החברה הישראלית מצויה היום במצב פוסט-מודרני מובהק, על פי כל מאפייניו המקובלים של מצב כזה. מציאות חיינו מייצרת התנסויות בלתי-הגיוניות לכאורה, חסרות זיקה ניתנת להבנה בין גורם ידוע לבין תוצאה מצופה. מדובר בחוסר ההתנסות בתשתית רציונלית האמורה להוות בסיס מוצק למציאות החיים הישראלית. כחלק ממציאות זו, הולכת וניתקת זיקתם של רוב תושבי ישראל מכל תפיסת-על, הנותנת טעם למצבי חייהם השונים, מכל מפה קוגניטיבית שניתן להזדהות על פיה. מצב עניינים זה נגרם, בין השאר, משום שאנו חיים במרחב בלתי מסומן, שאין בו ראשית ואין אחרית: מבחינת זהות קולקטיבית, מבחינה זמנית ומבחינה גיאוגרפית – אנחנו מאבדים את נקודות הציון ההכרחיות להבנת עצמנו ומצבנו. כתוצאה מכל זה, הולכות וקורסות כל הירארכיות הערכים, שהיו מקובלות ומוסכמות בעבר – ואנחנו נדחקים למבוך חסר גבולות, כשעיקר מטרותינו מוגדרות בתחום הפרטי בלבד, ולא בציבורי .
ההתנסות במציאות חיים שרירותית
ההתנסות הישראלית הבולטת ביותר בזיקה העמומה בין גורם מוכר לבין תוצאה מצופה, נוגעת לנושא בראש סדר היום שלנו – המאבק בטרור : במאבק זה הניצחון כרוך בכישלון – אי אפשר להיכשל בו ממש, כפי שאין אפשרות ממשית לנצח בו. צמצום הטרור משמעו הגדלת מימדיו שכן כל הפעולות לצמצום הטרור מעוררות זעם ושנאה ושאיפות-נקם, ולכן מרחיבות את היקף הגיוס לארגוני הטרור. עם זאת, כאמור, גם להיכשל אי-אפשר כאן, הרי ביחס לכל פעולה לצמצום הטרור, ניתן לטעון שאלמלא היא – היו ממדיו גדולים יותר. (שהרי תמיד ניתן לנסח טענות המסבירות את אותם מחסומים המונעים מהמצב להיות גרוע יותר ואינן ניתנות להפרכה) גם ברמת הפעילות הפוליטית-מעשית מצב העניינים איננו ניתן להבנה במונחים רציונליים, הציבור הרחב, כפי שמסמנים ממצאי סקרי דעת-הקהל, איננו מתכוון לבחור במפלגה שמצהירה על עמדות המתאימות לעמדותיו. רוב המשיבים לשאלות הסקרים מוכנים לפשרות מרחיקות-לכת במונחים ישראליים ועם זאת, הם מודיעים כי בכוונתם להצביע עבור מפלגות הימין. המצב הכלכלי גם הוא תשקיף נאמן של הווית-העדר-הזיקה- בין-גורם-לתוצאה. מצבנו הכלכלי מכונה בלשון הכלכלית של הרבע האחרון של המאה הקודמת 'סטגפלציה'. זהו חיבור תמוה ומזיק בין סטגנציה לאינפלציה – ערעור על כל המוסכמות שעליהן הייתה מיוסדת תורת הכלכלה הרציונלית. שוב אי-אפשר לשער היום בכמה שעורי אבטלה צריך ל"שלם" כדי ששיעור האינפלציה ירד במידה זו או אחרת, "עקומת פיליפס" שתארה קשר זה, שוב איננה שימושית כאן. הכל יודעים ששעורים גבוהים של צמיחה כלכלית מרפאים סטגפלציה, אבל אין איש בעולם שיש לו מרשם כללי לתרופה אחת, בעלת חלות כללית, שבכוחה להעביר כל משק מסטגפלציה לצמיחה כלכלית. הסטגפלציה היא דוגמה למצב-דברים קלאסי של התמוטטות כל הזיקות הכלכליות בין גורמים לתוצאה וערעור התשתית הרציונלית של ההוויה. כיום, המצב בלתי מוסבר לגמרי, מפני שההנחה הרווחת היא שהמצב הביטחוני והאינתיפאדה הם הגורמים למשבר הכלכלי, אבל איש אינו יודע כיצד ניתן להמשיך לחיות עם משבר כזה כל עוד האינתיפאדה נמשכת ובעצם גם אין בטחון כי לכשתחדל האינתיפאדה, אם תחדל, לא יגרם משבר כלכלי נוסף, בגלל סיבות שעדיין איננו יכולים לשער.לשם איזון צריך לציין כי גם הפלסטינים אינם מסוגלים היום להצליח ו/או להיכשל. הרי כל פיגוע-טרור נוסף, איום ונורא ככל שיהיה, איננו משיג את המטרה הקלאסית של כל טרור – הוא איננו מפחיד את הציבור עד כדי שינוי עמדותיו. להפך, רוב הישראלים תומכי-הפשרה מעדיפים לדחות את מימוש הפשרה הרצויה להם, עד לאחר שיובס הטרור כליל. הטרור אינו מצליח לגרום לישראל להפחית את השימוש בכוחה – הוא גורם לה להפעיל יותר כוח. עם זאת, הפלסטינים גם אינם יכולים להיכשל. גם להם, כמו לנו, שמורה תמיד הטענה שאלמלא הטרור שלהם לא הייתה ישראל מסכימה אפילו למעט הוויתורים שכבר הסכימה להם. אפשר לסכם עניין זה ולאמור כי בעצם שני העמים אינם מבינים שום שפה שמדברים בה בני העם השני. שניהם גם אינם יכולים להניח קשר סיבתי כלשהו בין מה שיעשו לבין מה שיתחולל כתוצאה ממעשים אלה. אין היום שום זיקה הגיונית, שעליה הם יכולים להסתמך, בין גורם כלשהו הנתון לשליטתם, לבין תוצאה כלשהי הכלולה במאווייהם.
