האמת היא, שלא כל-כך רציתי לראות את הסרט הזה: מה, לא מספיקים לי הפיגועים, הקיצוצים, עיראק? תנו לי פנטזיה, קצת קסם, הרפתקאות וכמה בדיחות שנונות. מה פתאום לקחת את המציאות ולזרוק לי אותה בפנים? ובכל זאת הלכתי לראות את 'כנפיים שבורות' של ניר ברגמן. בניגוד לצפוי ולמצופה לא בכיתי. אבל מאז הצפייה אני לא מצליח לנער מעצמי את המועקה, את התחושה הטורדנית, הפולשנית, שהסרט גרם לי. התחושה הזו גרמה לי להבין – כנפיים שבורות לא מציג סתם את 'המציאות' – הוא מציג את המציאות שלי. המציאות הזו מוצגת באמצעות משפחה חד-הורית מחיפה: אמא – אחות שעובדת במשמרות, וארבעה ילדים – מאיה ויאיר בגיל תיכון, עידו בבית-הספר היסודי ובר בגן – שנשארים בעצם לבד עם הבעיות הרגילות של ילדים וגם עם ההתמודדות עם מותו של האב, תשעה חודשים קודם לאירועים בסרט. יש בסרט קשיים כלכליים, אבל זו אינה מציאות של עוני. המציאות הקשה אינה נובעת רק ממותו של האב, כי לאומללות האנושית מקורות רבים ולא תמיד הם אלה המובנים מאליהם.
המציאות הקשה הזו קרובה לרבים מאתנו הרבה יותר מכפי שאנו מוכנים להודות, אפילו בפני עצמנו. אחד המאפיינים החזקים ביותר של המציאות בה אנו חיים הוא תחושה עמוקה של חוסר בטחון – בעבודה, בנסיעה בכבישים, באיכות האוויר שאנו נושמים והמים שאנו שותים, באפשרות לקבל טיפול רפואי הולם או לזכות בחינוך מתאים; ואולי מעל לכל אלה – חוסר ביטחון ביחסים האנושיים הבסיסיים ביותר, יחסים שבין חברים ויותר מזה – בין בני משפחה. תחושת חוסר הבטחון ניכרת לכל אורך הסרט ויש לה ביטוי ממשי בדוגמא למצב הכלכלי בישראל שנותנת מאיה למורה שלה: "אם אמא שלי, אחרי עשרים שנה במקצוע, לא יכולה להרשות לעצמה לקחת ביביסיטר…" זוהי מציאות כלכלית שרבים מאתנו, או מבין ההורים שלנו, חווים ברמה כזו או אחרת, והיא לא צריכה להיות כל-כך קיצונית כדי לעורר את אותן תחושות חוסר בטחון. אצל כל אחד מתעוררת התחושה ביחס למצבו הכלכלי האישי, ללא תלות במעמדו היחסי בחברה. לא יכול להיות ספק בכך, שהדבר דורש תיקון בסיסי ביותר של המערכת הפוליטית-כלכלית שמבנה את המציאות שלנו.
וככה זה גם בחיים שלנו: יש יותר מדי דברים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. חוסר הבטחון גורם לנו לרדוף אחרי כל דבר שאין לנו, לנסות להשיג, לצבור, לרכוש – אולי בסופו של דבר נגיע אל המנוחה והנחלה. אנחנו חיים בתוך התרפקות על העבר וחשש מפני העתיד, ואיננו מפנים את הזמן לדאוג להווה. הרדיפה הזו, מאחר שהיא מכוונת תמיד אל העתיד, לעד תהיה חסרת תוחלת. שום דבר לא יוכל להספיק, שכן חוסר הבטחון יישאר שם תמיד. אלא אם כן נכיר בחוסר הבטחון הזה ובגורמים לו ונלחם כנגדם בתוך עצמנו ובחברה בה אנו חיים. המקום הראשון שיש להתחיל בו, כפי שמראה סופו (האופטימי) של הסרט, הוא ביחסים בינינו: אלו זקוקים לתיקון מיידי ודחוף, שכן תחושת הבטחון הבסיסית ביותר יכולה לנבוע רק מזה שנדע שיש לנו על מי לסמוך.
זוגות העיניים האדומות, ביציאה מן הסרט 'כנפיים שבורות', מעידים שהסרט אינו מאפשר לצופים להשאר אדישים. אבל לדעתי הבכי הוא הפתרון הקל. הבכי הופך את הצפיה בסרט לחוויה של חמלה, של צער על צרותיהם של אחרים. הבכי, הצער והחמלה הם למעשה התחמקות ממה שהסרט מנסה באמת לומר לנו – לכולנו כנפיים עדינות, ואם לא נעשה משהו מהר, יקרה עוד משהו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו – גם שלנו יישברו.