הזירה העיקרית בה מתרחש הסרט, היא אתר בניה גדול בטהרן, בו מועסקים זה לצד זה פועלי בניין אירניים ו"עובדים זרים" לא-חוקיים – פליטים מאפגניסטן – הנרדפים על ידי פקחי הממשל. במרכז הסרט – אהבתו האבירית של לטיף, פועל אירני צעיר באתר, לבאראן, בתו הצעירה של פועל אפגני, שנפצע בתאונת עבודה. באראן נשלחת אל האתר כשהיא מחופשת לנער על מנת לעבוד תחת אביה ולפרנס את בני משפחתה. באמצעים קולנועיים מינימליסטיים ועדינים להפליא נבנה אתר הבניה כמיקרו-קוסמוס חברתי. באמצעותו מתגלה מציאות מורכבת ועולים לדיון מספר עניינים רלוונטיים מעין כמותם בכל חברה מערבית (וכפי שמציג הסרט – לא רק המערביות שבהן) ובראשם – מעמדו של המעמד – המעמד הסוציו-אקונומי והסטטוס הלאומי.
תעודת זהות כמשל
באחת מסצינות השיא בסרט מוכר לטיף את תעודת הזהות האיראנית שלו בשוק השחור. תעודת הזהות מהווה מוטיב חוזר במהלך הסרט והיא מסמלת את המבדיל בין שתי קבוצות הפועלים קשות היום באתר הבנייה – בין בעלי מעמד האזרחות לבין ה"עובדים הזרים" חסרי הסטטוס. מעמד האזרחות מקנה בראש ובראשונה בטחון אישי בסיסי – הפועלים האיראניים, בשונה מהפועלים האפגניים, אינם צריכים לחשוש מפני ביקורי הפתע של פקחי הממשל ומפני גירוש ואינם צריכים להסתיר את זהותם. גם במישור הכלכלי תעודת הזהות מאפשרת, למשל, לקנות "בהקפה" במכולת, לגור בתוך העיר ולא במושבות זרים בפרברים ולהשתכר מעט יותר עבור יום עבודה באתר הבניה. במערכת היחסים החברתית בתוך מקום העבודה ברור, כי בעלי האזרחות הם גם בעלי הכוח וחשים אדנות ועליונות אל מול ה"עובדים הזרים". המתח הלאומי מומחש בטינה שחש לטיף כלפי הזר החדש שתופס את מקום עבודתו (הלא היא באראן, בטרם ידע את מינה).
ההבדלים בסטטוס מבטאים את היות האזרחות משאב המנוהל על ידי המדינה ואשר יש לו ביקוש ומחיר ב"שוק" (במובן זה מהווה סצינת מכירת תעודת הזהות ביטוי מוחשי להפיכת האזרחות לסחורה לכל דבר ועניין). נדירותו של משאב זה ומדיניות ההקצאה שלו מסייעים ביצירת ריבוד חברתי. כך למעמד האזרחות תפקיד משמעותי בקביעת המעמד הסוציו-אקונומי של הפרט. במובן זה קיים קשר הדוק בין הסטטוס הלאומי של הפרט לבין מעמדו הכלכלי והמדינות הן האחראיות העיקריות לכך.