אובדן הזיקה ל'תפיסת-על'
המאפיין השני של הווייתנו הוא הניתוק הכמעט מושלם בין רוב תושבי הארץ הזאת לבין 'תפיסת-על' שממנה נגזרים המהלכים היום-יומיים וממנה מסתברת ההתנהגות האקטואלית: כאשר התפוצצו המתאבדים-הרוצחים הראשונים, היה נדמה כאילו ידוע לנו הטקסט שממנו הם שואבים את מניעיהם, שהוא טקסט פרשנות על אחת הגרסאות של האיסלאם. היום, לנוכח מגוון המתאבדים, שיש בהם רבים המשתייכים לארגונים חילוניים, ויש גם מתאבדות נערות ונוספו גם המתאבדים-המשכילים והחילוניים מארצות-הברית – מסתבר לנו אחרת. מסתבר שאין טקסט אחד מקודש, אלא יש רקמה אינטרטקסטואלית, ובה תערובת ציטוטים מהצהרות אנטי-יהודיות, אנטי-מערביות, אנטי-חילוניות, נגד הכיבוש הישראלי, נגד הגלובליזציה, נגד השחתת-המידות המודרנית ונגד מה לא? והמכנה המשותף האחד הוא רגש עמוק, נטול כל שיקול דעת רציונלי, של שנאה, זעם, מחאה, או של כמיהה למשהו בלתי ברור. לאחר אוסלו, קשה לשכתב ולנסח 'סיפור-על' פלסטיני, אחיד בתוכנו וכללי בחלותו, שעליו ניתן לאמור כי הוא העיקרון-המכוון של פעולות ומדיניות הפלסטינים בעשור האחרון.
גם האידיאולוגיות הטוטליות שהנחו חוגים רבים בחברה הישראלית, הפכו לשמות-תואר חלולים. בחינה עניינית של האידיאולוגיה ההגמונית אצלנו, "הציונות", תראה בנקל כי כמעט לא נותרו הנחות יסוד ציוניות שעדיין יש להן תוקף בימינו: ההנחה על אי-אפשרות הקיום היהודי בגולה – מופרכת יום יום בכל הגלויות – אפשר גם אפשר להתקיים כיהודי בגולה. לאמיתו של דבר, בגולה ניתן לבחור בסוגי זהות יהודית שונים ביתר-חופש מאשר בארץ, ניתן להזדהות בגולה כיהודי רפורמי או קונסרבטיבי, בלי להיות מופלה לרעה, כפי שאפליה זו חקוקה בספר החוקים הישראלי . ההנחה כי ארץ- ישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים – נשמעת היום כמעט כמהתלה, אפילו ההנחה הציונית שעם קום מדינת היהודים תחדל, או תפחת, האנטישמיות – מופרכת לגמרי. לא זו בלבד שהאנטישמיות אינה פוחתת, אלא היא אף משגשגת, ובחלקה הלא-מבוטל היא יצוא ישראלי לתפוצות .
גם הכאילו-מוסכמה כי המדינה היא "יהודית ודמוקרטית" מפוקפקת מאד, בלשון המעטה, לרוב תושבי הארץ אין זיקה לאידיאולוגיה שאלו תאריה. עובדה היא, שרוב תושבי ישראל מסכימים להמשך קיום מצב עניינים שאין בו זכות להינשא, אלא בטקס דתי בגירסה אחת בלבד. ועובדה נוספת היא ששכניהם הערבים של אזרחי עפרה וקדומים אינם נהנים מאותן זכויות-אזרח שיש ליהודים, לרבות , זכות הבחירה בשליטיהם-למעשה. ההסכמה, אפילו חרוקת-שיניים, לקיום שני מאפיינים אלו ודומיהם, מעידה על ניתוק הזיקה בין רוב תושבי ישראל לבין האידיאולוגיה הדמוקרטית כפשוטה.
