גדי יציב כותב שהחברה הישראלית "מצויה היום במצב פוסט-מודרני מובהק". כמדען-חברה ראוי לשמו – ודומה שאין צורך להרבות בשבחו של יציב – הוא מספק הגדרות לטענתו הכללית: כך, "מצב פוסט מודרני" מתאפיין באובדן התשתית הראציונלית, בויתור על השקפת עולם כוללת, בחיים ללא גבולות מוגדרים וב"קריסת ערכים".
מאמרו של יציב קומם עליו כמה וכמה מעמיתי ביסו"ד ובמערכת 'חברה'. גם לי היה קשה לסבול את רוח הנכאים המתלווה למאמרו של יציב, אך בעיקר קשה לי מסקנתו, לפיה במצב פוסט-מודרני "אין מה לעשות", חוץ מאשר "להתבונן, להצטער ולרתוח". עם זאת, אני סבור שיש לומר לעמיתי ולעצמי, שגם אם מותר לכעוס על דברים כאלו, מה גם שהם יצאו מעטו של מי שתרם לא מעט למחשבה הסוציאל-דמוקרטית בישראל [המעונין בודאי יהנה מספרו 'הדברים בשפת ליבם' שראה אור בשנת 1986], הרי שרצוי – דווקא בשל עברו של יציב – לגשת לדבריו מהנחה לפיה דבריו אלו מבטאים באופן מסודר ורהוט את מה שרובנו חשים כבר זמן רב.
אכן, המציאות היא "פוסט-מודרנית" במובנים אותם הוא הגדיר: האם יהיה זה נבון להתכחש לכך שרבים וטובים משותפינו בכוח ובפועל ויתרו כבר מזמן על חשיבה ראציונלית, והם ממלאים כרסם ואת כרסיהם של אחרים בממבו-ג'אמבו אינסופי של ניו-אייג', ניאו-פאגאניזם או רלטיביזם פאתטי [ומי שלא מכיר לפחות שני אנשים כאלו איתם הוא נפגש לפחות פעם בשבוע, שיקום]? רצוי שנודה בכך, לפני ותוך כדי שאנו יוצאים למאבק כנגד הלך הרוח הפוסט-מודרני והאנטי-ראציונלי זה.
האם יהיה נכון להתכחש לעובדה שרבים וטובים מדי מבססים את חלקי עמדותיהם הצודקות על חלקיקי תמונות עולם מקריות? גם כאן דומה שהכרה בכך היא תנאי מועיל למאמץ השיטתי והמתמשך – והסיזיפי אם מותר להוסיף – שעלינו לעשות בדרכנו לבניית תמונת עולם רחבה. האם יהיה זה נכון להתכחש לכך שבמובנים רבים – רבים מדי – חיינו נטולי גבולות, ולא רק בין ירושלים המזרחית והמערבית, אלא – ואולי קודם כל – בין המסלול הימני והשמאלי בכביש או בין הצד הזה או האחר של התור במכולת? גם כאן הכרה במציאות החיים הזו היא תנאי הכרחי למי – שכמונו – מעונין דווקא לשרטט גבולות מכל מין וסוג. ולבסוף, רק תמימים של ממש בינינו – ואני לא מכיר אף לא אחד כזה – לא יודו בכך שהרלטיביזם הערכי הפך זה מזמן למוסכמה שריכוכה – אם לא פיצוחה המוחלט – הוא תנאי אלמנטרי אפילו לקיומה של שיחה בטלה, שלא לדבר על דיון עיוני עניני [ומי מאתנו לא חווה בכל יום כמעט את שיחות הפלאים הנפתחות, ממשיכות ומסתיימות בחכמה העממית לפיה 'הוא צודק, ואתה צודק, וגם אני צודק ומי אתה שתגיד מה נכון'?!].
כך או כך, יש לפחות דבר אחד שאפשר ללמוד מניתוחו הלא נעים של גדי יציב: גם אם אין להתמסר למציאות התודעתית "הפוסט-מודרנית", אסור למי שרוצה להשיב ליושנה את עטרת הראציונליות רחבת ההשקפה, המדוייקת והערכית, להתכחש לה. או ממש בקיצור: העוסק בתודעה מוטב שיכיר במצבה הרווח. כתב העת 'חברה' איננו יכול להרשות לעצמו להתעלם מאותו 'מצב רווח', כפי שתואר על ידי גדי יציב.