אצל ברויגל הם ממלאים את התמונה כולה: ילדים משחקים בסוס-עץ, בחישוק, בחמור-ארוך, בשעשועים אחרים של ארצות הצפון. ילדים רעי סבר, זיק של רשעות בעיניהם. תמיד מזכיר לי הציור הזה את ספרי הטבע המאוירים של ילדותי. שם קובצו להם בעמוד אחד, על רקע נוף מדברי, כל חיות השדה. כמו אדם הראשון קראתי בשמות החיות והעופות: נמר ושועל וירבוע ושפנים ויוני-בר, ובאופק הדף יעל זכר מעוקל-קרניים בראש מצוק, ולצידו עייט חום-אפור. ואני ידעתי כי אם תלך יום תמים בטור המטיילים, תחת שמש בוערת, והזיעה צורבת את עיניך, לא תראה יותר מעקבות שהשאיר עכבר בחול, או חיפושית שחורה ולפעמים ציפור. השפנים והיעלים היו נעלמים בין הסלעים זמן רב לפני שהגיעו המשתרכים בסוף הטור אל מקום התצפית. רק בספרי הטבע התמסרו בעלי החיים למבטי בשפע גן-עדני, נטול מחילות מסתור.
כך גם בציור של ברויגל: הכפר מוצף משחקי-ילדים בשפע עולה על גדותיו. במציאות היו משחקי ילדותנו חדגוניים הרבה יותר, ובאו בזה אחר זה כמו ימי השנה. חילופי העונות לא נסתמנו לנו בנחליאלי הראשון של הסתיו, או בסופות החול באביב, כי אם בחילופי המשחקים בהסתיים עונה אחת ובראשיתה של אחרת. בדמדומי עונת הקלאס כבר הוגיעונו הקפיצות עד שעמום. בחצר היו כבר כל המרצפות מסומנות בגיר. לא ניתן היה למחוק את הסימנים, וגם לא היה מקום לסימנים חדשים. קפצנו, אפוא, בין שרטוטי הגיר הישנים. המשחק כבר היה משוחק כאילו-מעצמו ומתוך לאות גדולה. השחקנים הגרועים כבר השיגו את רמתם של המוכשרים, והמוכשרים קצרה ידם מלהמציא תעלולים חדשים. היו משליכים את האבנים מבלי להביט ומקפצים אחריהן בלא חדוה. איש כבר לא ניסה לתפוס את הנפסלים בפסילתם, איש גם לא הפסיק את המשחק.
כך, עד שבוקר אחד, על גבול הרחבה המרוצפת, בעפר, היתה גומה נחפרת, או משולש היה משורטט בחול. שניים או שלושה מאתנו היו פתאום משחקים גולות. מדלגי-הקלאס היו מביטים בחריגים הללו במבט הבוז של אנשי תרבות כבדת-ימים הצופים בשבט נוודים פרוע. אז עוד נדמה היה כי הקלאס יכון לעד. גם ביום השני לא הפריעו צעקותיהם של שחקני-הגולות את הריתמוס היגע של הקפיצות על המרצפות המסומנות בגיר, אך הלבבות כבר נדדו בסתר אל שולי הרחבה, אל חלקת העפר שבה התרחשו דברים מעניינים באמת. כעבור ימים מספר כבר היו הגולות מלוא כל הארץ. גולות זכוכית וחרסינה נשלפו מן המגרות, נורו, התנגשו, נאספו, הוחלפו והושוו. חוקים-של-גולות נקבעו. סולמות-הערכה-של-גולות הוצבו. אגדות-של-גולות סופרו. איש לא זכר שפעם שיחקו כאן במשהו אחר. לבסוף, כמובן, היה מגיע גם תורה של מלכות-הגולות לשקוע.
אבל היו גם משחקים רב-עונתיים: כאלה שמעולם לא כבשו כליל את הזירה אך מעולם גם לא נעלמו ממנה. קדרים-באים היה כזה, וגם המחבואים. עץ האשל הזקן, שבמרכז הרחבה, היה המוקד. אליו היה העומד נעקד בתוקף חוקים מחמירים ובכוח המספרים הטבעיים מאחד עד מאה. בתום הספירה התחיל המצוד המחושב אחרי מי שהסתתרו בין העצים, או מאחורי קיר הבית, או בראש המגדל, או בכניסה למקלט, או במקום אחר.