אזרחות ועבודה
בה בעת מעוררת הצפייה בסרט ספק בנכונותה של קביעה זו. האמנם קיים הבדל של ממש בין שתי קבוצות העובדים הללו? האמנם סטטוס האזרחות הוא בעל תפקיד כה מרכזי בהגדרת הזהות והמעמד של הפרט? בסופו של דבר, גם לטיף האיראני וגם באראן האפגנית הם קטינים הנאלצים לעבוד למחייתם; הם משתכרים שכר נמוך מאוד עבור עבודתם הפיזית הקשה; למרות העובדה שהם עובדים במשרה מלאה (מחושך ועד חושך), ולמרות פערי השכר ביניהם, שניהם מצויים בשוליו של המעמד העובד. בסרט ניכר, שבחשבון אחרון, הדמיון ביניהם רב מהשוני: טרדות היומיום וקשיי הפרנסה, הווי העבודה המשותף (ההתבדחויות בזמן העבודה, הפסקות התה שמתארכות עם השיפור באיכותו מאז שבאראן החליפה בתפקיד את לטיף), הסולידריות שמתגלה מדי פעם בין הפועלים, חשיבות והחשבת הניסיון והמיומנות, הדמיון במראה החיצוני (עד כדי כך שאי-אפשר להבחין במהלך הסרט מיהו איראני ומיהו אפגני) ועוד… התנהגותו של לטיף וההכרעות שהוא מקבל מלמדים, שמרוב הבחינות המעשיות, הוא "משתייך" יותר לעמיתיו לעבודה, שעימם הוא מבלה את מרבית שעות היום, ובסופו של דבר – את מרבית חייו הבוגרים, מאשר לבני עמו בעלי המעמד הכלכלי הגבוה, שבמופגן, נעדרים באופן כמעט מוחלט מן הסרט.
תהליך ההתאהבות של לטיף בבאראן מלווה בסדרת מחוות אביריות מצידו. במקביל, אנו עדים להתבגרותו ולהתפכחות שהוא עובר ביחס למעמדו הלאומי, האזרחי והכלכלי. לא במקרה שתי פעולות ההקרבה הגדולות ביותר שהוא עושה, פעולות פזיזות במבט ראשון, הן הכאת הפקחים שבאים "לצוד" את באראן ה"לא-חוקית" (התרסה כלפי המדיניות הממשלתית) ומכירת האזרחות שלו כדי לסייע בפרנסת משפחתה עם פציעת אביה (הכרה במשניותו של הסמל הלאומי אל מול הסולידריות האנושית).
מאין תבוא תחושת השותפות?
תמונת המצב העולה מן הסרט היא, שעבור אנשים ממעמדו הסוציו-אקונומי של לטיף, איבדה האזרחות את חשיבותה כמעט לחלוטין ונותרה בעיקר במשמעותה הפוליטית הצרה, שכמעט אינה רלוונטית בחיי היומיום. האזרחות אינה עוד – ואולי מעולם לא היתה – ערובה לבטחון חברתי וכלכלי, ובמתן האזרחות לא טמונה עוד ההתחייבות של המדינה לאפשר לכל חבריה חיים ראויים. כך הוא הדבר לגבי אפגניסטן שאזרחיה נאלצים להשתוקק להיות פליטים נרדפים ולהלחם על מקומם בשוליים העלובים של טהראן אך גם לגבי איראן שרבים מאזרחיה, כמו לטיף, נדחקים לשוליים. במצב דברים זה, אי-אפשר שלא להתריס כלפי מדינת הלאום שיסוד מרכזי שלה – מושג האזרחות – משמש בעיקר כמכשיר לשימור כוחו של הממסד, לניתוב התסכול – שאמור להיות מופנה כלפי המדינה – אל עבר שנאת הזר ולמניעת הסולידריות המעמדית.
כאן עולה גם הדילמה שכל סוציאליסט מתלבט בה – האם להביא לפירוק מדינת הלאום ולכינונה של אזרחות קוסמופוליטית או שמא ראוי דווקא לחזק את מוסד האזרחות על-ידי הצבת דרישה בפני המדינה, כל מדינה, לצקת לתוכו תוכן ממשי ולקיים את התחייבויותיה הבסיסיות כלפי אזרחיה (ובכך לבטא את תפקידה של האזרחות כבסיס הזדהות מצמצם פערים)? כך או כך, ברור שמדינת הלאום היא אמצעי ולא מטרה. אין ספק שהעתקת המתח המעמדי והלאומי אל זירה מרוחקת בעולם השלישי מאפשרת לבודד את המטענים הלוקאליים והרגשיים המתעוררים אצלנו בבחינת תהליכים דומים בישראל ובארצות "מתקדמות" אחרות.