כל האידיאולוגיות הטוטליות שאפיינו בעבר מגזרי אוכלוסייה שונים – הסוציאליסטית, הליברלית, הרוויזיוניסטית והקומוניסטית – גם הן התפוגגו כטקסט קריא ומחייב ונותרו כהלך-רוח וסנטימנט, שיש מעט המחזיקים בו עדיין מטעמי נוסטלגיה, או מוסרנות, או התייפייפות. ניתוק הזיקה לתפיסת-על גורם לאובדן מובנם ומשמעותם של סימני תקשורת רבים, כי מתנתק הקשר בין המסומנים לבין מסמניהם ולפיכך השיח הציבורי בחברה הישראלית העכשווית דומה לשיח 'חרשים', שמשתתפיו דוברי שפות שונות. חלק גדול מן התכונות הקולקטיביות שלנו היום נובעות מהאופי הזה של השיח.
החיים במרחב בלתי מוגדר
המאפיין השלישי הוא הקיום במרחב בלתי מסומן הן מבחינת גבולות הזהות הקולקטיבית שלנו, והן מבחינה זמנית וגיאוגרפית: הקולקטיב הפורמלי, שאליו כולנו שייכים, הוא זה של "אזרחי ישראל". אף על פי כן מגבולות הקולקטיב הזה ניטלה המשמעות זה מכבר – קבוצות ההשתייכות בתוך הגבולות הפורמליים הללו, ומחוץ להם, מרוקנות אותם מחשיבותם. הקולקטיב הגרעיני המשמעותי של חלק גדול מתושבי הארץ הוא זה של "יהודים-ישראלים-חילונים-יוצאי-צבא". זוהי רשת חברתית המהווה מרחב תקשורתי לחלק גדול, אולי רוב, מאזרחי ישראל. בגבולות המרחב התקשורתי הזה הולכת וצומחת "התרבות הישראלית האופיינית", מבחינתם של אלה שמושג זה מקובל עליהם. עם זאת, הגבולות הללו נחצים ומתמזגים עם גבולות אחרים של קולקטיבים אחרים, המהווים חלופות שונות לטיפוח תחושת הזדהות כלפיהם. למשל, קיימים "לא יהודים" רבים שאיתם אנחנו מזדהים בהקשרים שונים, דרוזים ובדווים המשרתים בצה"ל, ערביי ישראל וערביי השטחים – השייכים לקולקטיב הפלסטיני, אבל, בה-בעת חיים בתוכנו ותחת שלטוננו, המהגרים הלא יהודים הרבים שהגיעו עם העלייה ממדינות ברית-המועצות לשעבר ולמעלה משלוש מאות אלף הפועלים הזרים, שבחלקם כבר מגדלים כאן את ילדיהם ובונים קהילות ישראליות חדשות. מצידם האחר של גבולות הקולקטיב הגרעיני מצויים יהודי התפוצות, שמדינת-ישראל, מבחינות מסוימות, היא גם מדינתם ושרבים מאזרחי ישראל מזדהים איתם יותר מאשר עם זולתם, בעבר הזה של גבולות הקולקטיב חיים גם המוני "היורדים" מישראל. מצד אחר לגמרי של הקולקטיב הגרעיני חיים איתנו יחד הישראלים הדתיים והחרדים, המטפחים תרבות אחרת, במרחב תקשורתי משלהם: 'הדתיים הלאומיים' הם, למעשה, הקבוצה היחידה בישראל המוצאת טעם רב במלחמה הארוכה שאנחנו שרויים בה והמשוחררת מכל לבטים ביחס לתכליתה ואחריתה של המלחמה הזו. 'החרדים' הם הקבוצה היחידה שרוב בניה פטורים, על יסוד חוק, מההשתתפות במלחמה זו.
