בגיליונות הקודמים של 'חברה' התפרסמה בשני חלקים רשימה של דר' אבנר כהן, המנסה להתחקות אחר סיבת המלחמה בעיראק. יש אולי משהו אירוני בדיון על מטרות המלחמה האחרונה: נראה שאנשים רבים, ואפילו אלה המוזנים רק מכותרות העיתונים, כבר אימצו לעצמם נקודת מבט כמעט משועשעת באשר למטרות אלה; אף אחת מהמטרות המוצהרות לא שרדה תקופה ארוכה בתקשורת, ודומה שהן מוחלפות בשרירותיות על פי החלטה של מטה יחסי ציבור בוושינגטון.
אלא שכוחות היבשה הגדולים, שכבר מזמן לא ראינו כמוהם בלחימה, והשליטה באוכלוסיה אזרחית מיד אחר כך, הזכירו לי ספר ישן של סטפאן היים – 'נושאי צלב החופש'. גם הוא באופן פרדוכסלי מעלה את אותה שאלה ממש: מהן מטרות המלחמה? אלא שהוא עושה זאת לגבי מלחמה אחרת.
סטפאן היים, סופר גרמני שחי וכתב במזרח גרמניה, עד פטירתו לפני כשנתיים, מוכר בארץ בעיקר בזכות ספריו 'אחשורוש היהודי הנודד' ו'זכרונות המלך דוד', המומלצים בזכות עצמם. דומה שדווקא ל'נושאי צלב החופש', שנכתב מיד אחרי מלחמת העולם השניה (1948), מתווספת איזו עוצמה נוספת היום. השאלה על מה הייתה המלחמה למעשה מחזירה לנקודת הפתיחה של הספר והיא מלווה אותו לכל אורכו.
מה היו המטרות של מלחמת העולם השניה? – זו שאלה, שהיום, מבעד לשכבות האידיאולוגיה שנערמו על מלחמה זו, במיוחד מנקודת הראות היהודית, קשה לנו אפילו לדמיין אותה. אבל זו אחת השאלות שמניעות את 'נושאי צלב החופש' כולו. אחרי המלחמות שבאו אחריה נראה שמלחמת העולם השניה הייתה המלחמה האחרונה בה נלחמו הטובים נגד הרעים, בה המטרה הייתה ברורה. אבל הספר מעמיד סימן שאלה על הנחות יסוד אלה כבר מהתמונה הפותחת אותו: גנרל אמריקאי מחליט לירות פגזים עם כרוזים על הגרמנים המחופרים מולו בנורמנדי. בכרוזים יוסבר מדוע הם עתידים להפסיד, מדוע צִדקת הדרך של בנות הברית בכלל ושל האמריקאים בפרט, תוביל לנצחון.
בתחושת הגדלות והפתטיות האופייניות לו, מטיל הגנרל את משימת כתיבת הכרוז על יחידת ההסברה בדיוויזיה שלו: "נסביר להם מדוע הטעמנום טעם הגיהינום זה. נסביר להם מדוע יש לאל ידינו לבזבז פגזים. נסביר להם מה פירושו של הרביעי ביולי, על מה אנו נלחמים, מדוע אין להם כל תוחלת ומדוע מוטב להם להיכנע…" (עמ' 22) כמובן שעם קבלת המשימה מתלבטים ביניהם חיילי היחידה מה תהיה הדרך הנוחה ביותר לדחות אותה: הם הרי לא יכולים לנסח את מטרות המלחמה, זו שאלה לנשיא, או לקונגרס, ואף אחד מהם לא יתיימר לקבוע את מטרות המלחמה בכרוז. בכל זאת, בינג, סמל צעיר ממשפחה גרמנית שברחה לארה"ב (בדומה למחבר), נדחף מסיבה לא ברורה לקחת על עצמו את המשימה. הוא מצליח לנסח כרוז לתפארת צבא ארה"ב אחרי שהוא מראיין את חילי הפלגה: "… למען הזכויות והחירויות הללו יצאנו למלחמה בשנת 1776. למען הזכויות והחירויות הללו אנו לוחמים כיום הזה. כי במקום שם נשקפת להן סכנה , שם נשקפת סכנה עם לנו עולנו. במקום שם נמחצת רוממות האדם, שם אנו חשים שזה קורה לעצמנו. במקום שם נענה העם וננגש, שם נענים גם אנו."…[עמ' 80]
מנקודה זו ואילך המציאות הנרקמת בסיפור, מפוררת את האמיתות הנפלאות שכתב בינג בכרוז, ובמיוחד בסופו של הספר כאשר אותה שאלה על מטרת המלחמה המביכה את כולם בהתחלה, הופכת להיות אקוטית הרבה יותר – כאשר מופעל שלטון כיבוש. השאלה הופכת מקפריזה של גנרל, למתווה לאופן בו צריך לטפל בבעלי התעשיות שהיוו ציר במשטר הנאצי וגם בפליטי מחנות הריכוז.
