רבים מידידי מתפלאים מה לי – סוציאליסט, היסטוריון, "אינטלקטואל" – ולכדורגל, הממלכה האפילה של '22 הטפשים הרצים אחרי כדור אחד' כאמרתו הידועה ההיא של לייבוביץ', אחד מהאנשים החכמים ביותר שהסתובבו במחוזותינו במאה שעברה. אודה ולא אבוש: אני מסוגל לשבת שעות ולצפות במשחק הזה, גם כאשר על כר הדשא מתנהלות בעייפות קבוצות המשעבדות את חדוות המשחק לשיקולים של תועלת. ובדיוק על כך – על כמה סוגים של "תועלת" שבכדורגל – ברצוני להרחיב מעט.
התועלת החברתית
הכדורגל במתכונתו הנוכחית הומצא באנגליה לפני כ-160 שנה. המועדונים הראשונים הוקמו בערי התעשיה של אנגליה. בדומה ללאומיות, למפלגות, לאמנות החופשית, לעיתונות, לטלפון, למשפחה הגרעינית ולמלחמה הטוטאלית, אין להבין את הכדורגל מחוץ להקשר של התפתחותה של תרבות השוק. התפתחותה של תרבות זו, הביאה בין השאר לפירוקה המוחלט של החברה המסורתית – זו שהיתה בנויה על החמולה, השבט, הקהילה והכפר – ולהופעתו של היחיד הבודד שחיפש – וממשיך לחפש – מסגרות שיספקו לו שייכות ומשמעות. מכאן הדרך קצרה ללאומיות, למפלגות, עיתונים, אחוות, ארגונים ומועדוני כדורגל – כולם ארגונים יוצרי שייכות ותודעת שייכות.
ואמנם, לא רק מליון הלקוחות של סלקום 'אינם לבד', כמאמר סיסמת השיווק שלהם, ולא רק סלקום מנסה לחבר מוצר לתודעת שייכות, אלא כל סופרמרקט המציע 'כרטיס מועדון'. גם כאשר אוהד של ליברפול שר לקבוצתו "לעולם לא תצעדי לבד", הוא אמנם מעודד את קבוצתו, אבל, למעשה הוא מתאר את מצבו: כאוהד של ליברפול הוא עצמו לעולם איננו לבד. עצם מושג "הליגה לכדורגל" מבטא אמת פשוטה זו: פירושה של המילה 'ליגה' היא 'קשר'. האוהד קשור לקבוצתו, הקשורה לקבוצות אחרות ביחסים של יריבות ספורטיבית.
הכדורגל ממשיך לתרום לגיבושה של החברה המודרנית, וכל מי שחש תחושה חיובית של 'גלובליזציה' במהלכו של 'מונדיאל', יודע על מה אני מדבר. עד כאן על התועלת החברתית של הכדורגל. אלא שלתועלת שבטיפוח מסגרות של שייכות על יסוד ערכים של הוגנות, עלולה להתלוות תופעה שלילית: אם קבוצת כדורגל היא מגדירה המרכזית של הזהות – ומי לא מכיר אוהדים "החיים משבת לשבת", או שקבוצתם היא לא פחות מאשר "הנשמה" שלהם? – הרי שיתכן מצב בו כל מי שלא אוהד את הקבוצה שלי, הוא על תקן אויב. ואת תודעת העוינות הזו, לכל מי שלא 'בצבע שלך', יש המנצלים לשם תועלת פוליטית.
התועלת הפוליטית
האם במקרה אין ולא היה שחקן ערבי בשורות בית"ר ירושלים? האם במקרה בעט בנימין נתניהו את בעיטת הפתיחה באצטדיון 'טדי', בחנוכה לפני שנתיים, במשחק בין בית"ר ירושלים למכבי תל אביב? האם במקרה מתמקדת המצלמה באהוד אולמרט ובאביגדור ליברמן היושבים ביציע ב'טדי'? האם במקרה תיזמן אהוד ברק את כניסותיו ליד-אליהו? כל ילד מבין שאין כאן מקריות. לפחות שתי מטרות מנסים להשיג אנשי הציבור הללו, ואחרים כמובן: הפגנת 'עממיות' החיונית כל כך בפוליטיקת-המון, וקישור אסוציאטיבי בין הקבוצה כסמל (בית"ר, הפועל) לבין התכנים האידיאולוגיים האמורים להיות קשורים לאותו סמל. כך, בית"ר לא תחתים שחקן ערבי מכיוון שבית"ר שווה קו נצי וזקיפות לאומית; הפועל תמשיך לשחק בחולצות האדומות המסייעות לאוהדיה לטפח את תחושת הליכוד המעמדי המופנה כנגד "הצהובים הצפוניים"; מכבי מסמלת את השוק החופשי, את עוצמתו של הכסף, את יכולתם של אנשים להגיע להישגים אם רק "נותנים להם לעבור" כמצוות הקפיטליזם מימי אדם סמית ועד יהושע שגיא ונחמיה שטרסלר.
