השמאל הישראלי, כמו כל מחנה שמאלי בעולם, מחולק לשני מחנות. שניהם אולי מעוניינים שהציבור יהיה שותף בעיצוב כל תחום מחייו, אבל רק אחד מהם מוכן להתלכלך בכדי לשנות את המציאות.
קודם כל, מה זה שמאל? שמאל הוא כינוי לגישה הדוגלת בדמוקרטיזציה של חיי הציבור. דמוקרטיזציה תוך כדי פוליטיזציה. 'פוליטיזציה': כלומר תהליך העמקת והרחבת ההתיחסות הפוליטית לחיי הציבור. "התיחסות פוליטית": כלומר התייחסות מעצבת. להבדיל מהתייחסות משמרת או התייחסות הנשענת על הפטאליזם של 'מה שהיה הוא שיהיה', או הפטאליזם של 'ככה זה'.
ומה זה "העמקת והרחבת ההתיחסות המעצבת לחיי הציבור"? פשוט: מימוש הכוונה לשים כל תחום מחיי הציבור – פרנסה, הגנה, בריאות, רוח, אנרגיה, זיקות חברתיות וכיו"ב – תחת כוונת עיצוב פרוגרסיבית. ולכן, שמאל הוא כינוי לגישה המעונינת שכמה שיותר אנשים ['דמוקרטיזציה'] יקחו כמה שיותר חלק בתהליך עיצוב חייהם ['פוליטיזיציה'].
כנגד מי נאבקים בהצלחה לא מבוטלת, שמאלנים הפועלים זה 200 שנה ויותר, לעיצובה של האנושות על פי עקרונות אלו? קודם כל, שמאל נאבק ב'ימין', המעונין כידוע בשימור סדר הדברים הלא-שוויוני שאיפיין את האנושות ב-5000 השנים הראשונות של ההיסטוריה הכתובה שלה, תוך קידוש היוזמה הפרטית [עקרון 'היד הנעלמה'] והמדינה המינימליסטית [עקרון 'שומר הלילה'].
יש מאבקים גם בתוך השמאל
אך לצד מאבק מוכר זה בין 'ימין' ל'שמאל', יש מאבק נוסף, אולי חשוב עוד יותר, והוא מאבק בין שני סוגים של שמאל דווקא. אלו נבדלים ביניהם ביחסם למציאות הקיימת: הדיון שלהלן ינקוט הבחנה בין שמאל המתחשב במציאות ולכן הוא בבחינת 'שמאל מתלכלך', לבין שמאל אשר מתעלם מהמציאות ושעל כן ניתן לכנותו 'שמאל טהור'.
ההבדל ברור: המתלכלכים מודעים לכך שחייבים להתפשר. הם מודעים לכך שיש שמאלנים, ויש ימניים ויש גם 'סתם' רוב גדול ועצום של בלתי מזדהים ועם כל אלה צריך לחיות ביחד. בנוסף יודעים המתלכלכים, שגם אם השמאלנים היו נותרים לבד בעולם, הם בכל זאת היו מתווכחים בינם לבין עצמם עד אין קץ – אמנם על בסיס ההסכמה שיש חובה בדמוקרטיזציה ובפוליטיזציה – לגבי האופן בו יש לעצב תחום חיים כזה או אחר. ויכוחים אלו, ככל שהיו מתקיימים באופן הגון וחברי, עדיין לא היו חוסכים את הצורך להתפשר בין האופן 'הזה' לבין האופן 'האחר'. בקיצור, גם בהיעדר שמרנים או סתם אדישים, לא יבוא הקץ לפוליטיקה, כלומר לחובה להתפשר. קל וחומר כשהאנושות מורכבת כאמור מכל מיני בעלי גישות. ולכן 'השמאלנים' המתלכלכים מוכנים לפשרות גם בעל כורחם. ומשום כך הם חייבים להבדיל בין עיקר ותפל. ומשום כך הם מייחסים ללוחות הזמנים משקל עצום, כי אין משמעות ל'עיקר' ו'תפל' אם אין הבדל בין היום ומחר.
שונה לחלוטין עמדת 'השמאל' הטהור, בתחום החברתי-כלכלי או בזה המדיני-בטחוני. אצל השמאל הטהור אין דרגות של רוע, אלא יש רק 'רע' [שמרנים וכובשים ומשתפי פעולה עם שמרנים וכובשים] ו'טוב' [מהפכנים ואנשי שלום וכמובן סרבנים ופציפיסטים]. אין גם לוחות זמנים: שמאל טהור רוצה 'מהפכה עכשיו', ו'שלום עכשיו'.
