בין הריגה למיתה יש דבר שלישי: חיים

על גילגולה של מלחמת טרויה ביצירות אנטי-מלחמתיות מן העת העתיקה ומזמננו: 'נשי טרויה' של אוריפידס, ו'קסנדרה' של הסופרת הגרמניה כריסטה וולף

 מלחמת טרויה התחוללה סמוך לתום האלף השני לפני הספירה (האמנם "התחוללה", או שמא מאז ומאולם לא היתה אלא אגדת קדומים? הדעות חלוקות). הומרוס, משוררה הגדול של המלחמה הזאת חי ויצר, כנראה, במאה השמינית או התשיעית לפנה"ס (האמנם "חי ויצר"? האמנם היה משורר אחד בשם הומרוס, או שמא נוצרו האפוסים ההומריים בתהליך ארוך ועל-ידי משוררים שונים? גם על כך מחלוקת). האיליאדה והאודיסיאה (האפוסים ההומריים על מלחמת טרויה ותוצאותיה) הועברו כמסורות שבעל-פה במשך כמה מאות שנים, עד שהועלו על הכתב באתונה, במאה השישית לפנה"ס (כאן כבר לפנינו עדויות היסטוריות מוצקות). מאז היו האפוסים הללו ל'סלע היסוד' של תרבות יוון הקלאסית, ויש מי שיאמר: של התרבות המערבית כולה.

האפוסים על מלחמת טרויה הם עלילות גיבורים. במשך מאות בשנים, ועד ימינו אלה, סופרים ומשוררים, אשר כתבו על מעשי גבורה בשדות הקרב, נשאו עיניהם אל האפוס ההומרי. שיריו של הומרוס היוו מודל קדום ומקור השראה ליצירות שסיפרו על פאר המלחמה ועל תהילת הגיבורים. אבל לא רק להן: זרם תת-קרקעי של ספרות אנטי-מלחמתית נמשך מאותו מעיין עצמו – מעלילות הגיבורים של הומרוס. היסודות נמצאים כבר באפוסים עצמם: שיחתם של הקטור ואנדרומכה, בשיר השישי של האיליאדה[1], מציגה מעין אידיליה משפחתית על רקע המלחמה המתחוללת מסביב. לרגע הופכת המלחמה הזאת מנשגבת לאומללה, ממפוארת למגונה. גם דבריו של אכילס בשאול (בשיר האחד-עשר של האודיסיאה) מערערים את האידאל של חיי-גבורה ומות-גבורה: "טוֹב לִי הֱיוֹת שְׂכִיר-יוֹם וְעוֹבֵד בְּשָׂדֵהוּ שֶׁל אַחֵר, / אָדָם מִסְכֵּן, לֹא חוֹנַן עֲבֻדָּה וּמְעַטִּים קִנְיָנָיו / מִהְיוֹת הַמּוֹשֵׁל בְּכָל קְהַל הָרְפָאִים הַנְּמַקִּים"[2]. כידוע, דבקות זו בחיים, מצד רוח הרפאים של אכילס (מי שהיה גדול גיבורי יוון), הטרידה כל-כך את אפלטון, עד שהמליץ להשמיט את השורות הללו מתוכנית הלימודים של המיועדים לתפקידי השמירה וההגנה[3]. אולם, אצל הומרוס אלו רמזים בלבד, שורות 'חתרניות' שאינן מערערות על התמונה הכללית. והתמונה הכללית מציירת את יופיה של המלחמה ואת תהילת הגיבורים.

