הביטאון 'חברה' ממעט לעסוק במציאות בשטחים הכבושים. לכן שמחתי לדיון שהתפתח מעל דפיו על הקשר בין המאבק לשוויון כלכלי לבין העימות היהודי-פלסטיני. בגיליון ינואר 2003 טענו חלק מהכותבים כי גם במציאות של כיבוש מתמשך אפשר, ואף חיוני, לקיים מדיניות כלכלית חברתית המגבירה שוויון. לעומתם, טען אפריים דוידי כי לא ניתן לקיים מאבק לצדק חברתי במנותק מהמאבק לשלום. באיחור מה, ברצוני להצטרף לעמדתו של דוידי ולנסות לתרום לבירור הקשר בין השאלות "הכלכליות-חברתיות" של הקפיטליזם והשאלות "הלאומיות-בטחוניות" של הכיבוש. הטענה שאנסה לבסס היא שאותה התעצמות גלובאלית של בעלי ההון אחראית הן לפגיעה במדינת הרווחה בישראל והן להעמקת הכיבוש והניצול הכרוך בו. ממילא כל פעולה מעשית נגד בעלי ההון תתקיים בשני המישורים. הטענה נשענת על ההנחה שהמדיניות הכלכלית של ישראל תלויה בפעולה שלה בזירה הבינלאומית. מאז 1967 פעולה זו מבוססת על ברית אסטרטגית עם ארצות הברית שמטרתה לשמור על "ההישגים של מלחמת ששת הימים". בעשורים האחרונים, התלות בארצות הברית מחייבת את ישראל להתקדמות מהירה במסלול ההפרטה והליברליזציה. בלימה או האטה של ההתקדמות במסלול זה כרוכה, לכן, בהתרחקות מדינית מארצות הברית והתקרבות לאיחוד האירופי, הפועל לקידומו של קפיטליזם מתון יותר. השינוי הזה מותנה בנכונות ישראלית לנסיגה מלאה לגבולות 1967 ולשינוי בסיסי במדיניות הדיכוי כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל.
שלושים שניות על גלובאליזציה קפיטליסטית
ההתפתחות הקפיטליסטית המהירה של המערב במאות השמונה עשרה והתשע עשרה נשענה על התפשטות אימפריאליסטית ובמרכזה עמדו שני תהליכים כלכליים משולבים – ניצול הפועלים בידי בעלי ההון (הכתבת תנאי שכר), וניצול מדינות הפריפריה העניות בידי מדינות "ליבה" קפיטליסטיות (הכתבת תנאי סחר). מה שנראה היה בליבה הקפיטליסטית כ"הגברת הרווח בדרכי שלום" התבטא בפריפריה במלחמות קולוניאליות שהביאו לאבדן העצמאות המדינית, הרס החקלאות והתעשייה, נישול תושבים מקומיים מהקרקע, ובמקרים רבים גם שיעבוד ו\או השמדה פיזית של האוכלוסייה.
בשבעים השנים הראשונות של המאה העשרים התמתנה האגרסיביות של הקפיטליזם העולמי בגלל היריבות בין המעצמות והאיום של מהפכה סוציאליסטית. הריסון של ההון הבינלאומי הביא ברכה לרוב תושבי העולם: מדינות הפריפריה השתחררו מהשליטה הקולוניאלית ופיתחו את הייצור מקומי; שירותי החינוך והרווחה התרחבו ואיגודים מקצועיים התחזקו ברחבי העולם; בחלקים גדולים של הגלובוס התפתח משטר דמוקרטי.
עם התמוטטות הגוש המזרחי בשנות השמונים והתבססות ארצות הברית כמעצמת על יחידה, והתחדשה המתקפה של ההון הגלובאלי. קרן המטבע הבינלאומית הנשלטת על ידי ארצות הברית פעלה בהצלחה לאכוף על המדינות הפחות עשירות ליברליזציה פיננסית, הפרטה, וצמצום בתקציב; הסכמי הסחר הבינלאומיים שונו שוב ושוב לטובת מדינות הליבה הקפיטליסטיות ולרעת מדינות הפריפריה; ההגנה על "זכויות יוצרים", המשרתות את האינטרסים של תעשיות התוכנה, התקשורת והביוטכנולוגיה במערב, התרחבה עשרות מונים. התפתחויות אלה אפשרו לחברות בינלאומיות להעמיק את אחיזתן בכלכלה של מדינות הפריפריה, לפגוע בייצור המקומי בתחומי החקלאות, התעשייה, והשירותים ולגרוף רווחים על חשבון האוכלוסייה המקומית. האפשרות להעביר את הייצור ממדינה למדינה פגעה ביכולת המיקוח של הפועלים בכל העולם והקשתה על גביית מסים ואספקת שירותי רווחה. התוצאה היא התעצמות גלובאלית של הקיטוב, האבטלה, העוני, והאלימות. במדינות הפריפריה, בהן מנגנון המדינה חלש יותר עדיין, מתגלה גם קושי גובר לקיים משטר דמוקרטי וניתן להבחין בנטייה לחזור לשיטה הקולוניאלית הישנה: משטרים אלימים השולטים על המשאבים של המדינה ומחלקים את עושרה בין שליטים מושחתים לבין מעצמה קפיטליסטית המעניקה להם חסות.
