לקראת הכרעה

דבר מוזר קורה בחברה הישראלית: בתחומי הכלכלה, החברה והרווחה, כולם חושבים שמאל ועושים ימין.

מאז שזכתה הסוציאל-דמוקרטיה בישראל לשם הקוד 'צדק חברתי', אין שום אדם המציג טענות ביקורתיות כלפיה. אין עוד נושא, זולת ה'צדק החברתי', שהתמיכה הציבורית בו היא גורפת כל-כך, חפה מכל ביקורת. צופה מבחוץ עלול לחשוב שישראל עומדת על סיפה של מהפכה חברתית. מגזרים אדירי כוח עומדים לצידו של 'הצדק החברתי'. המגזר הערבי העני ומפלגתו הוותיקה חד"ש, המגזר החרדי בראשות ש"ס, התנועה הקיבוצית, האיגודים המקצועיים וההסתדרות (המונהגים על-ידי "עם אחד" ועמיר פרץ).

יתר על כן: ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם (קובה וצפון קוריאה לא יתקבלו כדוגמאות) אשר אין בה למעשה שום ארגון או תנועה המבטאים עמדות ליבראליות של ממש (כלומר: עמדות ימניות-שמרניות בתחומי החברה והכלכלה). המפלגה הליברלית נטמעה מזמן בתוך הליכוד ושרידיה הרעיוניים נפוצו לכל רוח. מפלגת שינוי הבינה מהר מאוד שהשמרנות הכלכלית אינה פופולרית, ועברה להתמקד במה שהיא אוהבת ויודעת לעשות – שנאת החרדים. כוח סוציאל-דמוקרטי רציני חייב להבין את תמונת המצב הזו ומותר לו בהחלט להתבשם מריחה המבטיח, אלא שכפי שאמר פעם פרס על סקרי דעת הקהל – "מותר להריח אסור לבלוע".

אידיאלים לחוד ומציאות לחוד

זאת מאחר וישנו צד שני ומדאיג למטבע. הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית עומדת במצבה של פסיכֵי, אותה יפהפיה נערצת אשר מכל יוון באו לחזות בזיו פניה, אך איש לא התאהב בה מעולם. מאז 1985 מתנהלים את מדיניותה הכלכלית של ישראל אישים אשר גישתם המעשית לשאלות כלכליות היא ימנית במובהק.  בדרך פלא מצליח הציבור הישראלי לחיות היטב עם הדיסוננס הקוגניטיבי הזה, שבו מדבר השלטון על 'צדק חברתי', ופועל בהתמדה להרחבת הפערים בחברה. בעוד שכל זב חוטם ומצורע יודע היטב כיצד לפתור את בעיות הבטחון והשלום של מדינת ישראל, הרי את "הכלכלה" העלומה יש כנראה להשאיר למומחים. אזרחי ישראל זוכרים היטב מה קרה בפעם האחרונה שממשלה ישראלית "הניפה שני דגלים", וטוב להם להמשיך לקטר על צדק חברתי שאיננו, ולאפשר, יחד עם זאת, לפרנקל ולקליין להחיות את תורת הכלכלה השמרנית  בוורסיה קיצונית במיוחד שלה. כל זאת ללא מילת מחאה. ללא הגה. דממה.

הנה כי כן לפנינו תהליך של הפקרת חזיתות הדדית, לולי היריבות הברורה מאליה בין הימין השמרני והסוציאל-דמוקרטיה, אפשר היה לחשוד שיש כאן קונספירציה. אחרת קשה להבין כניעה הדדית כה מוחצת – של הליברלים בשדה הרעיון ושל הסוציאליסטים בשדה המעש.