שנים רבות לאחר שהועלו האפוסים ההומריים על הכתב, הוצג באתונה המחזה 'נשי טרויה' מאת אֶוּרִיפִּידֶס. מלחמת טרויה כבר היתה בזמנו של אוריפידס אגדת-קדומים. מה שהיווה עבורו נוכחות אקטואלית, היה האימפריאליזם האתונאי משולח-הרסן בחציו המזרחי של אגן הים התיכון, והמלחמה הארוכה והמנוולת שעורר האימפריאליזם הזה: המלחמה הפלופונזית השניה (בין אתונה ובעלות בריתה וספרטה ובעלות בריתה).  בשנה השש-עשרה למלחמה, ודווקא בעיצומה של שביתת-נשק זמנית, נחת צי מלחמה אתונאי באי הקטן מֵילוֹס. הפולשים דרשו מאנשי האי להצטרף לקואליציה שלהם במלחמה עם ספרטה, או, במלים אחרות: להשתעבד לאתונה. המֵילִים התעקשו לשמור על חירותם ועל עמדתם הנייטראלית, ובתגובה כבשו האתונאים את עירם, הרגו את כל הגברים וכבשו לעבדים את הילדים והנשים (דעתם של האתונאים היתה, כי דווקא הדיכוי הברוטאלי של מֵילוֹס, ולא גילויים של חסד או מתינות מדינית, יקנה להם נקודות ב'דעת הקהל העולמית'). שנה מאוחר יותר (415 לפנה"ס) העלה אויריפידס באתונה את הטראגדיה 'נשי טרויה' (שאילו נכתבה בימינו היתה מסווגת, מן הסתם, כ'אמנות מחאה'). באמצעות המיתוס העתיק שימש המחזאי פה לקורבנותיה האקטואליים של אתונה. לשם כך הפך על-פיה את החלוקה המקובלת ל'טובים' ו'רעים': אהדתם של צופי המחזה כוונה אל הנשים הטרויאניות, המתבוננות בחורבן עירן ובמות יקיריהן, הנאנסות, המושפלות, הנכבשות לעבדות ומוגלות מארצן. היוונים המחריבים את טרויה הוצגו עתה כמנוולים. אולם, ההיפוך שביצע אוריפידס היה עמוק יותר: לא זו בלבד שהטרויאנים הם 'הטובים' והיוונים הם 'הרעים'; המלחמה עצמה (ומלחמת הכיבוש בפרט) חדלה להיות עלילת גבורה מפוארת, והוצגה כפעילות מפלצתית, חסרת-תכלית ומטופשת. קסנדרה, בת מלך טרויה ונביאת האל אפולו, מציגה בפני היוונים את העליבות וחוסר-הטעם שבנצחונם:

"[…] לֹא לְמַעַן הָגֵן עַל אַרְצָם יָצְאוּ חֲלוּצִים.

וּבַחֲטֹף אוֹתָם אֵל-מִלְחָמוֹת, אֶת יַלְדֵיהֶם

לֹא רָאוּ וְלֹא בְּיַד נְשֵׁיהֶם הֻצְּעוּ חֲלָלִים,

כִּי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה נָפְלוּ הַהֲרוּגִים.

אַף שָׂם בְּאַרְצָם, אוֹי וַאֲבוֹי לִבְנֵי בֵּיתָם,

גּוֹוְעוֹת הָאַלְמָנוֹת, שׁוֹמֵמִים חַדְרֵי-בַּיִת

שְׁכוֹל וַעֲזוּבָה סָבִיב וְאַף אֶת הַקְּבָרִים

אֵין חוֹנֵן וְאֵין מְכַסֶּה בְּעָפָר הַדָּמִים.

זֹאת הִיא הַתְּהִלָּה, אֲשֶׁר תְּהִי לְצָבָא זֶה."[4]

קסנדרה הנביאה היא גם הגיבורה והדוברת ביצירה 'קסנדרה', מאת הסופרת הגרמניה בת זמננו כריסטה וולף[5] (הספר, שפורסם ב 1983, אינו ניתן בקלות לסיווג. האם זהו סיפור? נובלה? רומאן קצר? או, פשוט, מונולוג ארוך?). כשם שעמדה המלחמה הפלופונזית השניה לנגד עיניו של אוריפידס, עומדות לנגד עיניה של וולף שלוש המלחמות הגדולות אשר עיצבו את המאה העשרים: מלחמות העולם הראשונה והשניה, והמלחמה הקרה בין גוש 'המערב' וגוש 'המזרח'. אפשר אף לומר שב'קסנדרה' מהדהדת המלחמה הקרה ביתר עוצמה משתי המלחמות ה"חמות" שקדמו לה (משום היותה אזרחית מזרח-גרמניה של טרם-האיחוד, עומדת וולף בקו החזית של המלחמה הזאת).

כידוע, קילל האל אפולו את קסנדרה בקללה מוזרה: תמיד תנבא אמת, ולעולם לא יאמינו לנבואותיה. בידיה של וולף הופכת קסנדרה לנביאה מודרנית: מבלי שהסיפור יאבד לרגע את צמידותו לפרטי המיתוס הקדום, אנו שומעים בו את מצוקתם של שוחרי השלום בזמננו – את אלה המנבאים כי מלחמות וכיבושים יולידו חורבן בלבד, ולעולם אין מקשיבים להם. אין הנביאים הללו חכמים יותר מזולתם: האמנם צריך להיות חכם גדול כדי לדעת לאן תוביל מדיניות מיליטאריסטית? כוחם הוא בנכונותם לדעת. אלה המתכחשים לאמת אינם תמימים: הם דוחים את הידיעה משום שאינם רוצים בה. ההמון המתלהם מציע חיק חם, אך עולמו של המבקר המפוכח הוא עולם של קור ובדידות. הנביא מגלה, לבסוף, שכולם הפנו לו עורף. יש, והוא מתפתה להשיב במחווה דומה: להפנות עורף לבני עמו, הבוחרים במודע בטמטום. אלא שנביא אמת, כמו קסנדרה של וולף, אינו מסוגל שלא לאהוב את בני עמו, הבוגדים בו ובעצמם. גם כשהוא שונא אותם, הרי זה משום שאין באפשרותו לחדול מלאהוב אותם.

