לפני כשנה נהרגה בתאונת דרכים ההיסטוריונית ד"ר איל כפכפי מקיבוץ מעוז חיים. איל כפכפי הייתה חוקרת פורייה ומחקריה התפרשו על תחומים רבים: כלכלה ופוליטיקה עולמית, הסטוריה של תנועת העבודה, הסטוריה של מדינת ישראל ועוד. גישתה המחקרית של איל היתה מקורית וחדשנית, ואולי גישה זו היתה אחת הסיבות לכך שלא זכתה להכרה הראויה.
מחקריה של איל כפכפי יכולים לתרום רבות להבנת תהליך עיקור השמאל בישראל מתוכנו החברתי, עד מצבו העגום הנוכחי, במיוחד היום. בתחום ההיסטורי-קונקרטי, מכילים המחקרים כמו 'שורש המחלוקת' על המחלוקת בין תנועת העבודה לתנועה הרוויזיוניסטית; 'מלחמת ברירה' על מבצע קדש; ו'לבון אנטי-משיח' – ביוגרפיה של פנחס לבון מראשי תנועת העבודה, ניתוח מפורט של המאבק על דמותו של השמאל בישראל (כמו גם על דמותה של מדינת ישראל בכלל) ושל תבוסתו של השמאל הסוציאל-דמוקרטי. כוחם של מחקרים אלה בכך שהם מסבירים את עיקורו של השמאל מתוך המחלוקות והמאבקים בתוכו ולא מתוך הכללה גורפת ופשטנית. בתחום המתודולוגי מסבירה כפכפי כיצד פוליטיקאי יכול להיות שותף למפלגת שמאל, לנקוט רטוריקה שמאלית בדבריו ובכל זאת להוביל מדיניות פוליטית ממשית הפוכה לחלוטין.
אידיאולוגיה, פוליטיקה וזיהוי המחלוקת הקונקרטיות
כלי המחקר היחודיים של כפכפי אפשרו לה לפרוץ את מה שנראה כמובן מאליו ולהציג ניתוח אחר של המציאות ההיסטורית-פוליטית, ניתוח שמציע פעמים רבות הסבר טוב יותר להתרחשותם של האירועים. אסקור כאן שני כלים עיקריים: ההפרדה בין אידיאולוגיה לפוליטיקה וניתוח הפוליטיקה דרך זיהוי המחלוקות הפוליטיות הקונקרטיות. כפכפי הניחה כי דברים שפוליטיקאי אומר או כותב (גם ביומנו האישי או במכתבים לבני משפחתו הקרובים…) אינם עומדים לכשעצמם. המילים הן 'כלים' והן משמשות את הפוליטיקאי כאמצעי להשגת מטרותיו. דברי הפוליטיקאי אינם נבחנים במידת אמיתותם או במידה שהן משקפות את עמדותיו אלא במידה שבה הם יעילים להשגת מטרתו. את דבריו של הפוליטיקאי יש לבחון בתוך ההקשר שבו נאמרו ולאור המטרה שהשיגו. כדי להבין את עמדותיו הממשיות של פוליטיקאי יש לנתח את מעשיו, תוך נסיון לזהות קו שמחבר בין המעשים השונים. השתייכותו של פוליטיקאי למפלגת שמאל או שימוש ברטוריקה שמאלית אינה אומרת דבר וחצי דבר לגבי עמדתו הממשית שכן תחת אותה כסות אידיאולוגית (אותה מפלגה, 'מחנה השלום', 'מחנה השמאל' וכו') יכולים לדור בעלי עמדות פוליטיות שונות. כדי להבין עמדה זו יש לבחון לאן מובילים צעדיו הממשיים של כל פוליטיקאי.
באיזה אופן, אם כן, נזהה את עמדתו הממשית של הפוליטיקאי ונפריד בין הביטויים האידיאולוגיים לעמדותיו הפוליטיות? כפכפי טענה כי יש לזהות בכל סיטואציה היסטורית נתונה את המחלוקת הקונקרטית בין הפוליטיקאים בדבר הצעדים הממשיים לפעולה. התמיכה של פוליטיקאי בצעד קונקרטי מסוים מזהה את עמדתו הממשית, בלי קשר לנימוקים האידיאולוגיים שהוא מגייס לצדו. הבנת המחלוקת הקונקרטית ומשמעותה מאפשרת לזהות מה היו האלטרנטיבות הריאליות הנתונות בנקודות זמן מסוימת ומי בחר באיזו אלטרנטיבה.