מול ההתפתחויות המדאיגות של העשורים האחרונים ניתן להבחין גם בניצנים של שינוי שעשוי אולי בעתיד להחליש את ההון הבינלאומי שמרכזו בארצות הברית. הקיטוב הגובר והיחלשות המדינה מעוררים תסיסה בפריפריה ובליבה הקפיטליסטית ומגבירים את ההתנגדות לקפיטליזם האגרסיבי. התפתחות אמצעי התקשורת מקלה מצידה על התארגנות של תנועות התנגדות בינלאומיות כפי שניתן היה לראות בכינוסי מחאה נגד הגלובאליזציה ובהפגנות המיליונים נגד ההתקפה על עיראק.
בהמשך אבחן את משמעות השינויים האלה בהקשר הישראלי.
השפעות הגלובאליזציה הקפיטליסטית על 'ישראל רבתי'
ההשפעה ההרסנית של הגלובאליזציה הקפיטליסטית על אזרחי ישראל, ובפרט היהודים שבהם, נידונה בהרחבה בגיליונות קודמים של 'חברה'. די לציין כאן שבארץ מתקיימים אותם תהליכים שהזכרתי לעיל בהקשר העולמי – גידול באבטלה, פגיעה בכוחם של העובדים, וצמצום בשירותים הציבוריים בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה. ראוי עם זאת לשים לב להשפעות המיוחדות של הגלובאליזציה על הפלסטינים בישראל ובשטחים. הכיבוש של 1967 לא זכה מעולם ללגיטימציה בינלאומית, אך ישראל הצליחה לשמור בידיה את "השטחים" בזכות ברית עם ארצות הברית שהתהדקה מיד לאחר המלחמה. הכיבוש העניק לה רווחים כלכליים ניכרים בדמות קרקע נוספת להתיישבות, שליטה מלאה על כל מקורות המים שבין הים לירדן, ושוק "שבוי". עם זאת ההשתלטות על משאבי הקרקע והמים בשטחים נשארה מוגבלת בעשור הראשון לכיבוש, בגלל החשש מהתגובה בעולם. התמונה השתנתה דרסטית בסוף שנות השבעים, עם התבססותה של ארצות הברית כמעצמה דומיננטית יחידה בעולם.
חופש הפעולה המדיני של ישראל גדל מאוד בעידן הגלובאליזציה החדש והוא אפשר לה להעמיק את הניצול בשטחים הכבושים. שאיפות ההתפשטות הקולוניאליות התרחבו גם ללבנון. ב"רצועת הביטחון" הוקם בחסותנו משטר צבאי אלים שסיפק עבודה זולה למפעלים בצפון. בשטחים התרחבה והעמיקה ההשתלטות על משאבי הקרקע והמים. הסכם אוסלו רק האיץ אותה. מספר המתיישבים היהודים בשטחים ביהודה, שומרון ועזה גדל בקצב הולך וגובר מ- 4000 בשנת 1977 ליותר ממאתיים ושלושים אלף היום . בשנת 2000 התייצב קלינטון מאחורי התביעה של ממשלת ברק להשאיר 80 אחוז מהם במקומם ולשמור בכך על המשך השליטה הישראלית דה פקטו . ההסכמים המשלימים שנחתמו בשנים הבאות הבטיחו שלא תפגע היכולת של ישראל לנצל את השטחים מבחינה כלכלית. הם קבעו, למשל, שהרשות הפלסטינית לא תוכל להגן על התעשייה שלה באמצעות מכסות, ולא תקבל שליטה מלאה על מקורות המים שבשטחה. תכניות הפיתוח שנשענו עליהן שירתו אינטרסים של בעלי הון הקשורים לממסד הביטחוני הישראלי והפלסטיני .
מול המתקפה הישראלית גברה באותה תקופה ההתנגדות הלבנונית והפלסטינית. פעולות החיזבאללה הביאו לנסיגה מלבנון ושתי האינתיפאדות העלו את מחיר הכיבוש. ההתנגדות הפלסטינית הגוברת קשורה לגלובאליזציה הקפיטליסטית בשתי דרכים עיקריות. ראשית היא נשענת על התמרמרות עממית הולכת וגוברת כתוצאה מגידול בפערים הכלכליים. בדומה לשאר העולם גם ב"ישראל רבתי" הפערים בין הליבה הקפיטליסטית לפריפריה התרחבו מאוד. ההכנסה הממוצעת של אזרחי ישראל עלתה בשנים 1980-2001 בחמישים אחוז לערך. באותה תקופה, ההכנסה לנפש בקרב הפלסטינים בשטחים ירדה בשיעור דומה. שנית תנועת ההתנגדות הפלסטינית קיבלה סיוע ותמיכה מחוץ לשטחים בזכות ההתפתחות של אמצעי התקשורת שהביאה עמה הגלובאליזציה. ניתן אם כן לסכם ולומר שב"ישראל רבתי" באים לידי ביטוי חריף הן האגרסיביות של הקפיטליזם הגלובאלי החדש והן הניצנים של תנועת התנגדות המאיימת עליו.
