אטימות לב וטמטום מאפיינים את התנהגות הממשלות בעשרים השנים האחרונות בכל מה שנוגע לאיכות הסביבה ומשק המים. במדינה בה הנדל"ן הוא הערך המייצג את הציונות המודרנית, לא פלא כי הגענו עד קטסטרופה.
החקלאות הישראלית, פאר הטכנולוגיה המודרנית בעולם כולו, גוססת. גם טכנולוגיית ההשקיה המשוכללת בעולם חייבת בסופו של דבר להזרים מים בצורה כזו או אחרת; וכשהמים חסרים, כלום לא יעזור. מחירי המים לחקלאות עולים ועולים וכדאיות הגידולים יורדת. ממשלות ישראל אינן מעודדות באופן רציני שימוש במי קולחים ותשתיות הביוב הארצי תעדנה על כך.
מזה חמש עשרה שנים, מספקות חברות ישראליות לכל העולם מתקני התפלת מים באיכות גבוהה ובהספקים גדולים. רוב המדינות שרכשו מתקנים אלו, לא היו צריכות לקנות אותן בפועל אלא רק להעניק את זיכיון ההתפלה לחברה המפעילה והמחיר לקוב מים מותפלים אינו גבוה כלל.
אותן חברות הציעו לממשלות ישראל השונות, את מתקני ההתפלה בתנאים נוחים במיוחד. אלא שכאן שוב גברה הפוליטיקה על ההיגיון הצרוף. מה טעם ימצא לו פוליטיקאי, לתת פתרון שאת פרותיו יראו רק בעוד שנים מספר והיכולת לעשות ממנו הון פוליטי מיידי, הוא נמוך? למפלגות הדתיות ודאי שאין עניין לטפל בבעיית המים, שכן הכל בידי שמים ומכאן כוחם האלקטוראלי. גם כרישי הנדל"ן, מעדיפים שטחים חרבים וחקלאות מצומצמת למען הגדל את שטחי הקרקע מהם יוכלו לגזור קופונים.
מי משלם?
וכך נאלץ שוב האזרח הקטן לשלם עבור אחד מגדולי המחדלים בתולדות מדינת ישראל. מחירי המים הועלו בעשרים אחוזים וקנסות כבדים יוטלו בקרוב על המשקים גינות ודשאים – כלומר, הציבור נקרא לייבש את גינותיו.
מה נותר לאזרח הפשוט הקורע תחת נטל המסים? גינה ומקלחת בריאה – שני הפסיכולוגים הטובים ביותר. תרבות הגינה של אזרחי המדינה היא צורך נפשי בל יגונה ולמים כוח מרפא ומרגיע. מדינת ישראל צריכה לשאוף כי המים שהם המשאב הגדול והזמין ביותר – לצד האוויר המזוהם – יגיעו לכל אזרח בכמות ובקלות המרבית. מדינת ישראל צריכה לעודד תרבות גינון, ואסטטיקה. עליה לפתח פארקים ירוקים עשירים בצמחיה, לטעת יערות לרוב ולהגדיל את שטח הריאות הירוקות של המדינה כפל מונים. כל זה צורך מים. הרבה מים.
לא מסובך לשנות
אפשר לשנות את מצב משק המים מן הקצה אל הקצה בזמן קצר מאד, על ידי נקיטת כמה צעדים:
מים לצריכה ביתית: הקמת מתקנים להתפלת מים לאלתר. בתוך חמש שנים יכולה מדינת ישראל לספק את תצרוכת המים הביתית שלה ממים מותפלים, וללא שאיבה ממקורות טבעיים.
מי ביוב: יש לתכנן נושא זה באופן מקיף וכולל. היעד: הקמת ממשק ביוב עתיר טכנולוגיה בכל הארץ. בשלב הראשון תופסק הזרמת שפכים מסוג כלשהו אל הים ואל ערוצי הנחלים. בנוסף, תופסק הזרמת שפכים תעשייתיים אל ניקוז הביוב הרגיל. מי שפכים רגילים, יושבחו לשמש כמי קולחים בהם ישתמשו לחקלאות. במקביל, יובטח שהטיפול בשפכים התעשייתיים לא יסכן אזורים מיושבים ולא יזהם מקורות מים.
חקלאות: על המדינה לעודד ענף זה לסוגיו השונים. החקלאות היא לא רק ענף ייצור ומקור פרנסה, אלא גם ערך תרבותי, חברתי וסביבתי. על כך יכולות להעיד במעשיהן "הקפיטליסטיות" שבמדינות המערב, כולל ארה"ב כמובן.
סביבה: המדינה תגדיל באופן משמעותי את השטחים הירוקים, תוך תכנון ארוך טווח. יערות ופארקים יינטעו לרווחת הכלל.
לא פחות חשוב – ואולי אף תנאי מוקדם: יש לשנות את החוק כך, שהוא יחיל אחריות אישית על נבחרי ציבור ונושאי משרות בכירים שהזניחו תחום קריטי זה. ידעו נבחרי הציבור, כי משק המים אינו הפקר ואין לדרוש מן האזרח לשלם על מדיניותה הכושלת של ממשלתו.