הפתיחות היחסית שמאפשר הממשל הקובני בשנים האחרונות מביאה בין השאר לחשיפה של החברה הקובנית. אחד התחומים בהם הם באה לידי ביטוי חשיפה זו הוא הקולנוע.

על שני סרטים מפסטיבל הקולנוע האחרון בחיפה ועוד…

בפסטיבל הקולנוע האחרון בחיפה הוצגו שני סרטים העוסקים בחברה הקובנית. האחדNada  Mas (תורגם בארץ באופן שגוי ל'שום כלום') הפקה קובנית-ספרדית-צרפתית-איטלקית בבימויו של חואן קרלוס קרמטה מלברטי. הסרט השני הוא סרטה הראשון של נעה בן הגיא, במאית ישראלית צעירה. הסרט שנקרא Tiera Brava ('אדמה אמיצה') מתעד את מסעה של בן הגיא לקובה. בצד המסע הגיאוגרפי זהו מסע אישי לעולם הערכים המשותף לה ולדורות הקודמים לה במשפחתה, שהקימו את דגניה. אל שני סרטים אלו, מצטרף עוד סרט פופולרי הרבה יותר, שסיפק גם הוא נקודת מבט על קובה,Buena Vista Social Club, בבימויו של וים ונדרס. סרט זה, שנעשה גם הוא בשנים האחרונות, מתעד מסע מוזיקלי של רי קודר, יוצר אמריקאי, בעקבות המוסיקה הקובנית

שלושת הסרטים מייצגים את החברה הקובנית בשלוש צורות שונות, פרי בחירת הבמאים. הבחירות שנושאות השלכות צורניות, ותוכניות, יכולות לנבוע מהכרעות אסתטיות או ערכיות; כך או כך אין ספק שהן מקשות על ההשוואה בין הסרטים. היותו של אחד הסרטים סרט בדיוני, שיוצר כלים  ושפה קולנועיים קולנועיים חדשניים ומרתקים, מקשה עוד יותר על ההשוואה.דומה שהמשותף לסרטים הוא רק העובדה ששלושתם סיפקו לי עצמי נקודות מבט שונות על החברה הקובנית בת זמננו.

געגועים לתור הזהב

Buena Vista Social Club הוקרן במשך זמן רב בקולנועים והצליח מאוד. הסרט מתעד לא רק את המסע המוזיקלי שעשה רי קודר בעקבות המוסיקה הקובנית,  אלא את החברה הקובנית כולה. נקודת המבט שלו מעוגנת בסיפור האמריקאי הרגיל על קובה – העבד שהתמרד ועתה נידון לעוני מנוון משום שאינו מוכן לקבל את חסדי אדונו משכבר. את סרטו של ונדרס מאפיינים געגועים מוסתרים לתקופת הזהב כשהמועדונים של הוואנה שגשגו והיו מלאים במוזיקאים קובנים מוכשרים, שנתנו ביטוי לתרבותם וחיו על נדבות אחיהם העשירים מהיבשת.

בסרט מורגש פער בין יחסו של ונדרס לאנשים אותם הוא מצלם לבין יחסו של קודר למוסיקאים איתם עבד. הכבוד הרב שנראה שקודר רוכש למוזיקאים, משתקף גם בדברים שאמר אבל קודם כל במוסיקה שיצר יחד איתם, באופן השתלבותו, בעדינות, ברקע הדברים, תוך שהוא מוסיף את תרומתו, הן בעיבודים והן בביצוע. קולו וקול הגיטרה שלו נשארים ברקע כל הזמן. לעומתו ונדרס כמו ונדרס, עוסק בעצמו. המצלמה אינה מניחה למוסיקאים, אינה נותנת להם לבטא את עצמם מנקודת מבט נוחה. המצלמה שלו תזזיתית, אינה חדלה להישאר במבט חיצוני, אינה יכולה להניח ולו לרגע את נקודת מבטו של ונדרס על קובה ולנסות לבטא את חוויתם של החיים בה.

