בעיירות הפיתוח אין סיכוי למובטלים-עניים לצאת מהמצב הקשה שבו הם נתונים, בגלל שמפעלים חדשים לא נפתחים. הבעיה אינה רק אבטלה ושאין איפה לעבוד, יש עוד מגבלות. לפעמים למובטלים אין השכלה גבוהה, אין מקצוע, אין בריאות (מחלות שונות, לפעמים פיסיות, לפעמים נפשיות). לפעמים אתה כבר מעל לגיל 40 שנה או 50, ואז לא מקבלים אותך לעבודה. או שאתה משתמש בסמים קשים, או שאתה נגוע באלכוהוליזם ואז אינך יכול לעבוד, באופן אוטומטי אתה נכנס להבטחת הכנסה, שזה דמי קיום, ואז אתה ומשפחתך לא חיים ולא מתים, ככה, הראש צף מעל המים.
אבל, ופה האבל הוא ענק, אם הממסד נרתם לעזרה, אז יש סיכוי לצאת ממעגל העוני והאבטלה הנוראיים. כמו העזרה העצומה שאנו מקבלים מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן- גוריון בבאר-שבע וכמובן המחלקה לשירותים חברתיים במועצה המקומית.
לפני כעשרה חדשים, הוקמה קבוצה לעזרה עצמית למובטלים. הקבוצה הוקמה בשיתוף שלושה סטודנטים לעבודה סוציאלית, המועצה המקומית, מנהלת לשכת הרווחה ושתי מרצות לעבודה סוציאלית. לפני השתתפותנו בקבוצה היינו מובטלים (אני לדוגמא, כבר 10 שנים) ללא שום סיכוי לצאת ממעגל העוני הנורא והקשה. מזה כמה חודשים שמצבנו הכלכלי השתפר במעט, מצב הרוח קצת עלה, יש לנו יותר כסף לשלם חשבונות, שאף פעם לא חסרים. יש לנו ילדים קטנים וגדולים וההוצאות לחינוך, מלבוש, כלכלה וכו' הינם גדולות, ומעל לכוחו של מובטל. העבודה בקבוצה נותנת לנו אפשרויות נוספות להיעזר בהם, והנפש שלנו יותר רגועה. יש לנו פגישה בכל יום ד' בשבוע, בין שעתיים, לשלוש שעות, ואנחנו מדברים על כל דבר שבא לנו. יצאנו לטיול לבית-מלון באילת, שלושה ימים, פנסיון מלא, וזה דבר שלא עשינו עשרים שנה, כי לא הייתה לנו אפשרות.
הקבוצה לעזרה עצמית החזירה לנו את כבודנו כבני-אנוש, אנו עובדים בשירותי-מזון מפעם לפעם (לא קבוע), ומצב הרוח מעולה. ואנו מקווים שנמשיך ונתמיד בקבוצה, כי היא קרש ההצלה שלנו.
מרקו אזולאי חבר בקבוצת 'האור בקצה המנהרה' בירוחם.