עסקאות השוק השחור הנעשות בפריז, שאותה כבש זה עתה הצבא האמריקאי, "תוקעות" את הלוחמים בסיפור, תובעות קורבנות ומעשי גבורה מיותרים; עסקאות פלדה סביב מכרות הפלדה בחבל הרוהר נרקמות ומניעות מהלכים שלמים תוך כדי המלחמה; עובדי הכפייה ממחנות הריכוז הנאצים מנוצלים לעבודה במכרות כדי להתחיל להפעיל אותם ולספק רווחים לבעלי ההון המושכים בחוטים משני צדי קו החזית.
הבריתות שנרקמות תוך כדי המלחמה בין בעלי ההון אינן מתוארות כקונספירציה אפלה: הקצינים בשני הצבאות, פשוט מנסים להתחבר לשדרות של ההון והכוח ותוך כדי כך הם מקדמים את ענייניהם של בעלי ההון.
המעשים האלה חושפים אוזלת יד של כמה חיילים אידיאליסטים שאינם מצליחים לעמוד בפרץ. לייטס למשל, קצין זוטר באותה יחידה, מרצה לשפות גרמניות בקולג' אמריקאי, שאינו מצליח להציב את עצמו מול המציאות המעוותת שהוא רואה. לאורך כל הספר הוא עסוק בהתמודדות עם נפגעים שונים שנחבלו בגוף ובנפש. הוא אינו עושה את המהלך שהיה צריך או רוצה לעשות: לקחת אחריות על עיצובה של המציאות. למעשה הוא מאפשר לקצינים אחרים ביחידתו להשתמש בכוח שניתן בידיהם לרעה.
הניסיון של כמה חיילים לייצב לעצמם עולם אישי של אהבה בתוך כל הקטסטרופה האנושית המתחוללת מסביבם, מתגלה כבלתי אפשרי. ניסיונם הוא אנושי ומרגש ולכן הכישלונות צורבים כל כך, כשהמציאות מערערת את כל ניסיונותיהם לבנות את עולמם, לכן גם האמפטיה עם הצלחותיהם החלקיות.
נקודת ראות נוספת על המלחמה היא נקודת הראות של אברומצ'י, הוא רק מנסה לשרוד ומביא עמו חוכמת דורות לשם כך: "על כך השיב אברומיצ'י במילים שנשמעו אף הן כציטטה אך לאמתו של דבר לא היו אלא חוות דעתו של אביו, החיל הותיק בצבא רומניה, על אי רציות המלחמה בכלל ובעונת החורף בפרט"… [עמ' 434]
בסופו של הספר כשהצבא האמריקאי מתחיל לנהל את הערים הגרמניות הכבושות, אותם גיבורים חסרי אונים מתחילים לקחת אחריות על המציאות המתעצבת בעיר הכבושה, במקום להפקיר אותה לחסדי שיתוף הפעולה של בעלי ההון מימי הנאצים עם שלטון הכיבוש האמריקאי, שחלק מקציניו מעונין בטובות הנאה עכשוויות ועתידיות משיתוף הפעולה הפורה הזה.
