משק המים בישראל עובר רפורמה: בשלב הראשון עובר הטיפול במים מהרשויות המקומיות לתאגידים בבעלותן. בשלב השני יכלו הרשויות למכור את מניות התאגידים לגופים פרטיים. האם נכון להעביר את המים שלנו לידיים פרטיות?
עובדה ידועה היא כי בישראל שורר גרעון מתמיד במאזן המים. הפיתוח המואץ של הארץ יחד עם גידול מרשים של מספר האוכלוסין ועלייה מתמדת בצריכת המים לנפש הביא לדלדול מתמשך של מאגרי המים, ויצר גרעון הולך וגדל במאזן המים של המדינה. הגרעון המצטבר מהווה בעיה סביבתית חמורה אשר נותנת אותותיה לא רק בירידת איכותם של מי השתיה כי אם גם בפגיעה בנחלי הארץ ובבתי גידול הרגישים לירידת מפלסים. הצורך לשפר את מאזן המים הוליד את מגמת התיאגוד: יעול מערכות אספקת המים והניקוז המוניציפליות ע"י הקמת תאגידי מים וביוב.
כיום, את אספקת המים וחלוקתם לצרכנים העירוניים והתעשייתיים, מבצעות הרשויות המקומיות. עליהן חלה האחריות, על פי פקודת העיריות, לדאוג למערך התיעול, הניקוז, אספקת המים והטיפול בביוב. בצדק נטען, כי התקבולים עבור השימוש במים של התושבים מנוצלים על ידי הרשויות לצרכים נוספים ולכסוי גרעונות בתקציב העירוני, ואינם מושקעים בחזרה באחזקה ופיתוח של מערכות המים כנדרש. מצב זה של תחזוקה לקויה מביא בהכרח לכשלים מערכתיים, לדליפות ולאיבוד מים בצנרת העירונית. יתרה מזאת, הרשות מרויחה ממכירת המים לאזרחים, ולכן כל חסכון במים מהווה בעצם הפסד כספי לרשות. במצב עניינים זה לרשויות, שרבות מהן סובלות מגרעונות כבדים, אין עניין לכאורה לעשות למען הקטנת הצריכה, כי בכך יפגעו הכנסותיהן.
הפתרון המוצע לבעיה זו הינו ניהול משק המים העירוני כ"משק סגור", משמע, הקמת חברה עירונית ('תאגיד' בלשון החוק) אשר תנהל את משק המים העירוני ותהיה אחראית לתקינותו ולפיתוחו, כאשר כל התקבולים מחשבונות המים יעמדו לרשותה להשקעה בפיתוח ואחזקה של מערכות המים. במהלך זה יש בשורה גדולה: הכספים המתקבלים עבור השימוש במים יושקעו חזרה אך ורק למטרה ראויה זו של יעול ופיתוח מערכת המים העירונית.
ואכן ביולי 2001 נחקק בכנסת 'חוק תאגידי מים וביוב': בארבע השנים הראשונות להקמת התאגיד הוא יהיה בבעלות הרשות המוניציפלית, ולא ניתן יהיה להעביר את אמצעי השליטה אלא באישור הממשלה. בתום מועד זה ניתן יהיה להעביר את השליטה לצד שלישי, בהסכמת רוב חברי הרשות ובאישור הממשלה. החל מסוף שנת 2004, יוכלו הרשויות המקומיות שהשלימו את תהליך הקמת התאגיד העירוני, לנקוט בצעדים למכירת מניותיהן לגוף פרטי וזאת בתמורה לתשלום דמי זכיון חד פעמיים או מתמשכים. כלומר, מערכות התיעול, הניקוז, תחנות השאיבה, הצנרת ומערכת הביוב, כל הנכסים הפיזיים הללו יוצאו מהבעלות הצבורית ומעמדם יהיה מעתה כשל נכס פרטי בבעלות פרטית.
מתיאגוד להפרטה
הרפורמה במשק המים מורכבת, איפוא משני שלבים הנבדלים זה מזה באופן עקרוני: שלב התיאגוד (תאגידי-מים מוניציפאליים) ושלב ההפרטה (מכירת התאגידים הללו לידיים פרטיות). יש לבחון את שני השלבים הללו באופן ביקורתי, ולתת את הדעת על שתי סוגיות. האחת: האם אכן תצמח תועלת כתוצאה ממהלך זה והאם יזכו הצרכנים למחירים זולים יותר, פרי תהליך היעול המובטח. השאלה השנייה היא מהותית עוד יותר: האם ראוי להעביר משאב בסיסי כמו מים לידי גוף פרטי ובכך להוציאו משליטת הציבור.