מצידו האחד של המתרס, בצד המדיניות המעשית, מונרכית (במעט רוחב לב נוכל לכנותה תיאוקרטיה). בנק ישראל העצמאי (פרנקל ועכשיו קליין) כופה, על כל ממשלה בתורה, הפחתת גרעון מתמדת ומסעות צלב אנטי-אינפלציוניים. כשנתניהו נבחר, מהלכו הכלכלי הראשון היה קיצוץ תקציבי עמוק. ברק, שעלה לשלטון על גבה של הזקנה מנהריה, דוהר על הגל הסוציאל-דמוקרטי, החליט לתת "חכות ולא דגים"… לקינוח הפך גמ"ח מהלך (בנוסח ארה"ב הקפיטליסטית) כשהתרים את מקררי כולנו לטובת הרעבים. לא עלה על דעתו של ברק שהתמודדות עם מצוקת הרעב היא חובתה של הממשלה. עתה, בחסות האינתיפאדה, החליט אריאל שרון שזה באמת הזמן לשינוי. מה עושים? מקצצים. האבטלה בישראל מגיעה לשיאים חדשים, האינפלציה, לעומת זאת, היתה אפסית בשנים 1999-2001. כל כלכלן מכיר את הקשר השלילי בין השתיים (בטווח הקצר יש לומר) – על אחוזי האינפלציה שחסכנו אנו משלמים במובטלים. מי החליט?

מצידו השני של המתרס, בצד האידאולוגיה והסיסמאות, שוטף את ישראל גל של התלהבות מרעיונות השמאל. הקואליציה ה"חברתית" בכנסת גדלה ממערכת בחירות אחת למשניה, חוקים פרטיים נערמים על שולחנות הוועדות, התקשורת מגוייסת כולה לטובת ה"צדק החברתי", מוכי גורל וצרותיהם הם אורחים קבועים על מרקע הטלוויזיה שלנו, שלא לדבר על מפוטרים ומאבקיהם במעסיקים הרעים.

אך נביחות הכלבים אינם משפיעות במאום על השיירה. במקום נסיון אמיתי לשינוי מהותי בבסיס התקציב ובגודלו, בבנק ישראל, בהרכבו ובסמכויותיו, נוהגים הפוליטיקאים כילדים קטנים המתגרים בסמכותו של האב ללא כוונה ממשית להפוך את הפרמידה. אין דוגמא כואבת יותר לכך מאשר החוקים הפרטיים עצמם שאינם אלא נסיון מגוחך לפרסומת עצמית של פוליטיקאים קטנים. כמעט תמיד, בסיומו של יום, מתיישרת הכנסת לפי ההסכמים בין הממשלה לבנק ישראל; כלומר: לפי התכתיבים (שאיום אפוקליפטי בצדם) שמכתיבים השליטים האמיתיים בכלכלתנו לשליטיה המדומים. הכנסת, שבידיה הכוח לשנות, מוותרת עליו ללא תנאי. אבא יודע מה טוב בשבילה.

שיעור בכלכלה

 משימתה של תנועה סוציאל-דמוקרטית ישראלית היא לשבור את היחס המסולף הזה. יש להעביר את הציבור הישראלי פעם אחת ולתמיד שיעור מעמיק בכלכלה – ואז לתת לו לבחור. להציג בפניו את האילוצים, לברר עמו את העדפותיו, ולתת לו ליישם את השקפותיו הנורמטיביות במלואן. זה אינו רעיון חדש. הענף ששמו 'כלכלה פוליטית' עוסק בדיוק בזה במשך עשרות בשנים – צריך רק להקשיב.
מסע הפחדה רעיוני מתנהל כלפי הצעה כזו על ידי מי שהוגדרו בידי ג'ורג' סורוס כ"פונדמנטליסטים של השוק". לטענתם הכוחות הגלובלים שעליהם ישראל נבנית עלולים להרוס אותה ברגע בו תיסוג מגישתם, בחירתו של הציבור תמיט עלינו משבר כלכלי עמוק בדומה למה שקרה כש"נשאנו את הדגל החברתי" בשנות השמונים. לדעתו של כותב שורות אלו, אין בסיכון בכדי להפחית מחיוניותו של מהלך כזה, כשם שאין ברפיסות שלטונית כדי להפחית מחיוניותה של דמוקרטיה.

המשך המצב הנוכחי טומן בחובו סכנות חמורות הרבה יותר. חברה אינה יכולה, לאורך זמן, לפטם עצמה באמונה מסוימת ולנהוג בניגוד מוחלט לאותה אמונה – זהו שווי משקל בלתי יציב. החברה הישראלית מצויה כיום בסיטואציה אשר לולי הלחצים הבטחוניים החיצוניים היה בה פוטנציאל מהפכני ממש. מי שלא רוצה את הכוחות הסוציאל-דמוקרטים כשותפים בעיצוב מדיניותו יקבל אותם נישאים על גבה של מהפכה. מי שרוצה להיות קובה, שיקום.