בתקופה האחרונה, נסגרים הרבה עסקים קטנים ובינוניים בישראל. ב- 28 בינואר שנה זו, נודע על סגירתו של עסק קטן, שהוא גם אחד ממוסדות התרבות הידועים של תל אביב – מסעדת 'קרן'. 'קרן', ועוד כמה מסעדות יוקרה שנסגרו לפניה, פרחו בשנות הגאות הכלכלית, באמצע שנות התשעים. אז ראו בהן סמל לפערים הכלכליים ולפערים התרבותיים ההולכים וגדלים בחברה הישראלית. היו שטענו, שבתל-אביב (וגם בירושלים), חוגגים על סעודות יוקרה בגובה שכר חודשי של פועלים בעיירות הפיתוח. אבל 'קרן', כמו 'תפוח הזהב' של אהרוני, כמו 'ארקדיה', שעדיין פועלת בקשיים רבים, וכמו עוד כמה מסעדות, אפשרו גם למעמד הביניים להנות מדי פעם מתחושה של עושר (ואושר ארצי מאוד), לפחות בצהרים. אז אפשר היה לאכול בסכום סביר ארוחה עסקית. סגירתן היא אחד הסמלים לשחיקתו של מעמד זה: המאיון העליון הוא קטן ולא יכול להחזיק מוסדות תרבותיים; מעמד הביניים, אפילו מעמד הביניים הגבוה, נשחק, וכך גם יכולתו לחגוג, ולו מדי פעם, במסעדות יוקרה.
סגירתם של עסקים קטנים ובינוניים היא אחד הסימפטומים לכך, שהפערים ההולכים ומתרחבים אינם הפערים בין העשירון החמישי לשישי. למעשה, המאיון העליון מרחיב את הפער בינו ובין שאר החברה, שנשארת להתמודד עם מיתון הולך ומעמיק ואבטלה גדלה, שמשולבים, בניגוד ל"הגיון הכלכלי המקובל", עם אינפלציה שהולכת ומתעצמת. למרות המצב הכלכלי, ולמרות שכמעט אף גוף פוליטי לא הציע פתרון לסכסוך הלאומי המתמשך, הסוגיות הכלכליות והחברתיות כמעט שלא עלו בבחירות. התהליכים הכלכליים-חברתיים שהביאו בין השאר לסגירה של 'קרן', באו לידי ביטוי רק בעלייתה של מפלגת 'שינוי'. על פי אחוז גבוה מאוד מהבוחרים, האשם העיקרי במצבנו הכלכלי הוא אחד המגזרים העניים ביותר במדינה – החרדים. סירובם העיקש לשרת בצבא וכך גם סירובם לעבוד (מעניין מי היה מייצר להם מקומות עבודה), הם שעוצרים את גלגלי הכלכלה הישראלית (אולי גם סירובם לאכול שרצים לא עוזר, כי איך נחזיק את 'קרן' אם לא יהיה פלח אוכלוסיה גדול שאוכל טריפה?). אבל האם באמת צמצום התקציבים לישיבות ולחרדים הוא זה שיוציא אותנו מהמשבר הכלכלי? האם ביטול 'הכפיה הדתית' יוציא אותנו מהבוץ החברתי, ייצר מוקד סולידאריות שיאפשר לנו לתפקד כחברה? האם באמת חושב מישהו, שהמצב הכלכלי ישתפר ללא שינוי ממשי בשיטה הכלכלית? דומה שרבים לא נתנו דעתם לשאלות אלה, כי הפוליטיקה של 'שינוי' ושל מפלגות נוספות היא פוליטיקה של שנאה, שגם היא פרי הביאושים של 'המצב'. כמו באירופה של ראשית המאה העשרים, המשבר הכלכלי יצר הקצנה פוליטית במעמדות הנשחקים – במעמד הביניים ולא רק בעשירונים העניים.
כיוון שכמעט אף אחת מהמפלגות לא הציעה גישה כלכלית או חברתית חדשה, לא פלא שכל האישים המוצעים לשרת אותנו כשרי האוצר (ואולי גם כנגידים חדשים) אינם מבשרים שינוי. נכון, המשבר הנוכחי אינו הישג פרטי של שר האוצר ונגידו; נכון, יש משבר כלכלי עולמי, יש משבר ביטחוני חמור בארץ. אבל המדיניות הכלכלית הנוכחית, מדיניות של ריסון מוניטארי, הטבות לבעלי הון, קיצוץ והפרטה בשירותים חברתיים, בחינוך ובתרבות לא הוכיחה את עצמה. היא לא הביאה להטבת מעמדם של העניים והיא שחקה משמעותית את מעמדות הביניים. לכן, חשוב במיוחד שהנציגים המעטים בכנסת שדוגלים בגישה אחרת, ישמיעו את קולם. זהו גם זמנן של הפעילויות החוץ פרלמנטריות, של המחאה, של ההפגנות מכל הסוגים.
ברוח זו מציע המאמר הפותח גישה אחרת לכלכלה ולחברה: רן רביב שואל – האם המשבר הביטחוני יצר את המשבר הכלכלי או אולי דווקא ההיפך? מאמרים נוספים בגיליון חושפים רסיסים מתוצאות המשבר: במשפחה, במערכת הבריאות, בתעסוקה בבנקים. מאמריהם של ביכלר וניצן ושל סיטבון וחולתא מצביעים על ההקשר העולמי של המצב הישראלי. במיוחד עכשיו, כשענני מלחמה אמריקאית-עירקית מאיימים על השמים, אסור לשכוח הקשר זה.