וכך, בסיפרה של וולף, צופה קסנדרה הנביאה בעירה ההולכת ומתבהמת תחת עול המלחמה. הטרויאנים היו לקרבנות המלחמה הרבה לפני שנכבשה עירם – זמן-רב לפני שדיכאו אותם החיילים היווניים דיכא אותם משטר-החירום שהוכרז בתוך העיר "לרגל המצב".  העיר נשטפת בסיסמאות פטריוטיות, ובה בעת ננטש אורח החיים הישן, וטרויה הופכת ל'מדינת משטרה'. המלחמה מבחוץ אינה רק גורם לדיכוי מבית – היא גם אמצעי לדיכוי הזה. בין אכילס, היווני המשתולל בחוץ, ובין אוֹיְמְלוֹס, ה'עבד כי ימלוך' המשתרר על טרויה מבית, שוררת אחדות אינטרסים. כל אחד מהם הוא תנאי לעוצמתו המתגברת של השני, ושניהם יחד מוליכים את הצרים והנצורים במדרון העקוב מדם. אצל אוריפידס היו היוונים 'רעים' והטרויאנים 'טובים'. עבור כריסטה וולף זהו פיתרון פשוט מדי: ההבחנה בין טובים ורעים לעולם אינה ברורה ומובנת מאליה, ובדרך כלל היא עוברת בתוך המחנות ולא ביניהם. וכך, המלחמה של הטרויאנים עם היוונים משולבת לבלי-הפרד במאבק הפנימי על דמותה של טרויה.

והנשים. הנשים, שאצל הומרוס הן העילה הפאסיבית למלחמות והפרס הניתן למנצחים, הופכות אצל אוריפידס לקורבנות דוברים. אצל וולף הנשים הן הגיבורות האמיתיות בעולם-מלחמה זה של גברים וגיבורים. בין שני המחנות הניצים הן מנסות, ולמשך זמן מה גם מצליחות, לכונן עולם אלטרנטיבי. אין זה עולם של נשים בלבד (אחד ממנהיגיו הוא אַנְכִיסֶס הזקן, איש 'האצולה הותיקה' של טרויה), אך נשים הן המעצבות אותו, לאחר שנשללה מהן היכולת להשפיע על המציאות בעיר הנצורה ובמחנה הצרים. אל מקום-לא-מקום זה נאספים נשים וגברים אשר מאסו במלחמה, במדיניות הדיכוי, בניצול ובאכזריות. עקרונו של העולם האלטרנטיבי מתואר ברומאן של וולף באמצעות דו-שיח בין שפחה צעירה ובין פָּנְתֵיסִילֵאָה, מלכת האמאזונות, המסבירה מדוע החליטה להילחם ולמות כגבר:

"… 'כי אני לא יודעת שום דרך אחרת לשים קץ לקיומם של הגברים'.

ברגע זה ניגשה אליה השפחה הצעירה ממחנה היוונים, כרעה ברך לפניה והניחה את ידה של פנתיסילאה על פניה שלה. ואמרה: פנתיסילאה. בואי אלינו. – אליכן? מה זאת אומרת. – אל ההרים. אל היער. אל המערות שלחוף הסְקָמָנְדְרוֹס. בין הריגה למיתה יש דבר שלישי: חיים."[6]

כזה הוא הפמיניזם של וולף – אין הוא שונא גברים אלא שונא גבורה, וליתר דיוק: אוהב חיים.