'לבון – אנטי משיח'
ספרה האחרון של כפכפי, 'לבון אנטי-משיח', שיצא בהוצאת 'עם עובד' בשנת 1998, הוא אולי נקודת המוצא הטובה ביותר להבנת גישתה המחקרית. דרך הביוגרפיה של פנחס לבון, מתארת כפכפי את 15 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. הניתוח ההיסטורי של התקופה הזו, בצורה בה הוא נעשה בספר זה, חשוב ביותר ויש לו השלכה ישירה על הבנת המציאות הישראלית היום. כפכפי מתארת מחלוקת בין שתי אסכולות יריבות בכל הסוגיות המדיניות המרכזיות של התקופה (פעולות התגמול, 'הפרשה', מבצע קדש, היחס לציבור הערבי, האוריינטציה במדיניות החוץ ועוד). מאבק זה חוצה את חוגי השלטון ואף את מפלגת השלטון – מפא"י – כאשר מצד אחד עומדים דוד בן-גוריון, שמעון פרס ומשה דיין, ומן הצד השני עומדים משה שרת ופנחס לבון (על אף מערכת יחסים אישית עכורה ביניהם). ליבה של המחלוקת הוא סוגיית דמותה של המדינה. כפכפי מציירת את דמות המדינה שאליה שאף בן-גוריון כחברה מגויסת שמעוצבת מלמעלה. לחברה כזאת מאפיינים רבים: לצבא יש בה תפקיד מרכזי, במקום זרמים בחינוך ישנו חינוך ממלכתי ועוד. דוגמא קונקרטית יותר היא ההצעה להחליף את תנועות הנוער הוולנטריות בגדנ"ע – "תנועת נוער" ממלכתית-צבאית. כפכפי מדגישה את הסממנים האנטי-דמוקרטיים בגישה זו ומביאה עדות אף לכך שאחד מתומכי בן-גוריון הציע לבטל את הדמוקרטיה (עמוד 202). דמותה של החברה שלבון ניסה ליצור היתה מדינת רווחה אזרחית ופתוחה בנוסח הסוציאל-דמוקרטיה האירופית. מדינה שמעודדת צמיחתן של התארגנויות וולנטריות מלמטה ונותנת להן מקום. מחלוקת זו מתבררת בספר דרך ניתוח שורה של מחלוקות קונקרטיות שונות בשנים אלו, והעמדות שנקטו האישים המרכזיים בסוגיות אלו.
אחת הדוגמאות המובהקות להבדל בבין תפישותיהם החברתיות של האישים היא פעולתם הקונקרטית בעיצוב ההסתדרות. בעוד שבן-גוריון, המזכיר הראשון, בנה את ההסתדרות כארגון ריכוזי והיררכי וטמן בו את החולי המרכזי שלו – הניכור והעוינות של חבריו כלפיו, ניסה לבון להוביל מהלכים של דמוקרטיזציה באיגוד המקצועי, בקופת החולים ועוד, מגמה של ביזור הכח ושילוב העובדים.
מקום מרכזי בספר מוקדש לשאלת היחסים בין מדינת ישראל מדינות ערב. חמש עשרה השנים הראשונות לקיום המדינה היו שנים גורליות לעיצובו של הסכסוך הישראלי-ערבי, וכפכפי מראה בספרה כי למדיניותה של ישראל היה חלק נכבד באופן שבו התעצב הסכסוך. היא מראה גם כי מדיניות זאת היתה נתונה במחלוקת בקרב המנהיגים. כפכפי בוחנת את התבטאויות הפוליטיקאים ('האידיאולוגיה') בהקשרן הקונקרטי. באמצעות בחינה זו מתגלים פערים בין המדיניות המוצהרת לבין המדיניות שננקטת בפועל. לדוגמא, הצהרות של תמיכה בשלום מכסות על מדיניות יזומה – פרובוקציות של צה"ל, שמתורצת כ"פעולות של אזרחים נזעמים". כפכפי מראה כי לא פעם, הן בתקופת פעולות התגמול והן בתקופת מבצע קדש, היה לצה"ל תפקיד מסלים ומעורר פרובוקציות, בניגוד לתמונה המקובלת. מצב זה של הסלמה והליכה על הסף ביחסים עם מדינות ערב שירת את יצירתה של 'חברת-צבא'. כפכפי מתייחסת גם לעצם המונח 'פעולות התגמול' ולמקומו בהיסטוריוגרפיה הישראלית. היא מראה כי באטלס כרטא "הזיזו" תאריכים של פעולת תגמול ושל רצח של ישראלים, כדי שאפשר יהיה להתייחס לפעולה כתגמול על הרצח – ולא להיפך, כפי שאירע במציאות… (עמוד 226).
