המאבק במדיניות הכלכלית של ממשלת שרון
הבחירות קרבות והשאל הישראלי טרם ענה על כמה שאלות מרכזיות: האם יש קשר בין המדיניות החברתית והכלכלית של ממשלת שרון לבין מדיניות ממשלה זו ביחס לפלסטינים? ומהי האסטרטגיה הראויה שארגוני ומפלגות השמאל צריכים לנקוט בה?
בחודש יולי אישרה ממשלת ישראל את הצעת התקציב לשנת 2003. האישור התקבל חרף התנגדות של שרי העבודה וש"ס ולאחר התפטרותו של השר ללא תיק דוד לוי (גשר). חשיפת הצעת התקציב לתקשורת (עוד בטרם קיבלו שרי הממשלה את ההצעה ואישרו אותה) והמחאה שבאה בעקבות חשיפה זו – גרמה לפולמוס סביב המדיניות הכלכלית והחברתית של ממשלת האחדות הלאומית בראשות שרון. בסוף חודש אוגוסט הפולמוס העמיק ויש ששאלו כבר האם לממשלת שרון יש את הרוב הדרוש כדי שהצעת החוק תתקבל בכנסת עם תום פגרת הקיץ. הדיבורים על ה"צורך בהקדמת הבחירות" החלו, למעשה, כבר בתקופה זו, והיום הבחירות הקרבות הן עובדה קיימת. השאלות הן: האם השמאל בישראל השכיל לגבש מדיניות ברורה ביחס להתפתחויות אלה? האם יש קשר בין המדיניות החברתית והכלכלית של ממשלת שרון לבין מדיניות ממשלה זו ביחס לפלסטינים? ומהי האסטרטגיה הראויה שארגוני ומפלגות השמאל צריכים לנקוט בה?
לאחר שנים רבות בהן לא ניכר כל הבדל מהותי בין הצעות התקציב לבין התקציבים שאושרו על ידי הכנסת, הפעם החל פולמוס ציבורי נדיר למדי. הסיבה לכך היא כפולה: מצד אחד, הצעת התקציב באה לאחר קיצוצים רבים בתקציב המדינה, קיצוצים המוערכים ב- 26 מיליארד ש"ח, בעיקר בסעיפים ה"חברתיים". זהו קיצוץ בהיקף שאין לו תקדים בתולדות המדינה. זאת, בעת משבר חברתי חמור וכאשר אחד מכל עשרה עובדים הוא מובטל[i]. מצד שני, העיתוי לפרסום הצעת התקציב. ההצעה פורסמה בעת כיבושן מחדש של הערים הפלסטיניות והעמקת המלחמה הקולוניאלית שישראל מנהלת בשטחים.
על הון ושלטון…
יש לציין שממשלת האחדות הלאומית היא היא הביטוי הפוליטי של אחדות שכבת בעלי ההון סביב מנהיגותו של שרון. המפלגות הבורגניות הגדולות יושבות בממשלה זו יחד עם מפלגות ימיניות-קיצוניות וחרדיות, שרק מוסיפות תמיכה ציבורית לתוכניותיה הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות. במשך שנים רבות התגלעו חילוקי דעות בין שתי המפלגות הבורגניות הגדולות- העבודה והליכוד. אולם עם פרוץ האינתיפאדה השניה באוקטובר 2000 והאיום שמהווה ההתקוממות הפלסטינית על ההגמוניה הישראלית על השטחים ועל תפקידה המסורתי במזה"ת כמשרתת את האינטרסים של ארה"ב, מצאו שתי המפלגות הגדולות דרכים לשיתוף פעולה. שיתוף פעולה פורה למדי, לשיטתן.
אחת הטענות החוזרות ונשנות במתן צידוק לעמדותיה הימיניות-קיצוניות של הממשלה בתחום החברה והכלכלה היא "שנקלענו למשבר עולמי" וש"נקלענו לעימות עם הפלסטינים". לכאורה, אין קשר בין שני המשברים, האחד מקומי (אינתיפאדת אל-אקסה) והשני גלובלי ("אינתיפאדת נסדא"ק"). הקשר הוא במדיניות המוצהרת של הבורגנות ובאסטרטגיה הכלכלית שנועדה לממש מדיניות זו במציאות הישראלית בשנים האחרונות[ii]. המדיניות חותרת להשתלבות המשק הישראלי בגלובליזציה הקפיטליסטית, וזאת – באמצעות תעשיות ההיי-טק ותוך כדי שמירת השטחים כמשק קולוניאלי שבוי בידי בעלי ההון הישראלים. במהלך חודש אחד, אוקטובר 2000, אסטרטגיה זו התנפצה לרסיסים וממשלת ברק (ולאחר מכן ממשלת שרון) החלה לממש אופציה אסטרטגית שונה: דיכוי נוסף של הפלסטינים על מנת לשמור על מעמדם הקולוניאלי של השטחים יחד עם העמקת הפערים החברתיים בישראל. במילים אחרות, האסטרטגיה הממומשת היום בישראל (מאז ממשלת ברק) ניזונה עדיין מהמדיניות הישנה. היא שואפת למיקסום הרווח שאבד עם משבר ההי-טק ונטישת השווקים הפלסטינים בעקבות האינתיפאדה, וזאת – על ידי הורדה דרסטית של השכר ורמת החיים תוך כדי קיצוצים ללא תקדים בשירותים הממלכתיים.