יש הטוענים במידה ידועה של תמימות, שניתן לנתק את הספורט בכלל – ואת הכדורגל בתוך כך – מן הפוליטיקה. אלא שכפי שאין ואי-אפשר לנתק את החינוך, התחבורה או שער הרבית מן הפוליטיקה, כך אין ואי-אפשר לנתק בינה לבין הכדורגל. לא מכיוון שזהו חוק טבע או גזירת גורל, אלא פשוט – בניגוד למה שמנסים ללמד אותנו הציניקנים מאז 'ניקוי ראש' ועד 'זו ארצנו' –הפוליטיקה עוסקת בעיצוב חייהם של כל האנשים, ולכן כל האנשים – על כל חייהם, כולל הכדורגל – עסוקים בפוליטיקה, "במובן הרחב" כפי שנהוג לומר.
כמובן שאין סימטריה בין כוחו של האוהד, של בית"ר ירושלים או של מכבי תל אביב, לעצב את חייו דרך הפוליטיקה, לבין כוחם של נתניהו, אולמרט או שרון לעשות זאת. ואם חפצי חיים אנו, ואם אנו מתכוונים ברצינות "להיות עם חופשי בארצנו", כדאי מאוד לשפר את מאזן הכוחות בין בעל השררה לבין מי שהעניקו לו אותה בקלפי. הדרך לשיפור המאזן עוברת לא רק בקלפי, אלא בתובנה שאמור לאמץ כל אוהד-אזרח, לפיה אין ולא צריך להיות ניתוק בין ענינו של הציבור, לבין השלטון. בעלי השלטון מעוניינים בכדורגל לא רק בשל מסירות העומק המדויקות של דגו או אבוקסיס (שחקני כדורגל למי שבעוונותיו לא הבין…), אלא מכיוון שהכדורגל הוא עניין חברתי ולכן פוליטי. מיניה וביה נוגע הכדורגל גם בהיבטים הכלכליים של החיים.
התועלת החברתית-כלכלית
כפי שהכדורגל הומצא כאמור במאה ה-19, כך גם הרעיון המהפכני לפיו לכל ילד הזכות לחינוך, בלי קשר למוצאו, מינו ועוניו, מקורו באותה תקופה עצמה. 'חוק חינוך חובה' שחייב היה לפיכך להיות גם 'חינם', הניח שבחברה הבנויה על פרטים, סיכוייו של כל פרט להתקדם חברתית וכלכלית תלויים בתרבות שירכוש לעצמו באמצעות מערכת חינוך והוראה. מכאן ברור גם מדוע פרויקט בסדר גודל כזה – מתן חינוך לכל – יכולה לבצע רק המערכת הפוליטית המשוכללת ביותר, הלא היא המדינה. בתוך מערכת החינוך תפס הספורט, מההתחלה, מקום מרכזי במגמת 'החינוך לכל'. לספורט, לצד תפקידיו האובייקטיביים של "נפש בריאה בגוף בריא" (רעיון עתיק כידוע), נועד תפקיד חברתי-פוליטי מחנך: 'משחק הוגן' הוא תנאי לקיומה של חברה הוגנת, זו הבנויה מאזרחים המקיימים ביניהם יחסי כבוד הדדי.
