניסיון להידבר על אמנה – אמנה אזרחית ישראלית. בסוף השבוע ההוא, שהתקיים בנובמבר 2002, שמענו הרצאה בנושא התמודדות עם קונפליקטים בין קבוצות אתניות ברחבי העולם על-ידי פרופסור גבי סלומון מאוניברסיטת חיפה, שמענו על מנהיגות ואפשרויות ליצירת שינוי מפי רותי בר-שלו ודנו בקבוצות קטנות בשלוש נקודות עיקריות:
- המציאות בה אני רוצה לחיות.
- האמונות, שאימוצן ייצור לי את המציאות הזו.
- הצעד הראשון שאעשה.
הדברים קובצו ונאספו והם היוו ומהווים בסיס להמשך השיח.
לגבי המציאות בה אני רוצה לחיות:
מכלל הדעות וההרגשות שעלו, מדובר על מציאות ללא פחד – מציאות בה יהודי לא יפחד מערבי באשר הוא ערבי, וערבי לא יפחד להיות ערבי גאה במדינת ישראל.
מדובר על מציאות בה יתקיים שוויון – מהו אותו שוויון? כיצד תישמר מקומה של "המדינה היהודית" באותו שוויון – הדברים הם בראשיתו של שיח, אך ברור שמדובר על שוויון אזרחי – שוויון בו בודקים אירועים לפי ערכם ותוכנם, חוקיותם או אי חוקיותם ולא לפי הנפשות הפועלות בהן.
מדובר על מציאות בה נשמר "שלטון החוק" – בה נעשה שימוש בחוק בלי איפה ואיפה כלפי שתי האוכלוסיות, כל האנשים וכל המעשים. כדי להגיע למציאות הזאת יש לפנינו תהליך ארוך, עמוק ומרתק ובהמשכו תיבנה כאן חברה בריאה יותר, בוחנת ערכים ולא מתייגת אנשים על-פי קבוצות שייכות אתנית.
מסע אנושי-ואישי כבסיס לבנייתה של חברה צומחת
במהלך החודשים שאחרי מפגש האמנה העלה הכומר שופאני את רעיון המסע המשותף לאושוויץ: מסע של ערבים-ישראלים, יהודים-ישראלים וצרפתים, בני שלוש הדתות, אל לב לבו של הכאב והפחד היהודי. מסע אל שפל הציביליזציה. המסע החל בלימוד השואה במספר מפגשים, חלקם, רק לערבים, שנחשפו לנושא לעומקו לראשונה וחלקם משותפים.
המסע הזה היה מסע פיזי, אבל לא פחות מסע פנימי, נפשי.
המסע היה אישי. כל אדם שהשתתף בו היטלטל באופן אישי. אל המסע הצטרפו רבים, שלא היו בראשית התהליך…
המסע נתן גם הד תקשורתי, ובהחלט זה היה חלק ממטרתו. לאמור, דעו, אנשים, מתחת לזהויות המכובדות שלנו, הלאומיות והדתיות, אותן זהויות שהן חלק מאתנו וזכותנו לשמור ולאהוב אותן, יש אנוש. אנוש שיכול להתחבר אל כאב, אל מצוקה, אל סבל של אנוש אחר. אנוש שיכול להעיז וללמוד על הקושי של האחר.
אולי, המסע הזה היה ראשית הטיפול בפחד, הוא איפשר לערבים להבין את עומק הפחד של היהודים מהישארות ללא קיום מדיני, צבאי, שיגן עלינו כיהודים, מהפחד לחזור לזוועת ההשפלה וחוסר-האונים והצורך העצום שלנו בעוצמה, בביטחון בהרגשה גשמית של הגנה.
אני אישית לא השתתפתי במסע לאושוויץ, אך ברור שהמילים קטנות מלהביע את החוויה האישית שעבר כל אחד, יהודי וערבי, ודלות מלהביע את החוויה הקולקטיבית שנוצרה שם.
ברצוני להוסיף כאן נקודת התחברות אישית מאוד: סבא שלי, דר' אמיל אליעזר נוהל, שהיה איש תקופת ההשכלה, מאמין גדול באדם, תומך בציונות ופעיל למענה, מתוך הבנת חוסר הסיכוי של היהודים בשנות השלושים לשרוד במרכז אירופה הנאצית. סבא שלי גמר את חייו באוושוויץ. ממכתבים ששלח בין יוני 1941 לנובמבר 1942 לאבי מתברר עד כמה מודע היה לעתיד לקרות לו. בין היתר כתב: "איש אינו יודע כמה זמן זה ייקח וצריך להסתגל יותר ויותר למחשבה שלא נישאר בחיים. אך יש להתעלות מעל הגורל של היחיד ולחשוב על גורל עמנו, אולי אפילו על גורל האנושות התרבותית בכלל…"
אנחנו, שחיים כאן בארץ ישראל מחויבים לאנושיות שבנו. אני מחויבת.
בשבילי, המפגשים האלה, העשייה, הניסיון לבניה מחודשת של חברה צומחת ולא חברה נאבקת, הוא צורך קיומי למשמעות חיי כחיים טובים ולרצוני לבנות פה עתיד גם לילדי ולחברה בה הם ימשיכו ויחיו.
בשבילי, המפגשים הם העשרה: מפגש עם תרבות, היסטוריה, חוויה אישית וקולקטיבית שלי עם שותפים לחיים בארצנו הקטנטונת. הם גילוי. הקושי והקונפליקטים קיימים. ככל שנקדים, נחשוף אותם, נעבד אותם יחד ונכיר, נוכל לחיות אתם ולא למות אתם ובגללם.
מתוך הקבלה וההבנה אפשר להיות צודקים, לעשות שגיאות, אבל הכי חשוב לחשוב על החיים ולשאוף אליהם!!
התקופה הזו בה קיים שיח יותר ויותר עשיר על יהדות הומניסטית ועכשווית, שבה יש בארץ קבוצות של ערבים, משכילים, המוכנים לשתף אותנו ולהשתתף איתנו, היא פתח לתקווה… פתח למסע…