בחודש יוני, השנה כמדי שנה, התקיים טקס הענקת תעודות לבוגרי בית-הספר לכלכלה של אוניברסיטת תל-אביב לתואר ראשון ושני. חגי קוט, שסיים את לימודיו בהצטיינות יתירה, התבקש לשאת דברים כנציג הסטודנטים המסיימים. אנו מביאים כאן את הנאום של חגי בשלמותו. הביקורת שפרש חגי בפני מוריו מלמדת על מידת הדוגמטיות והאינדוקטרינציה הנהוגים בחוג לכלכלה. מתעורר החשש, שהחוג כלל אינו מתיימר לשמש מקום להשכלה, מחקר וביקורת (יש לזכור שבוגרי החוגים לכלכלה הם מאגר הגיוס הטבעי של החברות הגדולות במשק וגם של משרדי הממשלה). האם זה קורה רק בתל-אביב? האם באוניברסיטאות אחרות בישראל יש חוגי-כלכלה נאורים יותר? ספק.
פרופסור כהנמן, הישראלי הראשון שזכה בשנה שעברה בפרס נובל לכלכלה, זכה בפרס היוקרתי ביותר בעולם האקדמי על כך שערער על שתיים מהנחות היסוד הבסיסיות ביותר של הכלכלה הניאו-קלאסית הנלמדת בבית-הספר. הוא וטברסקי הוכיחו שבני אדם מתנהגים בצורה לא רציונאלית ושאנשים אינם עקביים (הלוא זוהי הנחת הטרנזיטיוויות). ערעור על שתי הנחות יסוד אלו, החוזרות בכל המודלים הכלכליים שלמדתי בבית הספר, ושעליהן בנויה התיאוריה הניאו-קלאסית עלול לשים בסימן שאלה את התיאוריה כולה. כהנמן אם כן אינו איזה עוף מוזר בעולם האקדמי שאפשר לא להתייחס ברצינות לדבריו. הוא הוכר על ידי ועדת פרס נובל! הגיוני היה בעיני, שבעקבות הכרה זו יהיה בבית הספר ויכוח נוקב על ממצאי כהנמן והשלכותיהם על התיאוריה כולה: האם היא עדיין תקפה ויש להגן עליה, או שמא לזנוח אותה למשהו אחר? אך בבית הספר בחר במדיניות של התעלמות ממחקריו של כהנמן המבקרים את התיאוריה הניאו-קלאסית.
בקורס בנקאות בישראל, קורס שלם שעוסק במערכת הבנקאות בארץ, לא הוזכרו אפילו שמותיהם של המשפחות הבודדות ששולטות בבנקים והשפעותיהן על המשק. מלמדים אותנו על שוק חופשי ותחרותי, אך מי שמעלעל במוספים הכלכליים של העיתונים, מגלה שיש מספר שמות לא גדול שחוזרים על עצמם. שמות כמו רקאנטי, אריסון, דנקנר, פישמן ועוד בודדים שולטים יום יום בכותרות של המוספים הכלכליים. אלו הם בעלי ההון הגדולים במשק הישראלי ומספרם קטן מעשרים. יחד עם בעלי הון בודדים מחו"ל נמצאים בבעלותם הפירמות, הבנקים והתאגידים הגדולים של כלכלת ישראל. הם שולטים בהצלבה ובשרשור בלא פחות משני שלישים מהמגזר העסקי הפרטי. העיתונים חוזרים ומתארים עסקאות מכירה, קניה ,מיזוג ומימון בין משפחות אלו. השפעתם על כלכלת ישראל הולכת וגדלה. איני מתיימר לומר אם מצב זה הוא לחיוב או לשלילה אלא לציין שזהו המצב. אבל למרבה הפליאה מצב זה לא הוזכר ולו באחד מהקורסים הנמצאים תחת הכותרת כלכלת ישראל, ואני יודע, כי למדתי בכולם. כי בביה"ס מלמדים אותנו על שוק תחרותי וחופשי, ואפילו מושג בסיסי כמו בעלי הון אינו מוזכר.
לפני כשנתיים עבר ביה"ס לכלכלה מבניין מדעי החברה לבניין החדש אותו עיניכם רואות. ההתרחקות ממדעי החברה אינה גיאוגרפית בלבד. מתוך הקורסים של כלכלת ישראל מהם סטודנט מחויב ללמוד אחד בלבד, רק הקורס של דן בן-דוד עוסק בצורה מעמיקה ורצינית בפערים הכלכליים בחברה בישראל, עוני, אבטלה והמגמות השליליות בתחומים אלו. כך שלמעשה יכול סטודנט לסיים תואר בכלכלה בלי בכלל להכיר את המגמות הכלכליות-חברתיות בישראל ובלי לשמוע על הפערים בחברה הישראלית. ההתרחקות וההתנזרות של בית הספר מנושאים חברתיים מעוררת תמיהה, לאור ההשפעה הניכרת שיש לכלכלנים ולכלכלה על נושאים חברתיים. ביה"ס מצייד את הסטודנטים בכלים ובסטטוס בעלי השפעה רבה, אך לא בידע על המציאות הכלכלית חברתית בישראל.
מארקס, שהיה כלכלן פוליטי מן הבולטים בעת המודרנית, זוכה לתשומת לב כזו או אחרת בכל אחד מהחוגים בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב ואני מניח שגם בשאר העולם. מתקשורת, דרך מדע המדינה ועד סוציולוגיה – מארקס מופיע. אך בבית הספר לכלכלה, סיימתי תואר שלם ועוד במסלול המורחב מבלי שיוזכר אפילו שמו! וכל כתביו של מארקס מתרכזים בעצם בכלכלה ומנתחים על ידי הכלכלה את החברה. לא הייתי מצפה לאזכור חיובי של מארקס בבית הספר, אך אפילו לא להזכירו לשלילה? כאילו שמארקס לא היה וכתביו לא נכתבו? שוב ביה"ס מתעלם מתיאוריות כלכליות השונות מזו שהוא מלמד.