זו בכל אופן היתה התפיסה 'הבורגנית', והספורט 'העממי', כמו ענינים 'עממיים' נוספים רבים הרי הומצא בחצר של מעמדות הביניים. אלא שגם אם רבים מקרב מעמדות הביניים התכוונו ליצור תנאים של כבוד והדדיות, הרי שבפועל למסרים כמו 'משחק הוגן', 'הכדור עגול', או 'כדורגל משחקים 90 דקות' נועד תפקיד חברתי-כלכלי שמרני מובהק. "מצבכם המעמדי הנמוך", כאילו אמרו בני המעמדות העליונים לתחתונים, "נובע מ'משחק הוגן', אבל אל דאגה" הם הוסיפו, "הכדור עגול, ואם תשחקו 90 דקות תצליחו אולי גם לנצח אותנו". במלים אחרות, כלכליות-פוליטיות, המסר של הספורט העממי היה שבמסגרת של כלכלת שוק ('המשחק ההוגן') יש עליות וירידות ('הכדור עגול') אך "בסוף" כולם עשויים להצליח (90 הדקות).
אך ההקשר הכלכלי-חברתי חשוב לא פחות, ואולי יותר. בניגוד לאתוס של הספורט העממי כמכשיר חינוכי וכתנאי לניעות חברתית, הלך והתפתח הספורט בכלל והכדורגל בתוך כך והפך ל"מסלול-עוקף-חינוך": במקביל לשחיקתה של מערכת החינוך הציבורית, הולכת ומשתרשת האמונה בטוטו-לוטו כדרך "להסתדר בחיים", כלומר כדרך לניעות חברתית-כלכלית (חומר למחשבה: 70% מהשולחים לחמם בטוטו באים מהעשירונים הנמוכים).
תרומה נוספת למסלול-עוקף-החינוך, באה מצד סיפורי הסינדרלה הספורטיביים, העונים פחות או יותר על דפוס החלום האמריקני: הנה מרדונה שגדל בשכונת פחונים, שיחק בכדור סמרטוטים, התגלה על ידי ציד כשרונות, הצטרף לקבוצת הפאר הארגנטינית 'בוקה', ומשם הגיע לנפולי ולפסגת החברה האיטלקית ולצמרת עשירי הספורט (וצרכני הסמים הקשים באורגיות הפרועות). בארצנו הקטנטונת אולי לא מגיעים סינדרלות הכדורגל לעשרות מיליונים, ואפילו שערוריות המין שהם מעורבים בהם די עלובות בהשוואה לסופר-מודל הארגנטיני, אך כדורגלנינו לא רק מוזמנים לתכניות הטלווזיה של רפי רשף ודודו טופז, אלא הם אפילו יכולים לגמור את השנה בקלות במשכורת של חודש אחד.
בארגנטינה, בברזיל, בליברפול מוכת האבטלה ובדימונה הרחוקה המסר דומה: תצליח במגרש ויש לך פטור מהשכלה. לא מפני שהכדורגלנים פחות משכילים מכדורסלנים, אלא פשוט מכיוון שאם תשתכר כמו בקהאם (כוכב מנצ'סטר יונייטד בעבר וריאל מדריד בהווה) 300,000 ₪ לשבוע, במשך 15 שנה, הרי שכבר לא תהיה תלוי בהשכלה לקידומך כלל. ודומה שקשה להגזים בנזק החברתי-תרבותי הנוצר מכך שישנם בנים המשתכרים 3000 ₪ לבעיטה אחת לשער, ולצידן בנות המשתכרות 3000 ₪ מתצלום אחד על שער, כאשר מן היציע – הממשי, המודפס או האלקטרוני – צופים בהם גברים ונשים המשתכרים את אותו סכום לחודש ובעולם השלישי – לשנה. אם לסכם את הנזק המצטבר בכמה מלים, הרי שמדובר בכרסום הולך ומעמיק בתחושת ההוגנות וההדדיות שבלעדיהן לא ניתן לקיים חברה חופשית.
מסלול-עוקף-דמוקרטיה
ישנו עוד צד לענין הזה של הספורט ההמוני בו הכדורגל תופס מקום מרכזי: בניגוד לאתוס הדמוקרטי של השתתפות והשפעה באמצעות דיאלוג, הנהגה ויושרה, הולכת ומתרחבת התופעה בה עצם החשיפה הציבורית – יהא הקשרה אשר יהא – מהווה כרטיס כניסה לציבוריות החברתית והפוליטית. כרטיס הכניסה לחשיפה הציבורית הוא כמובן הכסף הגדול. כך יש להבין את התופעה של מיעוט קטן של בעלי ענין – וחשוב מכך: ממון – המסוגלים לתגמל כך את בנינו ובנותינו על כישוריהם הגופניים הבלתי מבוטלים והמרשימים לכשעצמם.