חרף ההתארגנויות שקמו ("פורום ארגונים נגד האבטלה", "מטה נגד המדיניות הכלכלית") ההסתדרות גילתה אוזלת יד בכל הנוגע לקידום המחאה החברתית. עד לתחילת ספטמבר 2002, פרט לשביתה כללית בת שלוש שעות בדרישה לתשלום תוספת יוקר, ההסתדרות לא הפעילה את עוצמתה כדי לעצור את המתקפה הקשה נגד העובדים והשכבות העממיות. במקום לשמש "חומת מגן" לעובדים ולמובטלים, ההסתדרות קשרה את עצמה מרצונה לשותפות בממשלת הימין ולאחר התפטרות ה"שר לתיאום חברתי" (כן, היה דבר כזה), שמואל אביטל, מן הממשלה, מנהיגו במפלגת "עם אחד", ח"כ עמיר פרץ החמיץ בעקביות כל הזדמנות כדי לנהל מאבק נחוש נגד בעלי ההון וממשלתם. מחאת ההסתדרות הגיעה באיחור רב ותמיד בגבולותיה המוכרים. פרט להפגנה שנערכה בבאר-שבע בתחילת ספטמבר בשיתוף הארגונים החברתיים המקומיים – היא לא מימשה את האופציה של מאבק משותף עם הארגונים החברתיים הרבים. כמו כן, היא סירבה להקים חזית נגד חוק ההסדרים (הנלווה לתקציב) חרף הצעות שהועלו ברוח זו במסגרת הנהגת ההסתדרות.
…ועל הון ושלום
קולות שבר באים דווקא מנציגי הבורגנות. בין הקולות העולים בקרב הפוליטיקאים הבורגנים, החלו להישמע הטענות של שר האוצר לשעבר בממשלות רבין וברק, ח"כ אברהם "בייגה" שוחט. כך אמר שוחט בראיון עיתונאי ל"ידיעות אחרונות": "לצערי הרב, המדיניות שתהיה עכשיו תכסח את הביטוח הלאומי. רק שהפתרון לקריסה הכלכלית לא יבוא לו [לסילבן שלום, א.ד.] מקיצוץ הבטחת הכנסה, אלא מתהליך מדיני. עד שלא יהיה פה תהליך מדיני, המשק הישראלי לא יתעשת וימשיך להיות במצב של מלחמה" (4 באוגוסט 2002). באותו יום פרסם גם הפרשן הכלכלי של "הארץ" (מדובריה הבולטים של הימין הכלכלי), נחמיה שטרסלר מאמר תחת הכותרת "תגידו כבר את האמת". בין היתר כתב שטרסלר: "כל עוד הציבור לא יבין ולא יפנים את הקשר הבלתי ניתק הזה בין שלום לכלכלה, הוא יחפש פתרונות פלא במקום הלא נכון… לכן התוכנית הכלכלית הנכונה, היחידה שתחלץ את המשק מהמשבר, היא תוכנית מדינית שתחזיר את התקווה לשני העמים". דווקא דוברי הבורגנות הם אלה הקושרים בין מלחמה לבין העמקת המשבר הכלכלי והחברתי. כך עולה מדברי שוחט ושטרסלר, וכך עולה גם מדברי שר האוצר סילבן שלום, שבמהלך ראיון ששודר בערוץ הראשון אמר: "מלחמה עולה כסף ומישהו צריך לשלם את החשבון". ההתייחסות של נציגי הבורגנות לקשר בין מלחמה להעמקת המשבר הכלכלי היא צינית. הם אינם מעונינים ברווחת השכבות החלשות בישראל או ברווחתה של האוכלוסיה הפלסטינית, אלא מייצגים את האינטרסים של הבורגנות. הם מדברים על הקשר מתוך דאגה להתדרדרות האינטרסים של ההון עצמו. במלים אחרות, התחושה היא שהאסטרטגיה החדשה הרחיקה לכת, והיא עלולה לפגוע באינטרסים הישירים של אותה אוכלוסיה שנציגיה יושבים היום בשלטון.