לשנים המתוארות בספר השלכה ישירה על מציאות חיינו כיום. אלה השנים בהן עוצבה מדינת ישראל ובהן עוצב גם השמאל הישראלי. כפכפי מראה כיצד לבון נכשל בניסיונו ליצור שמאל סוציאל-דמוקרטי אירופי, ויריביו גברו תוך שהם מעקרים את היסוד החברתי בשמאל מתוכנו. במאבק בתוך תנועת העבודה הובס הקו שהיה ייחודי לתנועה זו – סוציאליזם שצומח מלמטה ומעודד התארגנויות וולנטריות, תוך דאגה ואחריות כוללת של החברה לכך שכל אחד מחבריה יזכה לחיים בכבוד. הקו האלטרנטיבי – ממלכתיות וחברה שכפופה למדינה – גבר. דוגמא לכך אפשר למצוא ביחסם המנוגד של בן-גוריון ולבון לתנועה הקיבוצית שנבע מהתוכן המנוגד שייחסו למונח 'החלוץ'. בן-גוריון ראה בחלוץ מי שממלא אחר מצוות המדינה וצרכיה ללא מחשבה עצמית. בהתאמה ציפה מהתנועה הקיבוצית להיענות לאתגר העליה הגדולה, להוביל התיישבות ההמונית ולקבל אליה עבודה שכירה. לבון התנגד בחריפות לתפיסה שראתה בקיבוצים ובחלוצים 'כלי' בידי המדינה, וראה בתנועה הקיבוצית חברת מופת עובדת שתפקיד המדינה לתת לה את התנאים לצמיחתה (ראו עמ' 95-96). בויכוח זה ניתן לזהות מחלוקת עומק ערכית, שאינה מופיעה בצורה מובהקת בכתבים האידיאולוגיים. לכאורה ניצחה דרכו של לבון: הקיבוצים לא התגייסו לקליטה ישירה של העולים והמדינה אפשרה להם להמשיך ולהתפתח כחברת מופת. אולם במבט כולל ומרחיק ראות נראה כי גברה דרכו של בן גוריון. את המקום המרכזי בבנייתה של החברה הישראלית תפסה המדינה. היסודות הוולנטריים (ובתוכם הקיבוצים) גיוסו לתוך מהלך זה ולמעשה נושלו ממעמדם המוביל בבניית חברת מופת. הניסיון המרתק של בניית חברת מופת וולנטרית, שייחד את תנועת העבודה הציונית בסוציאליזם העולמי, הוכשל מתוך תנועת העבודה עצמה.
כך עוקר למעשה השמאל הישראלי מיסודותיו החברתיים, ונוצר המצע לעיצובו כ'ליברליזם יוני' אחרי מלחמת ששת הימים. חשוב לזכור שהסכנה הגדולה לזהותו של השמאל לא הגיעה מצד ימין אלא ממי שפעלו "מתוך הבית" של השמאל, ודגלו באותן סיסמאות. כפי שהראתה כפכפי – יש לבדוק את המעשים ולא את הבית הפוליטי והסיסמאות. ואולי די להזכיר כי אחד מגיבוריו הראשיים של הספר הוא שמעון פרס, שלו רק כדי להכיר את דמותו הפוליטית האמיתית ואת מעשיו מאחורי הקלעים כדאי לקרוא את הספר.
מהן המחלוקת הקונקרטיות בישראל היום?
כוחם הגדול של הכלים המתודולוגיים שבהם השתמשה כפכפי מתגלה גם בהתמודדות עם 'הפרדוקסים' של השמאל במציאות העכשוית. כיצד רמון, איש השמאל הרדיקלי, מחסל את ההסתדרות "למען העובדים"? כיצד שמעון פרס, האדם שאחראי אישית להקמת 'גוש אמונים' תופס עמדה פוליטית של יונה צחורה? כיצד יוסי ביילין, שמשנתו החברתית היא ניאו-ליברלית במובהק, מקים מפלגה סוציאל-דמוקרטית? מי שלא משתמש בכלים שמציעה כפכפי, לא מבחין בין דברי הפוליטיקאי למעשיו, ולא עוקב אחרי ההיסטוריה של מעשים אלה. אדם זה עלול להכשל בקריאת המפה הפוליטית בישראל ולתמוך, מתוך כוונות סוציאליסטיות עמוקות, בכוחות הפוליטיים שמובילים לפירוק החברה בישראל. אין ספק, שאחד הקשיים הגדולים לצמיחתה של אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית אמיתית הוא תפיסתן של הסיסמאות הסוציאל-דמוקרטיות בידי אנשי הפסאודו-שמאל.
מי שמסתכל על ההיסטוריה דרך 'תהליכים' נוטה פעמים רבות לכיוון הדטרמיניזם. ניתוח ההיסטוריה דרך המחלוקות הפנימיות מבהיר כי ההיסטוריה אינה דטרמיניסטית: בכל מצב קיים ישנן אלטרנטיבות, שההכרעה ביניהן היא עניין של מאבק פוליטי. והלא זו חשיבותה הגדולה של ההיסטוריה לכל מחשבה אוטופיסטית – ההבנה כי ה'מצב' כפי שהוא מופיע בפנינו היום אינו הכרחי, כי יש אלטרנטיבות להתפתחותה של חברה – ומתוך כך יש בכל שלב מקום להיאבק על דמותה ועל הפיכתה לטובה יותר. דווקא במציאות הישראלית הנוכחית חשוב לזכור זאת…
מותה של איל היה גם אובדן אישי כואב וגם אובדן של היסטוריונית, שהעניקה לנו מבטים חודרים ומרתקים בדרך להבין את המציאות שאנו חיים בתוכה ואת האופן שבו עוצבה מציאות זו.