בעלי הקבוצות, היעקבשחרים, הלוניהרציקוביצים, השמעונמזרחים ואפילו הגדזאבים של הספורט הישראלי, מספרים כולם את אותו סיפור: הספורט ההמוני, שהוא מרכיב חשוב בתרבות ההמונים, הוא אמצעי מעולה למכובדות חברתית, למעמד ציבורי, לרכישת עמדת השפעה. לא רק עמדה פוליטית ואינטרסנטית, אלא – מה שחשוב אולי בהרבה – עמדת השפעה חינוכית. הפרויקט אדיר המימדים של 'בתי הספר לכדורגל' – שהם הצד הזכרי של תחרויות היופי המקומיות לבנות העשרה – הוא מסר בפני עצמו: הנה אנו, המצליחנים-העשירים ממרכז הארץ, אלו שאתם רואים בכל יום ביציע הכבוד, ובאמתחתנו הבשורה: בשלב הראשון – מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר; בשלב השני – מפורסם יותר, עשיר יותר, נערץ יותר; ובשלב שלישי – שימותו הקנאים. בד בבד, הבעלים החדשים של תרבות ההמונים הישראלית – מכדורגל ועד ערוצי הכבלים, ומהעיתונות היומית ועד הוצאות הספרים – נהנים גם מהערצתם של אלו שלא הצליחו לממש בסכום שש-ספרתי את כישרונם הגופני.
לא ממש משנה באיזה צד של החוק אתה נמצא: גד זאבי בזמנו רכש את בית"ר לא רק על מנת לשעשע את בתו החביבה, אלא כדי לנסות ולהלבין את עסקיו הבעייתיים עם המאפיה במזרח אירופה. אבל גם לוני (הרציקוביץ) במכבי ומשה'לה (תאומים) בהפועל, שני 'יורמים' שאולי אפילו לא עברו מימיהם עבירת חניה, חותרים אף הם אל עבר מטרה רחבה עוד יותר. בראיון שהעניקו השניים לפני כשנה, הציגו במשותף – למרות "היריבות ההיסטורית בין הפועל למכבי ובין האדום לצהוב" – את משנתם החברתית, לפיה החזק הוא השורד, הניהול – בספורט ובכלל – חייב להיות נחלת המקצוענים, ושאין מקום למעורבות ציבורית בעניני ספורט. אבל, השניים לא היו כנים מספיק על מנת לחשוף את משנתם הכלכלית, לפיה 'עסק' כמו מכבי או הפועל, עשוי לקדם את האינטרסים הישירים שיש ללוני הרציקוביץ' כבעל מניות תקשורת וטלויזיה או למשה תאומים איש הפרסום הידוע. ופרסום ותקשורת הם כמו אוחנה ומלמיליאן.
והעיקר – ההקשר
הגיע הזמן שגם אוהדי הכדורגל, וכאמור, אני מהמחויבים שבהם, יתייחסו אל הספורט החביב הזה בהקשרו. הכדורגל שיצא לדרכו כעוד יסוד בונה חברה, משמש היום במקומותינו כעוד יסוד מפרק חברה. השינוי, אם בכלל יגיע, נתון יותר בידי בעלי קבוצות, נשיאי התאחדות ופוליטיקאים מאשר בידי האוהד המצוי. למרות זאת, חובתו של כל מי שקיומה של חברה ישראלית שפויה וסולידרית קרוב ללבו, לטפח את ההבחנה בין מישורי "התועלת" השונים שנדונו כאן. עד שהכדורגל – כמו מערכת החינוך, הכנסת, התקשורת, וכיוצא בזה – יתרום שוב לחיזוקה של החברה הישראלית, כל שנותר לנו האוהדים הוא לחפש תופעות בהן ספורט תורם לא רק לנפשנו הבריאה ולגופנו הבריא (ולנוכח מדיניות פירוקה של מערכת הבריאות הציבורית שלוחה כאן המלצה חמה לעסוק בספורט ולו מסיבות של כלכלת המשפחה), אלא גם לבנייתה של חברה. וחינוך כבר אמרנו?