מי שלא מוצא את הקשר הוא דווקא ח"כ פרץ המסרב בכל תוקף לקשור בין העמקת הכיבוש לבין אובדן הרווחה. להשקפה זו שותפים כמה ארגונים חברתיים, שאימצו סדר יום המשלב מעורבות פוליטית (בקרב כמה מהארגונים ישנם אפילו פעילים הרוצים להקים מפלגה) ומסר חברתי רדיקלי המצביע על הקשר בין הון לשלטון. אך גם הם מסרבים בעקשנות להצביע על הקשר הקיים בין המאבק למען הלחם, העבודה והשלום. הצורך בפתרון מדיני הוא צורך של השכבות המדוכאות. אולם הוא דורש לא רק שינוי אסטרטגי (כפי שמשתמע לכאורה מטענותיהם של הפוליטיקאים נציגי הבורגנות), אלא שינוי כולל במדיניות. הכרה בצורך הזה, ושינוי המדיניות, הם הכרחיים. בניגוד למדיניות שמבקשת לאפשר את השתלבות המשק הישראלי בגלובליזציה הקפיטליסטית תוך כדי שמירת השטחים כמשק קולוניאלי שבוי בידי בעלי ההון הישראלים (מדיניות שהיתה קיימת לפני האינתיפידה השניה ושאותה הבורגנות עדיין מנסה לשמר באמצעות אסטרטגיות חדשות), יש לאמץ מדיניות שונה לחלוטין שאינה מיועדת לשרת את בעלי ההון. אכן, יש קשר בין לחם, עבודה ושלום, אך יש להתייחס לקשר זה באופן שאינו ציני – ולשנות, לכן, את המדיניות הכוללת (ולא רק את האמצעים האסטרטגיים להשיגה).
ההסתדרות והארגונים החברתיים טרם הצליחו להקים חזית מאוחדת נגד התקציב. ח"כ פרץ תקף בכמה הזדמנויות את הארגונים החברתיים וגרם למבוכה גדולה בקרב הפעילים. כך, שקשה להקים חזית בין ההסתדרות לבין הארגונים החברתיים למען מטרה משותפת: הכשלת המדיניות הכלכלית של הממשלה. ניתן היה להקים חזית רחבה יותר עם מפלגות שהביעו התנגדות קולנית ועקרונית לתכנית הכלכלית ואלה היו שלוש: מרצ, חד"ש ו"הבחירה הדמוקרטית" (בראשות ח"כ רומן ברונפמן). הקמת חזית המסוגלת להכיל את ההסתדרות, את הארגונים החברתיים, את המפלגות המתנגדות עקרונית למדיניות הממשלה (ולאו דווקא נקודתית – המתנגדות לסעיף זה או אחר) והרחבת החזית אל מגזרים אחרים (ועדת המעקב העליונה של האוכלוסיה הערבית, הסתדרות המורים, ארגון המורים העל-יסודיים, אגודות הסטודנטים…) בכוחה להציב אלטרנטיבה אמיתית למדיניות ממשלת האסון הלאומי.
יש להצטער על כך שאנו שבים אל מצב שנוצר בעקבות האינתיפאדה הראשונה. ישנם היום מגזרים בבורגנות הרואים בבהירות שלמען שמירת האינטרסים המעמדיים שלהם יש הכרח בפתרון פוליטי של השאלה הפלסטינית הכולל את סיום הכיבוש. אולם דווקא הארגונים החברתיים (ובייחוד ההסתדרות, שהיא הארגון החברתי הגדול במדינה) מוכנים להרחיק לכת במאבק נקודתי נגד המדיניות הכלכלית והחברתית של הממשלה (כפי שנעשה בשביתה הכללית בת שלוש שעות שנערכה בסוף אוגוסט), אך אינם מתמודדים עם המדיניות הכללית של הבורגנות. וכך, אין ביכולתם להציב אסטרטגיה נגדית, המבטאה מדיניות סוציאליסטית כוללת ועקבית והמשלבת את המאבק למען השלום והצדק החברתי. אסטרטגיה כזו, לו היתה מתגבשת מתוך המדיניות הראויה, היה בכוחה לשנות את יחסי הכוחות החברתיים והפוליטיים בישראל.
אפרים דוידי הוא עיתונאי וחבר הנהגת ההסתדרות מטעם חד"ש
[i]על פי נתוני ההסתדרות, מאז תחילת האינתיפאדה (אוקטובר 2000) גדל מספר המובטלים בכ- 20 אחוז, שהם 45 אלף איש; מ- 216 אלף ליותר מ- 260 אלף מובטלים. ר' "נתוני האבטלה – שינוי מגמה או בטרם פורענות" (הרשות לכלכה ולחברה, ההסתדרות הכללית החדשה, אוגוסט 2002).
[ii] על פי הכלכלן הראשי באוצר, מיכאל שראל, ההפסד לתוצר המשק הישראלי מאז תחילת האינתיפאדה הוא של כ- 50 מיליארד ש"ח. לדבריו, בשנת 2000 עבר המשק לצמיחה שלילית ולקיפאון, "ובתחומים רבים פרצו משברים. אולם לא רק האינתיפאדה אשמה בנסיגה הקשה במשק הישראלי בשנתיים האחרונות. גם המיתון העולמי, הנפילות בבורסת נאסד"ק בארה"ב והמשבר העולמי בהיי-טק אחראים לכך באופן חלקי. כל אלה פגעו קשות בחברות היי-טק ישראליות, שנאלצו לפטר אלפי עובדים". מנכ"ל האוצר, אוהד מראני, הדגיש כי "מאחורינו כבר שנתיים של מיתון שמדינת ישראל לא ידעה דוגמתו זה שנים". ("ידיעות אחרונות", 23 ביולי 2002).