השכונה שלי הוקמה ('נוסדה' לא נשמע מתאים) בשנת 1953 כחלק מתוכנית המתאר של שנת 1950. היא נועדה להיות פרבר חקלאי שישכון לצד העיר ויספק לה תוצרת חקלאית, שכונה בסגנון 'עיר גנים', מיזוג של חיי עיר וחיי כפר. בתים של 35 מטר מרובע עם קירות ברוחב של חצי מטר עשויים טיט. לכל בית חצר של דונם לפיתוח משק עזר. בבסיס היא הייתה בכלל מעברה.
לחלק מהמיושבים חולקו עצים לגידול חקלאי עצמאי, כנראה שהיה שם בלבול, חוסר ידע ואולי זו רק אגדה שהייתה באמת, אבל העצים הם עצי אשל. המקורות הרשמיים, בניגוד לאגדות השכונה, מספרים שהתורכים נטעו אותם בתקופת מלחמת העולם הראשונה כדי לעצור את סופות החול שהיו ועודן מטרד לא קטן. ואולי האשלים שלנו הם ירושת אברהם אבינו שנטע אשלים ולא אשל בבאר שבע. אצלי בחצר היה מטע של עשרים עצי אשל. הם לא הניבו שום פרי. השארתי אחד. אחותי השאירה עשרה. הצל, היא אומרת, שווה את מלאכת הגירוף השבועית.
זה לא יישוב קהילתי מובחן אשר בוחר וממיין את המצטרפים בוועדות קבלה עם מראיין, מרואינים וקורות חיים, זה לא יישוב קהילתי שבו כל אחד מחבריו מודע לשייכותו ולמקומו, נבחן ובוחן את תרומתו לק.ה.ל. לכלל. זאת לא אווירה קהילתית של קוראי העיתון הנכון, צופי הסרט האחרון והשיח האחיד. זאת לא קהילה רוחנית תרבותית הומוגנית, מודעת ליחסי הגומלין ולקודים המתאימים להוויה הקהילתית, כזאת שמגדירה עצמה כקהילה. זאת קהילה של שווים השבים לשכונה.
חוזרים לשכונה
כ50- אחוז מאנשי השכונה הם בני דור שני וכ20- אחוז מהם נשואים זה לזה. קשרי הדם והתורשה, יחד עם המכולת של ציון, בית הספר היסודי בו כ50- אחוז מהמורות הן ילידות השכונה ותנועת הנוער הלומד עם הסניף הגדול ביותר במחוז דרום, יצרו קהילה, קהילה של שכונה.
מלבד אחותי והורי גרים בשכונה שתי דודות וארבעה בני דודים ואנחנו נחשבים לאחת החמולות הקטנות בה. החמולה הגדולה ביותר שייכת לקראים שיושבו בשכונה בשנות החמישים, הקבוצה הבאר שבעית היא אותה קבוצה שהגיעה ממצרים, מזרחים עם חזות רומנית סלאבית.את הצבע הבהיר של השער ואת תכלת העיניים שאפיינו את קהילתם הם החלו לאבד בנישואים ליושבי השכונה הראשונים. כן, הם כבר לא נישאים רק לבני קהילתם וספק אם שימרו את צמידותם למקרא.
הבסיס לשיתוף, לקהילה, היא חזרתם של אלה שנולדו בה. עניין החזרה הוא שקבע את הייחוס והוא זה שיצר את השוויון, מבחינת 'הייתי כאן קודם, זה שלי' מעין זכות ראשונים. לבנו של הירקן מרחוב הקראים שממשיך לגדל פטרוזיליה ושאר תבלינים ולמכרם בשוק העירוני יש אותו הייחוס ואולי אף יותר, מזה שיצא לרעות בשדות זרים – שעבר לגור בעומר לפני שחזר לשכונה או שניהל רומן בן שלוש שנים באחד מ'הישובים הקהילתיים' בהצהרה.
כשניבנה רחוב חדש בסגנון 'בנה ביתך' הוא התקבל בשמחה, מעין סמל לאותו תהליך מבורך של מעברה שנעשית לשכונת יוקרה. לא היה החשש ממתעשרים חדשים או מבני עניים, לא ממפוני שכונות מצוקה הבונים מפלצות ארכיטקטוניות, לא מיוצאי קיבוצים – לא היה חשש מזרים רוחניים. כל אלה ישנם שם משכבר השנים ועוד אחד לא יגרע, אלא רק יוסיף.