העניין באופן בו מיוצגת החברה הקובנית בסרטו של ונדרס גדל בגלל התהודה לה זכה הסרט והתחיה של מוזיקה קובנית שבאה בעקבותיו בארץ ובעולם כולו. הסרט איפשר לכולם להתאהב במוסיקה הקובנית על שורשיה והאופן בו היא עדיין חיה ברחובות ובכפרי קובה, תוך ניתוק מוחלט מהחברה הקובנית עצמה. ונדרס מאפשר לצופים במערב להשאר בעמדותיהם הקבועות כלפי קובה, המהפכה הקובנית והערכים אותם היא מייצגת. מהפכה מגלמת בחובה איום על הנחות היסוד של העולם המערבי בכלל וארצות מתפתחות בפרט, הנחות יסוד הכוללות שאיפה לפיתוח כלכלי והפקרת החברה לניצול של הון מערבי.

מציאות מתפרצת

נעה בן הגיא מגיעה מנקודה מבט הפוכה לחלוטין: מתוך תפיסת עולם סוציאליסטית וביקורת על התהליכים בני זמננו בחברה הישראלית, היא נוסעת לקובה לחפש בה חלום של חברה סוציאליסטית שאבד לה עצמה.

בן בגיא משווה את החברה קובנית ארבעה עשורים אחרי המהפכה, לדרך בה חוותה היא את  המהפכנות של מיסדי הקיבוץ. היא מעמידה את העובדים במפעל הטקסטיל המקומי האמור להבטיח עבודה החופשית מניצול, אל מול תמונות הפועלים התאילנדים במטעי הבננות של דגניה. המשפחות הקובניות הרב דוריות מעומתות עם בדידותם של הותיקים בקיבוצה. קולה של הבמאית מעורב, מבטא את תחושותיה ומביא ציטוטים מהמניפסט הקומוניסטי ומטקסטים נוספים.

גם מצלמתה של בן הגיא, כמו זו של ונדרס, מתעדת את הדלות והעוני, אך אלו הם רק חלק ממאפיניה של החברה הקובנית. האנשים העומדים ברחוב ושרים, מוצגים במצלמתו של ונדרס כעוד דוגמא של מצוקה דומה לזו של השחורים בהרלם. אצל בן הגיא הם מיצגים אלטרנטיבה לחברת הצרכנות בה אנו כלואים. בן הגיא גם אינה מתעלמת מהאמביוולנטיות ביחסם, של הקובנים ושלה עצמה, כלפי המהפכה והמציאות הקובנית הנוכחית. הפער בין נאומו חוצב הלהבות של קסטרו הפותח את הביקור שלה בקובה, לבין המציאות והאנשים איתם היא נפגשת הוא אחד הנושאים המרכזיים בסרט.

אלא שהמציאות בקובה יותר מורכבת הן מהדימוי האמריקאי של ונדרס והן מהדימוי של בן הגיא על 'המדינה הסוציאליסטית האחרונה'. אלא שונדרס אינו נותן למציאות מורכבת זו לעבור מבעד למצלמה ומעבר למשוכת העריכה. אצל בן הגיא המציאות מתפרצת לסרט, בזכות הכבוד והאהבה שהיא רוכשת לאנשים, ובזכות הקשבה המאפיינת את האופן בו היא מצלמת ומראיינת אותם. הפער בין התמונה החד ממדית המשתקפת מסרטו של הבמאי המפורסם והמנוסה לבין המורכבות הנכפית על מצלמתה של בן הגיא, היא הנקודה המענינת ביותר.

הצד השווה בשני הסרטים הוא קבלת הפראדיגמה שמשטר סוציאליסטי משמעו וויתור על השפע שמאפיין את החברה המערבית. אצל שניהם עולה המסקנה בעקיפין – כל זמן שתבחר החברה הקובנית לא להשתלב בשוק הצפון אמריקאי, היא נידונה למחסור ולמאפיינים אחרים של הכלכלה הבירוקרטית. דומה ששניהם מניחים, גם אם באופן שונה, כי המציאות בקובה היא האלטרנטיבה היחידה, האפשרות היחידה לקיום חברה סוציאליסטית.