כל החיתוכים והמיזוגים הללו מתבטאים גם בהבדלים בחובות ובזכויות של בני האדם שעליהם הם חלים, וכולם יחד מערפלים את גבולות הקולקטיב, שביחס אליו יכולים תושבי ישראל לפתח הזדהות ללא סייג ותחושת השתייכות חד-משמעית.מבחינת רצף הזמנים גרמה לנו הציונות שבר גדול ויחס דו-משמעי כלפי עברו של העם היהודי. הניתוק מהנחות-היסוד העיקריות של הציונות בלבל עלינו עוד יותר את זיכרוננו הקולקטיבי – עד שלמעשה, אין לנו היום פרשנות מוסכמת כמעט לשום קטע מעברנו. אין לנו מושג מוסכם אם אנחנו המשך העבר הגלותי, מרד נגדו, סעיף שלו או שיבוש דרכים זמני. מהלך הזמן הרציף, שהיה כל כך ברור בתקופה המודרנית של החברה שלנו – מן העבר הבלתי נסבל דרך ההווה הקשה אבל המבטיח, אל עתיד זוהר ונפלא, נשבר ונקטע לחלקיקים חסרי זיקה זה לזה. העתיד שלנו עדיין לא מדומיין ולא מסומן, לא רק מפני שקשה לשער אותו, אלא גם מפני שעדיין לא ברור כיצד אנחנו רוצים אותו.מבחינה גיאוגרפית, מאז מלחמת ששת הימים, אנחנו מדינה שגבולותיה אינם מסומנים. הדבר היה נכון גם לפני הסכם אוסלו, והוא נכון שבעתיים עכשיו. לא ברור עד היכן מותר לאזרח ישראלי ללכת, ועד היכן מותר לממשלה לשלוח את חייליה. לא ברור גם מאיזו נקודה מתחלקת מערכת החוק לשניים – חוק מיוחד ליהודים וחוק מיוחד לערבים. לא ברור גם אילו שטחים מסופחים לישראל באורח חוקי, ואילו מהם מסופחים – למעשה. בלבול התחומים הגמור במפה הגיאוגרפית מבלבל בהכרח גם את המפה הקוגניטיבית האישית של תושבי ישראל.
חוסר היכולת ליצירת סולם ערכי מוסכם
המאפיין הרביעי הוא שיבוש ערכים גמור, המאפיין הזה הוא בעצם הנגזרת של שלושת קודמיו : כאשר המציאות איננה ניתנת להבנה בקטגוריות רציונליות של סיבה ומסובב, קשה לייחס ערכים ראויים יותר וראויים-פחות לקטעים של המציאות, שהרי המציאות עצמה מפוקפקת, או לפחות בלתי-ניתנת-להבנה. כאשר אין תפיסת-על שחלותה כוללת-כל ושממנה נגזרים מושגי היסוד הנותנים פשר לתהליכים ולאירועים אקטואליים שונים, קשה לאכוף קוד מוסרי אוניברסלי. כאשר אין ראשית ואין אחרית למרחבי הזמן והמקום אין מגבלות ותקנים לשיפוט ערכי ו"הכל הולך", אזי אין עוול מוסרי, שאנחנו קורבנותיו או גורמיו, שאינו ניתן לתירוץ במקום לגינוי, אין ערכי תרבות שמקומם במרום סולם ערכים כלשהו ואין אחרים שהם בתחתיתו .הדברים מסתבכים אף יותר – השקיעה במצב של "הכל הולך"', לרבות מה שהיה נחשב בעבר כפסול מוסרית, היא בעצם המרדף אחר פיסת מציאות הגיונית שיש בה עונש על פשע, שכר וגמול, איום והרתעה. כיוון שכאמור, במאבק נגד הטרור אין ניצחון שאיננו בה-בעת גם כשלון, וכל ניסיון שלנו להקטין את ממדי הטרור גם מגדיל אותו – אנחנו מוכנים לנקוט באמצעים ניקלים יותר ויותר, בתקווה קלושה ש"הפעם זה יעבוד": התחלנו בחיסול ללא משפט של מי שהגדרנו כ"פצצה מתקתקת", אחר-כך הרחבנו את חלות שם-התואר הזה על מנהיגי ארגוני הטרור, ואחר-כך הטלנו על כולם עוצר ומנענו פרנסתם. עכשיו, בהמשך המרדף אחר גורם מרתיע, אנחנו נוקטים ענישה קולקטיבית ופוגעים במשפחות המתאבדים-מפגעים וכל הדברים הללו מוסברים על ידי טעמים של כאילו-גמול-על-פשע וזה באמת רק כאילו, כי שום פשע איננו פוחת במידותיו לאחר שכל האמצעים הללו ננקטים, שום אמצעי בעצם שוב אינו פסול, כי הפסול מת, שהרי, כאמור, כל מערכות הערכים כבר משובשות לגמרי.
מה ניתן לעשות במצב פוסט-מודרני כזה? זה בדיוק טיבו של המצב – שאין מה לעשות בו. אפשר רק להתבונן בו, להצטער ולרתוח מרוב זעם. הרי גם בני-אדם בארצות השלום והשלווה אינם עושים דבר – הם רק מתבוננים במצבם, משתעשעים, נאנחים ומשתעממים. ואנחנו – עד מתי ? עד ששני העמים נטולי-הבינה בארצנו יהרגו כליל זה את זה – או עד שפתאום, סוף-סוף,תצמח בהם חוכמה.