את המועדונית שנפתחה בבית ספר לפני כשלוש שנים מפעילה השכנה שלי משמאל. הבית הקודם שלה היה בתוך חצר בית הספר. חיה היא בתו של מי שהיה השרת של בית הספר השכונתי 'מענית'. אז, ולפחות עד שנות השישים, השרת גר בבית בתוך בית הספר, מין בית קטן עם גג ירוק ומחסן שבו מרוכזים הכלים לשיעורי חקלאות. סידור המחסן יחד עם השרת היה הרטלין של אותם הימים וילדיו של השרת היו המיוחסים. בשאר היישובים העירוניים בדרום, המועדונית המספקת ארוחה חמה עם גמר הלימודים ועזרה בשיעורי הבית מיועדת לאוכלוסיית מצוקה. בשכונה שלי הקריטריון לקבלה היה כל מי שהוריו לא נמצאים בבית בשעות הצהרים. כל שעה נוספת שבה ההורים חוזרים מאוחר הגדילה את סיכויי הקבלה. ילדי הרופאים, החוקרים, וההי-טק על פי אותו קריטריון התקבלו ראשונים.
לא מוחים
צריך להבין את סוד הקהילה את הקוד הגנטי שטמון בה בכדי להבין את השלווה, את השוויון את אוסף השונים השיכים כל כך ששום זרות לא מאימת עליה. לא ארגנו עצומות נגד שני בתי אומנה לילדים שהוצאו מביתם וכולם יודעים את מקומם, אך לא מדברים כי זה סודי, וגם לא נגד פנימייה לילדים, מגן עד צבא עם הפרעות התנהגות, שנמצאת כאן כבר 30 שנה. בשכונה למדו להזהיר את הבנות לא לעבור שם בלילות ובמקביל התרגשו עד דמעות ממקהלה משותפת לפנימייה ולבית הספר היסודי. עם הזמן גילינו את חדר הטבע שבפנימייה ובלינו שם לא מעט שעות עם הילדים בשעות אחר הצהרים. לחלק מנשות השכונה, שימשה הפנימייה ובית הספר שלצדה מקום עבודה כסייעות למורות, מקצוע שתנאי הקבלה אליו הם השכלה בסיסית.
לאחרונה שוכנו בשכונה כמה משפחות של משתפי"ם שילדיהם השתלבו בגנים ובבתי הספר. בואם נתן לתושבי השכונה הזדמנות להסביר לילדים על "ערבים טובים". המשפחות החדשות של קהילת הכושים העבריים מדימונה נתנו לילדי השכונה שיעור בצבעים. ההיסטוריה האישית ההטרוגנית הטבעית מנעו ומונעים מהשכונה להפוך לפרבר יוקרתי עירוני והמושג 'שכונה' חי, נושם ובועט בהגדרות החדשות, כמו למשל 'יישוב כפרי עומר'.
צדקה עשה אלוהים לשכונה ומיקם אותה בתוך שני גיאיות, אפיקים של נחל באר שבע שכרישי הנדל"ן לא יכלו לו, מה שיקפיא את גידולה. מחירי הבתים קבועים ותנודות השוק לא טלטלוהו יתר על המידה, כי יש שוק קבוע של חוזרים בתשובה, סליחה: חוזרים לשכונה. יש גם מגוון מספק של בתים עם כל קשת המחירים, הבתים הישנים מתקופת המעברה, שנעשו למצרך מבוקש ונדיר; המשופצים או 'בנה ביתך' החדשים.
יש בית ספר יסודי אחד שבוגריו משמשים באופן קבוע, ובלתי מוסבר ומותאם לרמה החברתית-כלכלית הממוצעת, כחלק החזק באינטגרציה של התיכונים בבאר שבע. וקן אחד של הנוער העובד והלומד מכתה ד' עד י"ב שם מרוכזים הילדים, דור שלישי לחזרה, ששווה כתבה בפני עצמה.
את הקן ייסדו בשכונה בשנות השישים. נכדי המייסדים הם היום מדריכים והקרבה לבית הכנסת ולגן הילדים הופכים את הרחוב לפעיל 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. ואולי שם פועם הדופק של הקהילה – בקיבוץ הגלויות של הגילאים.
ושימו לב: לא נאמרה כאן מילה אחת על אשכנזים וספרדים.
עדנה בטאן עובדת במכון למורשת בן-גוריון וכותבת עבודת דוקטורט בהיסטוריה של עם ישראל