מהפכה אחרת

כאמור בפסטיבל הוקרן עוד סרט שעוסק בקובה. הוא אינו סרט דוקומנטרי, ואולי דווקא בזכות כך הצליח לחשוף את המורכבות הטמונה במציאות הקובנית. הסרט, Nada Mas, עוקב אחרי צעירה בודדה בהוואנה, העובדת בדואר כפקידה ומחכה לויזה לארה"ב. את הניכור והבידוד הטוטאלים המאפיינים את חייה היא מצליחה לשבור, כשהיא מגיעה בדרך מקרה לתחביב חדש: היא מתחילה לפתוח מכתבים העוברים תחת ידה ו'לשפצם'. היא שמה בפי הכותבים דברים שהיא חושבת שהיה מן הראוי שיגידו אם לא היו מנוכרים לחייהם ולקרוביהם. מה שמתחיל כשעשוע סתמי הופך למעשה פעיל של מעורבות במציאות חייהם של האנשים המקיפים אותה. במקביל מתחילות תגובות שרשרת למכתבים שהיא שלחה. האנשים שמקבלים את מכתביה החפים מניכור, מגיבים בדרכים שונות. אף אחד מהם אינו יכול להשאר אדיש, להמשיך בניכור שאפיין את חייו. הדוור שהיה שקוע בווק-מן שלו מנותק מהעולם כולו, נעשה, שלא ברצונו שותף למפעלה, ומתוך כך צומח הקשר ביניהם.

ייחודו הגדול של הסרט אינו רק בעלילתו המשעשעת וההומור הגרוטסקי והמפתיע המייצר ממד נוסף של משמעות לאורך כל הסרט. הסרט שרובו מצולם בשחור לבן עובר לצבע רק כשחייהם של הגיבורים מקבלים זריקת צבע מטאפורית. אמצעי זה, שאינו חדש, מנוצל כאן בעדינות, ויחד עם הגרוטסקה והצילום המיוחד יוצר אצל הצופה לאורך הסרט את אותה חוויה המתרחשת בחייה של הגיבורה.

המציאות המשתקפת בסרט מעוצבת כמציאות קונקרטית וקשורה לחיי היום יום בהוואנה- קובה, אך יחד עם זאת היא אוניברסלית. השאלות עד כמה המציאות היא ברת שינוי עד כמה היא דינמית, עד כמה השינוי הוא מעשה של יציאה החוצה ומעורבות בחייהם של אחרים ועד כמה מעשה השינוי האישי, עולות מתוך רחובות הוואנה ומשרד הדואר וההמתנה לויזה, לכלל שאלות אוניברסליות. כתיבת המכתבים הופכת לשליחות עבור הגיבורה. האם מעשיה הם יצירה אומנותית? מה טיבה של יצירה זו? היכן היא נבחנת אם לא בהצלחה לבטא את מצוקותיהם ולהגיע אל ליבותיהם של האנשים הנחשפים אליה?

הסרט מתחיל מעמדת הניכור הטוטאלי בו נמצאת הגיבורה ומסתים כשחייה ארוגים בחייהם של נמעני המכתבים, חיים שעליהם החלה לקחת אחריות, גם אם באופן מקרי. אריגת הקשרים היא תחייתה שלה, ושל הוואנה, שעתה מצולמת גם בצבע.

הויזה שהיא מקבלת לקראת סופו של הסרט ומאפשרת לה לממש את החלום האולטימטיבי, לפחות מנקודת הראות המערבית. אבל היא אינה מממשת אותה כדי לא לזנוח את המהפכה, לא זו של קסטרו אלא את זו שלה: שבירת מעגלי הניכור ויצירת קשרים אנושיים אמיתיים, בחייה שלה ובחייהם של המתכתבים בהם היא לוקחת חלק סמוי.

תחושת המצור והבידוד ממנה מתחיל הסרט, שחוסר המוצא היא אפיונה העיקרי מתבררת כנקודה זמנית. אלא שכדי להחלץ ממנה לא מספיקה הויזה לארה"ב אלא כוחות אנושיים של דמיון אמפטיה ואהבה.

 רן רביב מלמד במדרשה למחשבה חברתית בבית שמש וחבר ביסו"ד