דוגמה נוספת לשמרנות של בית הספר היא הכלכלה הסביבתית. אין זה חידוש שעקב הפעילות הכלכלית האנושית מצב כדור הארץ הולך ומחמיר. אפקט החממה, החור באוזון, התחממות הפלנטה, מזג אוויר משוגע, הכחדתם של מינים, זיהום מים ואויר, כריתת יערות – כל אלו הם תמרורים אדומים בדרך לתהום אליה אנחנו הולכים. ענף שלם ורחב בכלכלה התופס תאוצה בעולם בשני העשורים האחרונים ונקרא 'כלכלה סביבתית' – עוסק בקשר בין כלכלה וסביבה. הספרות המקצועית בנושא עשירה ומגוונת, ומציעה דרכים כלכליות להתמודד עם מפגעים סביבתיים. אחד הנושאים הכלכליים החמים באירופה למשל הוא מיסוי סביבתי,כלומר מיסוי על מי שמזהם. על פי ההערכות המיסוי הסביבתי יתפוס 5-15 אחוזים מההכנסות של המדינות ממיסים. בבית ספרינו אין אפילו קורס אחד בנושא כלכלה סביבתית.
רק התיאוריה הכלכלית הניאו-קלאסית נלמדת בבית הספר. תיאוריות אחרות, דעות שונות וביקורת על התיאוריה הניאו-קלאסית אינן נשמעות בבית הספר כלל וכלל. מדינת רווחה, סוציאליזם, מארקסיזם וכלכלה סביבתית הם מושגים שלא מוזכרים פה.
למה גורם הלימוד החד גוני? ראשית הוא משעמם. מלמדים אותנו תורה בכפית ומצפים שנדע ליישם אותה במבחן בלי שום ביקורת עליה ועל יסודותיה. אך שיטה זו גורמת לדבר חמור הרבה יותר. היא אינה מעוררת אצל הסטודנט ביקורתיות וחשיבה עצמית. הסטודנט מכיר גישה כלכלית אחת ויחידה ועלול לחשוב שאין אחרות, ושזו הנלמדת היא היחידה הנכונה. בלי ביקורתיות וחשיבה עצמאית, הסטודנט לא יוכל בעתיד לפתח כלים בעצמו לבעיות שלא נלמדו בביה"ס, או בעיות חדשות שהתיאוריה טרם התמודדה עימן.
האם זוהי זכותו או חובתו של בית הספר להזכיר גם דעות ותיאוריות השונות מהניאו-קלאסית? לדעתי זוהי חובתו וכך נעשה בשאר החוגים באוניברסיטת תל אביב שמהם טעמתי. בקורס לכלכלה פוליטית במדעי המדינה למשל נלמדו שלושה זרמים עיקריים: המרכנתיליזם, הליברליזם והמרכסיזם. בקורס פוליטיקה ומשטר בישראל נלמדו לעומקן גם כן שלוש גישות: הליברלית, המארקסיסטית והאליטיסטית. במשך הקורס ניתחנו סוגיות שונות בחברה בישראל על ידי כל פעם גישה אחרת והגענו לתוצאות שונות. בקורס בפילוסופיה מדקארט עד ניטשה המרצה כל שבוע שיחק פילוסוף אחר וקטל את הפילוסוף שהציג בשבוע שעבר. זוהי חובתו האקדמית של כל מרצה לציין ולהזכיר שיש גם דעות אחרות מהדעה שהוא מציג בכיתה. עליו להציג את הדעות האחרות כמיטב יכולתו במיוחד אם הן סותרות את דבריו. רק כך תתפתח מחשבה עצמאית וביקורתית בקרב הסטודנטים.
אז האם הכל פה לא בסדר? רחוק מכך. לאורך שלוש השנים שלמדתי בבית הספר התרשמתי לטובה מהיותו קטן ומשפחתי. המזכירות אדיבה ושוקדת על שיפור השירות כל הזמן: השימוש המתרחב שלה באינטרנט, אתר בית הספר והמקצועיות של המזכירות ראויים לציון. המרצים בקיאים בחומר וברובם לפחות מעבירים אותו בצורה טובה. האווירה הטובה והחברותית השוררת בין המרצים לאנשי המנהלה והמזכירות, ותשומת הלב גם לנשות הניקיון ולתנאי העסקתן, אינם דבר של מה בכך באוניברסיטת תל אביב.
החזון שלי לגבי בית הספר הוא שבית הספר יהיה מקום פתוח לתיאוריות כלכליות שונות וסותרות. בית ספר בו מקפידים להדגיש גם את חסרונות הגישה הניאו-קלאסית; מקום בו המרצים מלמדים גישות כלכליות שונות וסותרות זו את זו; בית ספר בו מתקיים קשר הדוק בין כלכלה וחברה, ומתקיימים בו ויכוחים נוקבים ואמיצים לגבי תיאוריות כלכליות והשלכותיהן; ויכוחים בין מרצים בביה"ס לבין דמויות המייצגות דעות שונות מהניאו-קלאסית כמו יואב פלד, אסתר אלכסנדר, משה צוקרמן, תמר גוז'נסקי, עמיר פרץ שלמה סבירסקי ועוד; שבית הספר יהיה מקום מסעיר, מעניין ומחדש.