הדברים הללו היו נכונים לפני מאה שנה, עת 'שמאל' יהודי רדיקלי התנגד למלחמה באשר היא, ודיבר גבוהה-גבוהה על המהפכה העולמית שעומדת להגיע בכל רגע. 'שמאל' טהור זה, הטיף למאות אלפי אוהדיו ברוסיה, ארגנטינה וארה"ב, שאין טעם במאבק על שיפורים בתחום העבודה, כמו שאין הצדקה למאבק מדיני, על יסוד ההבטחה שהמהפכה העולמית הנה-הנה באה.
שני סוגי שמאל אל מול המלחמה
וההבחנה בין שני סוגי השמאל הללו, נכונה כמובן גם היום. מלחמת חומת מגן החריפה בקרב השמאל כולו את הביקורת על ממשלת האחדות הלאומית, ובצדק. אך לצד הביקורת המשותפת הזו על הממשלה, על כך שאחדותה שיתקה למעשה דיון ציבורי אמיתי, נפרדו אז ונפרדים עתה שני סוגי השמאל באופן הבא: מצד אחד ניתן לזהות, אמנם בקושי, שמאל מתלכלך שאיננו מוכן לגנות את צה"ל רק מכיוון שאריק שרון היה זה ששיגר אותו לקרב, כשם שאיננו מוכן להתלהב מערפאת רק בגלל שהוא אנדר-דוג לא מגולח ולפעמים גם נצור. במקום זאת, השמאל המתלכלך הזה ממשיך לומר בדבקות, שעד שהמנהיגות הפלשתינית תצמיח מתוכה פרויקטים של הקטנת הרוע והעצמת הטוב, היא אולי מנהיגות לגיטימית מנקודת מבט פורמלית, אך אין היא מנהיגות לאומית-משחררת העושה מלאכתה נאמנה. ובאותה נשימה ממש, אותו שמאל מתלכלך, תובע תביעות דומות מהמנהיגות הלאומית הישראלית, על כך שגם היא איננה מצמיחה מתוכה פרוייקטים מקטיני רע ומעצימי טוב.
מהצד השני עולה כפורחת תנועת שמאל טהורה וזכה, קוהרנטית להפליא: 'הפרדה-עכשיו' היא סיסמתן של לפחות שלוש תנועות ציבוריות, הנשענות על "מליון ישראלים שבוודאי אינם טועים", ושמתחרות בפוליטיקאים זריזים שכבר תפסו את מהותו של הגל הציבורי הטהרני, שמת להתעורר כאן בוקר אחד, ולראות סביבו רק יהודים. אין פלא לפיכך שתנועות "ההפרדה" הללו אינן רואות בשאלות הפנים אלא שאלות שיש להתמודד עימן "רק אחר כך". לא פלא גם, שבראש תנועות "ההפרדה", צועדים אישים, שבעשור האחרון הנהיגו מהלכי הפרטה, שנשענו לכשעצמם על טהרנות מהזן הידוע של 'לויתנים מושחתים נמאסתם'.
שמאל חפץ חיים
האם השמאל 'המתלכלך' נגד הפרדה ובעד כיבוש? בודאי שלא. שמאל ישראלי חברתי-מדיני צידד וממשיך לצדד בתכנית החלוקה של 1947, לאו דווקא במפותיה אלא בעקרונותיה: חלוקה מדינית של הארץ תוך כדי הרחבת והעמקת שיתוף הפעולה הכלכלי בין שתי הישויות שכבר מזמן נמצאות כאן בין הים לירדן. אלא שבניגוד לשמאל הטהרני, מחוייבותו של השמאל המתלכלך למציאות ולמגבלות האנושיות – בשני הצדדים – מובילות אותו למסקנה, שמדובר בתהליך מורכב ומסובך, שידרוש הכרעות נקודתיות, שתקדמנה כל אחת לכשעצמה, ובתהליך מצטבר, את הגשמתו האיטית, ויש לומר גם האפורה והלא-דרמטית, של השלום הרצוי.
בקיצור, שמאל חפץ חיים הוא שמאל מתלכלך. אמנם הוא שר את שיר ההלל של אוסקר וויילד, בשבח "האוטופיה", אותה חלקת ארץ שאף מפה עולמית אינה שלמה בלעדיה, אך הוא יודע כל הזמן, ששיר הוא שיר, ודקלום הוא דקלום, ומציאות היא מציאות, ורק ביחס אליה, המבחן.
דר' אודי מנור הוא חבר ביסו"ד , ממיסדי קיבוץ תמוז, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה ובסמינר הקיבוצים.