ריסון הגלובאליזציה הקפיטליסטית בהקשר הישראלי
הקפיטליזם האגרסיבי זוכה בשנים האחרונות ליותר ויותר ביקורת ברחבי העולם. בספרות המחקרית והפוליטית ניתן להבחין בשתי גישות יסוד של הביקורת הזו. הגישה הרדיקלית נשארה נאמנה לתקווה להחליף את הקפיטליזם במשטר סוציאליסטי עולמי. לעומת זאת, הגישה הסוציאל-דמוקרטית מקבלת חלק ניכר מהעקרונות הקפיטליסטיים, אך קוראת לבנייה הדרגתית של מנגנוני שלטון עולמיים שירסנו את ההון הבין לאומי . חילוקי הדעות האלה לא מפריעים לתומכים של שתי הגישות לתמוך בטווח הקצר בצעדים דומים – חיזוק התארגנויות כלכליות אזוריות כדי לאפשר למדינות הפריפריה, לאירופה, ואולי גם ליפן השפעה רבה יותר במוסדות בינלאומיים. השפעה זו אמורה לרסן את ארצות הברית, המייצגת בזירה הבינלאומית את הקפיטליזם הדורסני ביותר. האגרסיביות של הקפיטליזם האמריקאי באה לידי ביטוי הן בעוצמת הדרישה לליברליזציה, הן בפגיעה באיכות הסביבה, והן בהשתלטות ישירה על מדינות פריפריה (אפגניסטאן, עיראק). לכל מדינה לחוד אין סיכוי להתמודד מול העוצמה הכלכלית והפוליטית האמריקאית, ולכן האפשרות להתגונן תלויה בגיבוש קואליציות בין שאר המדינות.
מהי המשמעות של מציאות זו בהקשר הישראלי? כל עוד מדינת ישראל תלויה בארצות הברית מבחינה מדינית, היכולת של קברניטיה לעמוד בפני לחצים להפרטה היא כמעט אפסית. הבדידות הפוליטית של ישראל וההישענות הבלעדית שלה על ארצות הברית בזירה הבינלאומית, מחייבים אותה להיענות לתכתיבים האמריקאיים בתחום הכלכלי. כך, למשל, במשא ומתן על הסכם הערבויות החדש נענתה ישראל לדרישות הממשל והתחייבה לערוך "רפורמות מבניות" נוספות (הארץ 21.8.2003). בכך הובטח שגם בשנה הבאה ישתפר מצבו של ההון הבין לאומי בארץ ולעומת זאת יורע מצבם של רוב האזרחים. שינוי במדיניות הכלכלית הישראלית תלוי ביציאה של המדינה מהבדידות הבינלאומית ובהצטרפות לאחד מהגושים הכלכליים העולמיים האחרים. השתלבות בהתארגנות עתידית של המרחב הערבי היא בינתיים אפשרות תיאורטית רחוקה, אך התקרבות לאירופה היא אופציה פתוחה בפני ישראל. הידוק הסכמי הסחר עם האיחוד האירופי עד כדי הצטרפות כ"חברה נלווה", יוכלו לסייע למדינה להתמודד כנגד האגרסיביות הכלכלית האמריקאית ולשמור על חלק ניכר ממאפייני מדינת הרווחה. נראה שבשנים האחרונות ישראל איננה שוקלת אפילו התקרבות כזו, בגלל המחיר שלה – אימוץ סטנדרטים אירופיים בתחום זכויות אדם ויחס למיעוטים. "אוריינטציה אירופית" כרוכה לא רק בנסיגה מלאה מהשטחים, אלא גם בשינוי דרסטי במדיניות האפליה ההתיישבותית נגד הפלסטינים אזרחי ישראל. האם השמאל בארץ בשל לתמוך במדיניות כזו? האם הוא יהיה מוכן לחרוג מ"ההצעות הנדיבות" של ברק וקלינטון, לפנות את ההתנחלויות ולוותר לגמרי על הניצול הכלכלי של השטחים? האם יסכים לעודד את ההתיישבות הפלסטינית בנגב ולהשוות את התנאים שלה לאלה של ההתיישבות היהודית? בהעדר נכונות לשינויים כאלה ההסתייגות שלו מהקפיטליזם הדורסני תישאר ריקה מתוכן, או סמלית בלבד.
ד"ר דניאל דה מלאך מלמד סוציולוגיה במכללת ספיר ובאוניברסיטת בן גוריון. הוא פעיל בעמותת 'קולות בנגב'