השאלה האם ייטס יוכל להיות יותר מאשר מרצה לשפות גרמאניות, החורק שיניים אל מול העוולות והדיכוי, האם יש לו את המטענים הדרושים, את היכולת להפעיל אנשים, ליצור בריתות עם אנשים כדי להתמודד על מקומם בעיצוב המציאות, היא השאלה הניצבת מולנו. התפקיד המוטל על ייטס הוא להוציא עיתון מטעם חיל הכיבוש, בו יסבירו לתושבי העיר הגרמנית הכבושה את תפקידם ומקומם. אם רק יסתפק בהוצאת עיתונו לאור לא תתעורר שום בעיה. "סבורני שהפעם באנו לידי הסכם אני אטפל בעסקי השלטון הצבאי ואתה תכתוב עליהם, ולכף זכות, במטותא ממך!" אומר אחד המפקדים לייטס, "זה ממצה כנראה את תפקידך, העיר דה ויט"… [עמ' 696]. יטס שצריך להכריע האם יקבל את חלוקת העבודה הזו, מגיס את עצמו ואת השותפים אותם הוא מוצא, למאבק על הלאמת בית אחוזה של תעשיין נאצי, לטובת שיקום פליטים.
הספר מסופר מתוך הזדהות עם אותם גיבורים המנסים לשמור על משמעותה של המלחמה ולהעניק לה רבדים ומשמעויות חדשות. בחייהם האישיים ובמעשיהם הפוליטיים. הזדהות זו נעשית מתוך שמירה על מתח מתמיד בין הפאתוס לאירוניה, בין הרצונות הנשגבים לבין הגשמתם החלקית או ההפוכה בתוך המציאות המורכבת. האידיאליזם של גיבורי הסיפור יכול להתממש רק בניצחונות קטנים וחלקיים, רק בהתקדמות איטית בתוך המציאות המורכבת לתוכה הם נזרקים. וההכרעה על לקיחת האחריות, זו לעולם היא חד פעמית ודורשת אשרור נוסף בכל צומת חדשה.
היים עצמו שרת ביחידה בצבא האמריקאי אחרי שברח מגרמניה והספר כתוב מתוך זיכרונותיו. הוא היה בן למשפחה יהודית, שרובה ככולה הושמדה בשואה. רקע זה שאינו חיוני כלל לקורא, מוסיף רובד נוסף לקריאה. מעניין לבחון את אופן ההתמודדות של היים עם המולדת החדשה שאימץ, מול מולדתו הקודמת שטבחה את משפחתו.
כאמור מנקודת מבט עכשווית נראית מלחמת העולם השניה כמלחמת בני אור בבני חושך. האופן בו אנו רגילים לחשוב עליה מן הסתם עוצב על ידי כמה עשורים של מערכה אידיאולוגית המוחקת את השאלות שהטרידו, כפי שמסתבר, את בני הדור. ואכן – קשה לחשוב על ספר כל כך מפוכח וציני, שנכתב על מלחמת העולם השניה כשהתקשורת שלנו מוצפת בסיפורי גבורה על אותה מלחמה בסדרות טלוויזיה אינסופיות, וסיפורי גבורה דומים, מרשימים לא פחות מהמלחמה האחרונה במפרץ. ספר שאינו מסתפק בסיפורי הגבורה או לחילופין ברידוד ניהלסטי ובטהרנות, אלא מתמודד עם כל מורכבותה של המציאות האנושית כפי שהיא מופיעה במלחמה, על רבדיה האנושיים והפוליטיים. דיון כזה יכול להחזיר אותנו לדיון במלחמה שהתרחשה זה עתה, אותה מלחמה שאבנר כהן ביקש לחשוף את מטרותיה.
לקורא את הספר יש מכשול קשה, אם יצליח להשיגו בספריה, הוא יצטרך להתגבר התרגום המסורבל עד כדי מופרכות, אך לאלו הצולחים אותו, מובטח ספר סוחף ומרתק. הוא מרענן מחדש את מבטו של האינטלקטואל על עצמו ועל המקום שהוא לוקח לעצמו, על הזעזוע האנין אותו אנו חשים לנוכח המציאות השוררת מסביבנו. הספר תובע בירור ומציב שאלות קשות על כל הימנעות שלנו ממעורבות ולקיחת אחריות גם בתוך מציאות הנראית לנו מטורפת ומופרכת.