כמה הערות על הנחות היסוד של הכלכלה

בערב שהתקיים בממר"י לרגל יציאת הגיליון הראשון של 'חברה' שמענו את דבריו של הכלכלן דר' יצחק קליין. הדיון שהתפתח היה דיון על ההנחות הבסיסיות, הפראדיגמטיות, על אופיה של החברה האנושית ומהותו של האדם, כרגיל בדיונים מסוג זה ה'כלכלנים' אינם תובעים מעצמם לתת תשובה לטיעונים פילוסופים כי 'הרי הם עוסקים בנתונים'. אך לא לכך אני נדרש כאן, אלא דווקא לסוג הדיון אותו רצה לנהל קליין, דיון העוסק בנתונים כלכליים "בלבד" לשיטתו.
קליין הציג שתי מדינות, אשר על פי הנתונים שהביא, מעורבות ממשלתית נמוכה זיכתה אותן בצמיחה מרשימה, ואף בהקטנת הפערים בתוך החברה בטווח הארוך: אירלנד החל מאמצע שנות השמונים, וטייוואן החל משנות החמישים. הטבלאות שהביא הציגו נתונים משכנעים. לכאורה, אם רק נסכים לצמצם ואפילו לחסל את מעורבות הממשלה במשק מצפה לנו גן עדן, אם לא עכשיו, עוד שנה אז עוד שלושים שנה. – 'יש תמורה בעד האגרה'.
לא אכנס כאן לדיון בדוגמאות, אלא באופן הטיעון, ובמה שביקורת כזו יכולה ללמד על דפוסי המחשבה שלנו, והכשלים אליהם אנו נסחפים.

מה זה בכלל 'מעורבות ממשלתית בכלכלה'?
הנתונים שהביא קליין היו כוללים. הם לא פירקו את מבנה ההוצאה הממשלתית בכל מדינה אלא התייחסו להוצאה הממשלתית כנתון הומוגני. הצגה כזו של הנתונים אינה מבחינה בין השקעות שהממשלה עושה כדי לעודד צמיחה ולעצב את הכיוונים הכלכליים במשק באופן פעיל לבין תשלומי העברה לסוגיהם. במדינת ישראל גדלים תשלומי העברה באופן עקבי בעשורים האחרונים יחד עם העליה באבטלה ותהליכים אחרים בהם כבר דובר רבות. כספים אלו אכן מצילים שכבות רבות מרעב, אך אין ביכולתם לשנות כיוון במשק. המלכוד בו נמצאת השיטה מתברר מתוך העובדה שתשלומי העברה גדלים בהתמדה כדי לחפות על המדיניות הכלכלית הננקטת. אחת ממטרותיהם היא למנוע את הצגת כשלונותיה בחוצות הערים נוסח רחובות הודו. העומס המוטל על התקציב לצורך מימון תשלומים אלו מכביד על כל מדיניות כלכלית שיכולה ליצור תנאים כלכליים לחיים הוגנים לכל החברה. נטל תשלומי העברה הוא אחת מהמשקולות שאינה מאפשרת מדיניות כלכלית מסוג זה בעשור האחרון. התעלמות מעיסוק במבנה ההשקעה הממשלתית מסלפת את התמונה כולה ויותר חשוב מכך את הדרכים האלטרנטיביות העומדות בפנינו.

