רבים טוענים כי צמיחה במשק הישראלי מגדילה את הפערים בין עשירים לעניים. טענה זו מסוכנת ביותר. משק בהאטה פוגע קודם כל בעניים. מחקרים רבים מצביעים על כך שהצמיחה תקטין את הפערים בחברה. זאת ועוד: הקטנת הפערים תתרום באופן משמעותי ליצירת צמיחה מחודשת.
שאלת הקשר בין פערים חברתיים וצמיחה כלכלית עולה בעת האחרונה בחריפותה מצד אנשים שאני מכבד את דעתם, כך למשל אמר שלמה סבירסקי (בראיון בידיעות אחרונות לפני כחודשיים): “הצמיחה העמיקה את הפערים…” הוא אינו היחיד. אני רוצה לצאת בתוקף נגד גישה זו, שכן חשוב לזכור – אם לא תהיה צמיחה כלכלית, השכבות החזקות יפגעו מעט, אבל מצבם של החלשים בחברה יורע מאוד.
האם באמת יש קשר מנוגד בין צמיחה לשויון?
בשנים האחרונות נעשים יותר ויותר מחקרים המראים שיותר שויון מביא ליותר צמיחה. הכלכלן ג'ון מניירד קיינס הניח את התשתית הלוגית לכך: מצד אחד, השכבות הנמוכות נוטות להשתמש כמעט בכל התוספת הכלכלית שמגיעה אליהן להגדלת הצריכה. צריכה נוספת זו היא מנוע לצמיחה. קיינס מרחיק לכת ואומר: "בזמן מיתון עדיף אפילו לתת לאנשים כסף כדי שישירו המנונים בכנסיות.. " מצד שני, אחד המנועים הגדולים לצמיחה הוא ההון האנושי. ככל שהחברה שויונית יותר כך ההשקעה בהון האנושי של כלל החברה רחבה ורבה יותר ולכך יש השפעה חיובית על הגידול בצמיחה. לאחרונה ערכו במכון ון-ליר מחקר שחיזק ממצאים אלה.
את המימצאים הללו עלינו לפרסם ככל האפשר, כי עיקר ענינה של יסו"ד הוא צמצום הפערים החברתיים. אם גם התוצאות הכלכליות לטובתנו – נשתמש בהן לשם חיזוק יכולת השיכנוע.
אבל עד כאן הראינו את הצד האחד של המשוואה: יותר שויון מביא יותר צמיחה. האם אפשר להפוך את המשוואה: האם יותר צמיחה מביאה ליותר שויון?
אני רוצה לטעון שבאופן כללי התשובה חיובית, גם אם לעתים עלולים הפערים לגדול בשלבי צמיחה ראשוניים ובנסיבות מיוחדות. על מה אני מבסס את הטיעון הזה? קודם כל על העובדה הפשוטה שהמדינות עם הפערים הגדולים ביותר הן המדינות הלא צומחות (מדינות העולם השלישי). שנית, על ההגיון: שהרי אם יותר שויון מביא ליותר צמיחה אז איך יתכן כי יותר צמיחה יכולה להביא לפחות שויון? יש פה מעגל לא הגיוני. אבל, הסיבה העיקרית לכך היא שצמיחה (חשוב להדגיש: לא תמיד) פרושה עבודה ועבודה היא כלי מפתח בצמצום פערים. גם אם מדיניות הרווחה ומדיניות התמיכה תהיה מצוינת, עדיין הבסיס להתקדמות חברתית של החלשים תהיה ההתפרנסות מעבודה ולא תמיכות שונות.
קימים כמה מחקרים המצביעים על הקשר בין צמיחה להקטנת פערים. יוסף זעירא פרסם סקירה על הנושא בחוברת בשם 'שוק העבודה בישראל' שיצאה מטעם משרד הכלכלה והתכנון (כשעוד היה משהו כזה) בשנת 1993. המאמר גולש מדי פעם לחצי הבטוח יותר של המשוואה: יותר שויון מביא ליותר צמיחה, אך מברר גם את שאלת המאמר הזה: האם יותר צמיחה מביאה ליותר שויון? זעירא מביא מחקרים ממספר מקומות בעולם, המראים שיש אכן קשר חיובי בין גידול הצמיחה לבין גידול השויון. ההסבר העיקרי הוא שגידול בצמיחה מביא לצמצום האבטלה – שהיא אחד מגורמי אי-השויון הגדולים ביותר בעולם המתועש. מחקר נוסף הוא מחקרו של מומי דהן (בתוך: ממעורבות ממשלתית לכלכלת שוק, ערך: אבי בן-בסט) שגם הוא מדגיש את גידול השויון כתוצאה מצימצום האבטלה.
