בעוד כמה שבועות תתקיימנה הבחירות לכנסת ה 16. היום יותר מתמיד חזקה התחושה ש"אין למי להצביע" ו"כולם אותו דבר". ובכל זאת, נשים וגברים שהם אנשי שמאל אמיתיים אינם יכולים להימנע מהצבעה. הם יודעים שעליהם לבחון תמיד את כל האפשרויות הגרועות, ולבחור מתוכן את הפחות-גרועה – את זו הנושאת עמה פוטנציאל של תיקון; ואז עליהם להתגייס, להתייצב לצידה של האפשרות הזאת ולנסות בכל מאודם לממש את הפוטנציאל הגלום בה – להפוך את האפשרות הפחות-גרועה לאפשרות טובה יותר.
מהי האפשרות הפחות-גרועה מכולן? המפתח נמצא בזיהוי הבעיות החמורות ביותר המאיימות על הפוליטיקה ועל החברה בישראל. מעל דפי 'חברה' הצבענו על שתי הבעיות הקשורות זו בזו: השתלטותם של בעלי-ההון על הפוליטיקה הישראלית והשתלטות הימין השמרני על המדיניות הכלכלית של ישראל. הטרור הפלשתיני והכיבוש מחדש של השטחים אינם מזיקים רק בזה שהם מקטינים את הסיכוי לפשרה טריטוריאלית ולשלום, אלא גם בכך שהם משמשים תרוץ למדיניות כלכלית דורסנית. מחריפים את המיתון, מקצצים, ושוב מקצצים בתקציבים החברתיים, משתלחים בגסות בחלשים ובמוחלשים, וכמובן מקריבים את נכסי הציבור האחרונים למולך ההפרטה. כל הצעדים הללו משרתים מישהו: מעולם לא ידע המֵאִיּוֹן העליון בישראל ימים טובים יותר מימי המלחמה והיאוש האלה.
איש שמאל יחפש בבחירות הקרובות את הרשימה העשויה להאבק בהשתלטות ההון על הפוליטיקה, ובהשתלטות הימין על הכלכלה; להאבק מאבק אמיתי, לא רק בסיסמאות. למאבק אמיתי נחוץ בסיס כלכלי וציבורי למול כוחו של ההון. איננו מוצאים בסיס שכזה, אלא באיגודים המקצועיים.
כשאנחנו שוקלים את כל הנתונים הללו, מתחילה התמונה להתבהר: מפלגת העבודה הִמְלִיכָה על עצמה את מצנע, שליחם הנאמן של קומץ אילי-הון, ונהפכה בכך למפלגה השמרנית של ישראל. מר"צ הובילה את הפרטת החינוך בישראל בראשותם של שלושת שרי החינוך שכיהנו מטעמה. המסכה הסוציאל-דמוקרטית שמפלגה זו מנסה לעטות נקרעה באחת בחגיגות קבלת-הפנים שנערכו ליוסי ביילין – אחד הנציגים המובהקים של הימין הכלכלי בישראל (שנכנס לרשימה על חשבונו של יואב קריים נציג הנכים). חד"ש העדיפה את סדר היום הלאומי-ערבי על-פני סדר היום החברתי, כפי שהתברר כשהוצאה תמר גוז'נסקי מהרשימה, אחמד טיבי צורף במקום השלישי, ודב חנין – הנושא עמו הבטחה לפוליטיקה אחרת – נדחק למקום הרביעי.
התמונה מתחילה להתבהר. החיצים מצביעים לכיוונה של רשימת 'עם אחד'.
יש הרבה סיבות טובות להסתייג ממפלגתו של עמיר פרץ, אבל בחשבון אחרון רק האיגודים המקצועיים עשויים להציע בסיס לפוליטיקה שאינה תלויה בחסדיהם של בעלי-ההון. תמיכה ב'עם אחד' היא תמיכה באפשרות ליצור מוקד לארגון-מחדש של שמאל-חברתי כלכלי בישראל.
כדי לממש את הסיכוי הזה, יש להאבק על דמותה של 'עם אחד': לתבוע באופן נחרץ רפורמות מקיפות במפלגה ודמוקרטיזציה שלה; לדאוג שהיא תייצג את האינטרס של כלל הציבור, ולא רק את זה של האיגודים החזקים; לדרוש עמדה מפורשת של התנגדות לכיבוש ותמיכה בחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום. איש שמאל אינו מסתפק בבחירה באפשרות הפחות-גרועה; הוא נאבק לעשותה לאפשרות היותר-טובה. את המאבק הזה יש לנהל מן המקום היחיד הראוי באמת לסוציאליסטים, כלומר: מבפנים. המאבק הזה מתחיל בקלפי, הוא לא מסתיים שם.
גליון 5 של 'חברה' מוקדש ברובו לברור הקשר שבין מלחמה, שלום, כלכלה וחברה. אין כאן אחידות רעיונית: בעוד שאפרים דוידי גורס שללא שלום לא יהיה גם צדק חלוקתי של ממש, סבורים אחרים שגם במציאות לא רצויה של כיבוש מתמשך, אפשר – ואף חיוני – לקיים מדיניות כלכלית-חברתית המגבירה שוויון. כדאי לקרוא בהקשר זה את מאמרו הרטרוספקטיבי של גיל רביב, המחזירנו עשרות שנים אחורה, ומנסה להשקיף על הסוגיות הנדונות כאן מנקודת מבטו של חיים ארלוזורוב.
וכמו בכל גיליון של 'חברה', אנו מזכירים לעצמנו שהמציאות האנושית המורכבת כוללת בתוכה גם עניינים אחרים, שונים ומגוונים, לפני ואחרי הבחירות.