עולם-החיים, שמכוננות הנשים לחוף נהר הסְקָמָנְדְרוֹס, עתיד להינגף בפני עולם-המלחמה. אך האם במות הנביאה תמות גם בְּשׂוֹרַת החיים שלה? כך מבקשת קסנדרה בליבה מקְלֵיטֵמְנֶסְטְרָה, אשת המלך המנצח אָגָמֶמְנוֹן, העתידה להרוג אותה ואותו:

"קליטמנסטרה, כִּלאי אותי לעולמים בצינוק האפל ביותר שלך. האכילי אותי לחם צר. אבל שלחי לי לבלר, אני מתחננת אליך, או מוטב, שפחה צעירה שזכרונה חד וקולה חזק. צַווי שיוּרשה לה לחזור ולספר לבִתּהּ את הדברים שתשמע מפי. והבת תספר לבִתּהּ שלה, וכך הלאה. וכך, עם זרם שִׁירֵי הגיבורים, יגיע בעמל גם קילוח דקיק זה אל אותם בני-אדם רחוקים, אולי מאושרים יותר, שיחיו אי-פעם"[7].

בקשתה של קסנדרה, בסיפורה של וולף, איננה מובעת בקול, וודאי שאינה נענת. וולף אינה מציעה סוף אחר למיתוס המקורי: קסנדרה תֵּרָצַח מעל גווית המלך שהחריב את עירה וּלְקָחָהּ לו לפילגש. אולם, האין הסיפור של וולף (כמו המחזה של אוריפידס) מגשים בעצמו את המשאלה המובעת בו? האין הוא חושף עבורנו את הקילוח הדקיק של אהבת החיים ושנאת המלחמה הבוקע מן האפוסים ההומריים על מלחמת טרויה?

אנחנו הם "בני-האדם הרחוקים" שרואה קסנדרה של וולף בחזונה. ספק אם אנחנו מאושרים יותר. עולמנו עדיין הוא עולמה של טרויה, וחשבונו הוא חשבון המלחמה, שמאיר ויזלטיר מיטיב להגדירו בשירו 'שלושה בהקשר הוֹמֶרִי': "עַל כָּל כַּף שֶׁמֶן שֶׁהוֹלֶכֶת לְטִגּוּן / שְׁתַּיִם הוֹלְכוֹת לְשִׁמּוּר הַבַּרְזֶל"[8]. בעולם זה, אהבת-החיים של קסנדרה מטרויה, של כריסטה וולף, עדיין חסרת אונים היא. חסרת אונים, אבל לא אילמת.

יפתח גולדמן הוא חבר קיבוץ תמוז, מורה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב וב'בית-המדרש הקהילתי בבית שמש', חבר ביסו"ד.

'נשי טרויה' – תרגומים לעברית

תרגום ישן של הטרגדיה של אוריפידס, מאת אהרן קמינקא, ניתן בספר איסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, טרגדיות נבחרות, כרך שני (הוצאת דביר, תל-אביב, תש"ח), שם נקרא המחזה 'בנות טרויה'. תרגום עדכני יותר הוא תרגומו של אלי מלכא: אוריפידס, נשי טרויה (הוצאת 'כתר', ירושלים, 1983). זו גרסה יפה ומרגשת של המחזה, אולם יש לזכור שמלכא לא תרגם את המקור העתיק, אלא עיבוד מודרני מאת ז'אן פול סארטר. במקומות רבים נטל סארטר חירות גדולה לעצמו בעיבוד הטקסט של אוריפידס. גם חנוך לוין, במחזה הנשים האבודות מטרויה מציג מעין "עיבוד לויני" למחזהו של אוריפידס, אלא שזוהי, בעיני, אחת היצירות הפחות מוצלחות של לוין.

– י.ג.

[1] הומרוס, איליאדה, שיר שישי, שורות 390 ואילך. בתרגום העברי של שאול טשרנחובסקי (הוצאת 'עם עובד', תל-אביב, 1991): עמ' 144.

[2] הומרוס, אודיסיאה, שיר אחד עשר, שורות 491-489. בתרגום העברי של טשרנחובסקי (הוצאת 'עם עובד', תל-אביב, 1991): עמ' 217.

[3] אפלטון, פוליטיאה, ספר ג'. בתרגום העברי של יוסף ג. ליבס: כתבי אפלטון, כרך שני (הוצאת שוקן, תל-אביב, תשכ"ד), עמ' 239.

[4] אוריפידס, נשי טרויה, שורה 368 ואילך. הציטוט הוא מתרגומו של א. קמינקא, עמ' 248-247.

[5] כריסטה וולף, קסנדרה, (הוצאת 'עם עובד', תל-אביב 1987), תרגום: אילנה המרמן.

[6] שם, עמ' 177-176.

[7] שם, עמ' 122.

[8] מאיר ויזלטיר, שלושה בהקשר הומרי, ב- קיצור שנות הששים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984), עמ' 94.