צמיחה, אם כן, משפיעה לטובה לכיוון של צמצום פערים, אך לא בהכרח באופן מיידי. יש לפעמים עיכוב, ולפעמים אף עיכוב גדול כאשר הצמיחה קשורה במצבים חברתיים מיוחדים. בישראל של שנות רבין, שנות הצמיחה, היה גורם חשוב שעיקב את צמצום הפערים: חלק מהצמיחה נבנה על עבודה זולה של ‘עובדים זרים’, (בעקבות מדיניות ה’סגרים’ בשטחים) עניין שבעצמו מהווה 'מגדיל פערים'.
אפשר לומר, אם כן, שהקשר בין צמיחה לשויון הוא קשר של יצירת תשתית מאפשרת. כלומר: צמיחה תביא בודאי ליותר שויון, אך לא בכל מצב ולא באופן מיידי. קשר זה דומה לקשר בין משטר דמוקרטי לבין רמת חיים, בדרך כלל משטר דמוקרטי יביא לרמת חיים גבוהה יותר למירב התושבים, אך אין ערובה לכך.
למה זה חשוב?
אפשר גם לפטור השאלה של צמיחה ושויון בשאלה אחרת: מה עדיף להיות עני בשוודיה או בזימבבווה (נניח ששם כולם עניים). כמעט תמיד עדיף להיות עני בשבדיה.
אבל זה לא העניין. חשוב שנפעל לצמצום פערים בחברה, חשוב מאוד שזה יהיה עיקר המיקוד של יסו"ד וארגונים קרובים או ידידים, אך אסור שניפול לרטוריקה שתשחק לידי גורמים שבאופן עקיף יגרמו ליותר פערים.
מי שיוצא נגד הצמיחה בשם הדגשת חריפותם של הפערים בחברה, משחק לידיהם של אלו שרוצים במיתון ומרוויחים ממנו, שודאי ינצלו את המצב ובשם ה’סוציאליות’ יפעלו נגד הצמיחה.
דברים כגון אלה כבר קרו: למשל, כאשר בינימין דיזרעאלי, ראש ממשלת בריטניה, ניסה לרתום את אומללותם של הפועלים לעגלת עצירת התיעוש. ובישראל: פרשנים רבים (שטרסלר כבר אמרנו?) מטילים את האשם בפערים ישירות על המעסיקים, התעשיינים וההסתדרות (ש"נלחמת רק לטובת הועדים החזקים.."). אפשר למצוא עמדה שכזו גם אצל חלק מאנשי הציבור המתחזים ל’חברתיים’ (דוד לוי הוא דוגמא מצוינת). יש ביניהם הנוהגים להזכיר תמיד את המסכנים ביותר, ואפילו נלחמים על מחיר העוף, אך פועלים למען מדיניות מיתון שתוצאותיה הרסניות פי כמה לשכבות החלשות.
נכון, יש תרבות ניהול בעייתית בישראל; ישנם פערי שכר בלתי נסבלים בתוך המערכות היצרניות והעסקיות ולעתים הם אכן הגורם העיקרי לסגירת עסקים. אך סגירת עסקים אינה מביאה לצמצום פערים. אותה תרבות ניהול אכזרית משליכה את העובדים החוצה ולא את שני העשירונים העליונים, המוצאים את מקומם בשוק הכלכלי גם אחרי סגירת העסקים.
אנחנו ביסו"ד צריכים להיות שותפים ומובילים במאבק לצמצום פערים, אך אסור לנו לאפשר למדיניות של מיתון להתחבא מתחת לכעס, המוצדק, על העושר.
דודי נתן עומד בראש עמותת קולות בנגב, חבר ביסו"ד וקיבוץ פלמ"חים.