לעתים שיחקנו מחבואים בערב, לאחר הארוחה. פעם אחת כבר כיסה העומד על עיניו והשעין את מצחו על העץ, ואני מצאתי את המחבוא הטוב מכולם: רחקתי בריצה אל גבול הרחבה המרוצפת, יצאתי מעיגול האור של פנסי החצר, ובאתי אל תחומו של החושך. רבצתי על האדמה, צל כהה בתוך השחור, בלי כל מחיצה שתסתירני מן העומד. האפילה עצמה שימשה לי מחסה. חשופה למבטי היתה החצר כולה, ואני בלתי נראה מכיוון האור. ראיתי את העומד יוצא לחיפושיו. ראיתי אותו מוצא מתחבאים אחדים מתחת לספסל הארוך, מחמיץ את זה שהגיח מאחורי מכל הנפט והגיע אל העץ לפניו. הדקות נקפו. בזה אחר זה נחשפו הנחבאים, נתפסו או הקדימו את העומד במרוצתם אל העץ: "אחת-שתיים-שלוש-עומרי!". אותי, את הרובץ באפילה, לא ראו.
הייתי גאה במסתור שמצאתי, אך המחבוא שלי היה גם מלכודת: איש לא ראה אותי באפלה, אך גם לא יכול הייתי לקום ולרוץ מבלי שאחשף לכל אורך ריצתי בעיגול האור. בשום רגע לא היה העומד רחוק מספיק מעץ האשל אשר בו הגאולה. אילו התחלתי לרוץ, היה עומרי מגיע אל העץ לפני. השענתי סנטרי על האדמה. נצמדתי אליה עוד יותר (כבדה ושמנונית במקום ששכבתי). המתנתי. תחושה דקה של חוסר אונים החלה כוססת את שולי גאוותי. עייפות נמסכה בי. פעם אחת קרב עומרי בזהירות אל גבול האור ונעץ את מבטו ישר אלי. כלאתי את נשימתי בחרדה ובתקווה עמומה. הוא לא ראה, והמשיך בסיוריו.
במרכז החצר מנו בקול את הנתפסים והניצולים, וקבעו כי כולם כבר יצאו ממחבואם. המשחק הסתיים. עומד חדש כבר הצמיד את מצחו אל עץ האשל והתחיל לספור. מחזור חדש החל. נשכחתי מלב.
האפילה היתה כבדה ומעיקה. רבצתי אין-אונים בממלכת הצללים, וראיתי איך, בעיגול האור, מסתיים מחזור נוסף ומתחיל חדש. מסביב לעץ התאספו התפוסים והניצולים, ממתינים בסבלנות לסיומו של המשחק, או רומזים בחשאי לחבריהם המתחבאים על שעת-כושר. לקום עכשיו, להחשף, להתפס – זה הנורא מכל. מוטב היה לסיים זאת הרבה קודם, בזמן מלכות עומרי, כשעוד אפשר היה להפסיד בכבוד. כמה זמן אוכל לשהות עוד באפילה? אולי אמתין עד שיתם הכל, הילדים ילכו לישון, ואז אתגנב אל מיטתי, או ארבץ כאן בעפר עד הבוקר. תשוקתי אל האור ואל בני-האדם ערכה מלחמה אטית עם רגש-הכבוד שלי. מעט מעט היה כוחה גדל ועוצמתו נחלשת.
אפשר שנרדמתי לרגע, כי פתאום היה העומד רחוק רחוק בצידה השני של החצר. גבו היה מופנה אלי. אם אקום עכשיו אוכל לרוץ לפחות עשרה צעדים בטרם יראני. להיות או לחדול. קרעתי את גופי מן האדמה, מן החושך, מן העייפות.
כחיית-ליל נרדפת, כחץ שלוח מן האפלה, כפליט-חושך פרצתי אל תחומו של האור. מול עיניהם הנדהמות של חברי חציתי בריצה את הרחבה והכתי בידי תשע פעמים רצופות על גזע העץ. "אחת-שתיים-שלוש-עומרי, אחת-שתיים-שלוש-נטע, אחת-שתיים-שלוש-עידו!" הוקעתי את העומדים במחזורים ששכחוני. ניסיתי לשוות לקולי גאוות-ניצחון. אחר-כך היתה דממה.
כעבור רגע התחלפה התדהמה שבמבטי הילדים באדישות ובבוז. הביטו בי כפי שמביטים במי שלא בעתו. מלמלו משהו, כמדברים אל נוכרי הבא ממרחקים ואינו יודע את שפת המקום. מישהו צחק. אחרים הצטרפו אליו. אחד אחד הפנו מבטיהם ממני ושבו למשחקם.