בטרם נשיב תשובה עקרונית על השאלות הללו, נפנה מבט חטוף אל מעבר לים:
בבריטניה 90% ממשק המים והביוב העירוני הופרט, כלומר: יצא מידי הרשויות המקומיות ועבר לניהול המגזר הפרטי. תוצאות התהליך הן עלייה במחיר המים בשעור של 50%, בעוד איכות השירות לצרכן עלתה רק ב-20%.
בפיליפינים, חברת SUEZ, השותפה במיזם פרטי להפרטת משק המים והביוב, מנהלת מאבק משפטי נגד העיריה והממשלה במטרה להעלות את המחירים. זאת, למרות שלא חל כל שיפור בשיעור הדלף וברמת איכות השירות לאזרח.
בפנמה משק המים והביוב העירוני הופרט בעבר ונמסר לניהול קונצרן ברשות חברת ויונדי (חברה צרפתית בינלאומית הפעילה גם בישראל). הממשלה החדשה בפנמה נכנסה לעימות עם הקונצרן על רקע טענות בדבר תשלום דיבידנדים גבוהים לבעלי החברה, על-חשבון השקעה בלתי מספקת בתשתיות ואיכות מים נמוכה לאזרחים. הממשלה איימה להחזיר לידיה את השליטה ולחזור בה מתהליך ההפרטה. גורמים פרטיים טוענים כי שורש הויכוח נעוץ במדיניות ה"פולקלוריסטית" של הממשלה החדשה, הבוחרת "להחזיר נכסי המים והביוב לידי העם".
בגרמניה פותח מודל של תאגידים עירוניים בבעלות הרשות המקומית או הממשלה ורעיון ההפרטה נפסל. מודל התאגיד העירוני נחשב מוצלח מבחינת הפרמטרים הכלכליים והמקצועיים של משק מים עירוני.
באוסטרליה הוקמו חברות מים בבעלות מלאה של העיריה או הממשלה האזורית והושגה התייעלות בניהול משק המים העירוני. ביצועי החברות, הנתונות בפיקוח המדינה, ממשיכים להשתפר מדי שנה.
בדרום אפריקה נעצר תהליך ההפרטה משום התבססותה של העמדה העקרונית, לפיה כל אדם זכאי לקבל כמות מינימלית של מים בשיעור של 25 ליטר ליום ללא תשלום. כתוצאה מכך עוכבה הפרטת משק המים המנוגדת לאידאולוגיה זו.
הנסיון העולמי מלמד אם כן, כי אין להחפז בהעברת נכסים צבוריים לידיים פרטיות, בפרט כאשר מדובר במשאב כה בסיסי כמו מים. היזם הפרטי, הנכנס לנעלי הרשות, מבקש בדרך-כלל לממן את שיפור מערכת המים לא בזכות כשרונו ויעילותו כי אם על ידי העלאת מחירי המים לתושבים. מסתבר אפוא כי הרווחיות לה מקווה היזם הפרטי אינה מובטחת, כאשר מדובר במערכת מורכבת, אשר נועדה לספק גם צרכים חברתיים חיוניים. מכך משתמע גם, שבניגוד לדעה הרווחת, הרשויות המוניציפאליות אינן כה בזבזניות ובלתי מקצועיות.
גם מטרת העל שלשמה נחקק חוק התיאגוד – שיפור מצבו של משק המים הלאומי – עלולה לצאת נפסדת מתהליך ההפרטה: ליזם הפרטי אין אינטרס להקטין את צריכת המים הכללית. נהפוך הוא: גוף המתנהל על פי עקרונות כלכליים בלבד, שומה עליו למכור יותר, אחרת יפגעו הכנסותיו.
למי שייכים המים?