ומה עם ההיבט הגלובלי?
בעיה בסיסית יותר בטיעונו של קליין כרוכה בשאלה על מה הדוגמאות שהביא מעידות? טענתו הייתה ששתי המדינות הצליחו להצמיח את כלכלתן, בזכות העובדה שהן צמצמו את הוצאותיהן, כל זאת במנותק מההקשר הגלובלי. אלא ששום ניתוח כלכלי רציני אינו יכול להסתפק בתהליכים בתוך מדינה אחת, כדי להסביר גאות או שפל בכלכלתה. במקום כל מיני תיאוריות בנות זמננו על הגלובליזציה כדאי להתחיל מההנחה שמשמעותה האמיתית של הגלובליזציה טמונה בכך שבמאתיים השנים האחרונות, תהליכים כלכליים יכולים להיות מובנים רק בהקשרם הכולל בעולם המתועש.
לכן הניתוח של טייוואן ואירלנד כדוגמאות מצליחות השונות לחלוטין זו מזו ומאוחדות במדיניות ממשלתן, בלי למקם אותן על רקע התהליכים המקבילים בעולם כולו ובאיזור שלהן בפרט, הוא מוטעה.
העובדה שאירלנד הצליחה למשוך אליה הון ממערב אירופה כשהורידה את המיסוי ואת פעילותה של הממשלה, הינה סיבה לדאגה עבור האירים. הון זה הגיע לאירלנד לא בזכות נופיה או בזכות הגיניס, דברים שאני מקווה שימשיכו לאפיין את אירלנד בדורות הבאים, אלא בזכות היכולת לעשות שם רווחים מהירים בזמן שמדינות אחרות במערב אירופה היו שרויות במיתון.
מכיוון שכסף אדיש לקיסמו הירוק של האי וכן גם אינו יכול להיכבש במרירותה של הבירה המקומית, הוא בהכרח יעבור למחוזות אחרים, כל עוד המניע היחידי שלו הוא מקסום רווחיו. כשההון ינויד למקום אחר יישארו המערכות החברתיות והציבוריות באירלנד מפוררות, ובלתי ערוכות להתמודד עם האתגרים החברתיים שיעמדו בפניהן.
התעלמות מאופיו זה של ההון, תוך יצירת תיאוריות שאינן לוקחות בחשבון את נדידתו בעקבות מיקסום הרווח שלו, מהווה התעלמות ממהותו. מעבר ההון בשלב מוקדם או מאוחר לאתר אחר לא נתון בידיהם קברניטי הכלכלה האירית או הטייוואנית, בלי קשר לצעדים שינקטו או לא ינקטו, ההון ינדוד כדי ליצור תנאים יותר טובים מאשר באירלנד שכן נידותו מובנית מהאופן בו נוצר. בדיעבד ניתן יהיה להגיד כמו יצחק קליין, שממשלה מסוימת, הצליחה לפתות אותו יותר מאשר ממשלת אירלנד, אך זוהי הסתכלות אנכרוניסטית, המניחה כלכלה מקומית ולא גלובלית. ההון הספקולטיבי יוצר כל הזמן ממשלות שיצרו עבורו תנאים משופרים לעומת ההשקעה הנוכחית שלו.
תיאור ההון כגוף סביל המגיב לתנאים נתונים שממשלות שונות מציבות לפניו, הוא תיאור דמגוגי. ואולי יש לתהות כיצד מצליחה הדמגוגיה לשכנע בזמן שהמדורים הכלכליים מלאים בתיאור השתלטות ההון על המערכות הפוליטיות במדינות שונות.
לפני כמאתיים שנים תבע מעמד הסוחרים העולה באירופה מהממשלות 'הסירו ידיכם'. מארקס ורבים אחריו חשפו את העובדה שתביעה זו גילמה בתוכה תביעה להעברת המונופול על ניהול המדיניות הכלכלית לידי מעמד חדש זה ולא רעיון חירות או חופש כפי שהתימרה. במקביל נחשפה גם מהותה העולמית והטוטאלית של הכלכלה המודרנית, העתידה 'לנפץ את חומות סין'.
קבלת גבולות הדיון הכלכלי לגבולות מדינת הלאום יכולה להוות כלי חשוב במאבקים מסוימים אך, במיוחד במציאות של העשורים האחרונים מתגלה חולשתה. שיתופי הפעולה החיוניים לנו כדי ליצור שינוי מהותי חוצים את הגבולות הלאומיים.

לקראת מחשבה כלכלית פרוגרסיבית
תיארתי כאן שתי נקודות בהן הטיעון הכלכלי שמרני עושה שימוש לעיתים קרובות, ועלו בבירור בתוך הרצאתו של קליין. חשיבות העמידה על נקודות אלו היא משום שהן מאפיינות גם את אופן החשיבה הכלכלית שלנו.
נטישתו של השמאל את הדיון הכלכלי, עליה דובר רבות, עולה בשתי הדוגמאות שנתתי, הן בהטעיה פשוטה, והן בכך שהנחות היסוד של הדיון הכלכלי מופקרות לטיעון השמרני, ומאומצות על ידינו פעמים רבות. יכולתו של קליין להציג לפנינו גרפים מטעים כשלנו אין מספיק כלים כדי לפענח את ההטעיה ולהציע פרשנות אלטרנטיבית לנתונים מצביעה על בעיה זו.
במצב העניינים הנוכחי נראה שאנו מחויבים בניכוס מחודש של הדיון הכלכלי, תוך שאנו פורצים את גבולותיו כפי שעוצבו על ידי הכלכלה השמרנית.
בתור צעד ראשון כדי לפרוץ את גבולות הדיון השמרני וליצר מחשבה פרוגרסיבית רלוונטית לתקופתנו, צריך אולי לחזור ולבחון את דרך יצירתו של ההון, ואופן פעולתו, להפסיק להתיחס אליו כאל מובן מאליו, ואל דרך פעולתו כיחידה האפשרית. אם נניח את ההפך ממה שמציעה לנו התפיסה הכלכלית השמרנית, ונבין שדרך פעולתו מובנית לתוכו בתהליך יצירתו, ולכן ברת שינוי, נוכל אז לבדוק אלטרנטיבות ריאליות לשנות את אופן ייצורו בארץ ובעולם, וכן את אופן פעולתו. בכך יכולה להיות פריצה של גבולות הדיון שהתנהל באותו ערב בממר"י. בכך נוכל להגיע לרעיונות שונים על כיווני הפעולה הנחוצים כדי לכוון את פעולתו של הון זה.

___________________

תשלומי העברה – כינוי לסך כל התשלומים המועברים על ידי המדינה לא כשכר אלא על פי קריטריונים חברתיים. תשלומי הביטוח הלאומי ועוד

לסה פיר [הסירו ידיכם]- סיסמא שנתבעה על ידי מעמד הסוחרים העולה במאות 18-19, בתביעה מהממשלה להסיר את ידיה מניהול הכלכלה ולתת לשוק לנהל את עצמו.