כעת ניגש לשאלה הערכית ותחילה יש לבדוק למי שייכים המים בישראל. חוק המים (התשי"ט) קובע כי כל המים בישראל, על כל צורותיהם, שייכים לציבור כולו ומיועדים לשימושם של כלל תושבי הארץ. השליטה במים נתונה אמנם בידי המדינה, אך היא מחזיקה בהם בתור נאמן ועליה להחליט כיצד לחלקם לתועלת כלל הציבור. יתרה מכך, אין בעלות פרטית על מים. זכותו של אדם על קרקע אינה מקנה לו כל זכות על מקור המים הנמצא באותה קרקע או עובר בגבולה. מן הרגע שבו טיפות הגשם ירדו על הארץ, ועד שנוקזו אל מערכת הביוב, שייכים המים לצבור כולו.
הפרטת המים, שהם נחלת הכלל, אינה העברה פרוצדוראלית-גרידא של מנגנון אספקת המים. היא חודרת ופוגעת בזכות התושבים למים באיכות טובה ובמחיר סביר. באנגליה לדוגמא, הפרטת משק המים בשנות השמונים הביאה לעליית מחירי המים ותושבים שהוגדרו כחדלי פרעון נדרשו לשלם את חשבון המים מראש, לפני הצריכה. מי שלא עמד בתשלום נותק ממערכת המים, ובכך נפגעה זכותו בסיסית למים, אפילו ברמה מינימלית הנדרשת לקיום בסיסי.
'חוק המים' שואף לשמור על עקרון היסוד, על פיו לכל האזרחים זכות בסיסית ושוויונית לקבלת מים באיכות טובה (ואחידה לכל). יש מקום רב לחשש, כי חברה פרטית, המתנהלת על פי שיקולי רווח והפסד, לא תפעל בהתאם לרוח החוק. בעלות וניהול פרטי של המים יביאו בהכרח להתייחסות אל המים כאל סחורה, ולא כאל משאב בסיסי הדרוש לקיום חיים: הצרכנים הם מעתה לקוחות ולפיכך יש לנהוג בהם על פי מידת הלקוחות.
בניגוד לתדמית הציבורית שמנסים לשוות לו, מהלך ההפרטה נוטה ליצור ריכוזיות מחודשת בידי יזמים פרטיים. כמו-כן, החוק מכפיף את ניהול משק המים של הרשות המקומית לשיקול הדעת של שרי האוצר והפנים ולאישור ועדת הכלכלה של הכנסת. בכך הרשות המוניציפאלית מאבדת אוטונומיה בתחום מרכזי של מתן שרותים מקומיים. מגמה זו של ריכוזיות והפרטה נוגדת מגמות עולמיות של ביזור וניהול אזורי ומקומי של תושבי המקום לטובת תושבי המקום וביתר רגישות כלפי הסביבה המקומית.
עניין נוסף שאותו יש להביא בחשבון הינו הנכסים הפיזיים המשמשים לניהול מערכת המים העירונית. מערכת הניקוז כוללת כבישים, מדרכות, גנים צבוריים, ובעצם חלקים נכבדים מהתכסית העירונית שותפים בהובלת המים, ניקוזם ותיעולם. נכסים אלו הם נחלת הכלל, הם המרחב הצבורי שבו מתקיימים חיי הישוב. כלומר, "המתקנים ההנדסיים" ו"תשתית הניקוז" שיועברו לידיים פרטיות אינם וירטואלים כלל ואינם נמצאים רק בבטן האדמה. הם איתנו כאן ועכשיו ומן הראוי לנהלם במידה הדמוקרטית המירבית, משמע, לשאוף למעורבות צבורית גבוהה ככל שניתן.
לסיכום, אימוץ כללים של "משק סגור" לניהול משק המים העירוני הינו מהלך חיובי שראוי אף לפתחו, אולם "השלב השני", שעיקרו הפרטה, עשוי להיות משגה בעל השלכות סביבתיות וחברתיות חמורות. העקרון לפיו מוטלת עלינו חובה לנהוג זהירות רבה בנחלת הכלל הינו עקרון יסודי. תפיסה מרחיבה של נחלת הכלל מקבלת ביטוי בדבריו של הצ'יף, ראש שבט הסואמיש במדינת ואשינגטון, אל נשיא ארה"ב בשנת 1885: "האם תוכלו לסחור בשמיים, בחמימות האדמה? רעיון זה זר הוא לנו. הלא רעננות האויר או נצנוץ פני המים אינם קניינו של אדם, כיצד תוכלו לקחת אותם מאיתנו?".