בימים האחרונים, החלו "גורמים" במשרדי האוצר והתחבורה להשמיע שוב ספקות בעניין פיתוח תשתיות התחבורה בצפון הארץ ובדרומה. לפני זמן מה התבשרנו שקו הרכבת הדרומי לירושלים, העובר דרך לוד, נען ובית-שמש, "אינו כלכלי". אחר כך הורחבה הטענה והובהר לנו שהקו הדרומי לירושלים הוא רק אחד מכמה קווי רכבת שהקמתם או שִדרוגם אושרו על ידי הממשלה, אך לא נערך בעניינם "מחקר כלכלי ראוי". כדוגמא לפרויקטים "לא-כלכליים" אחרים, ציינו "הגורמים" במשרד התחבורה את שדרוג הקו באר-שבע-דימונה ואת סלילת הקו עכו-כרמיאל (אם כי שר האוצר שב בימים האחרונים והצהיר שקווים אלה דווקא כן יקודמו). אני משער שבימים הקרובים כבר נשמע שקווים נוספים נמצאו "לא-כלכליים" ואני מנחש שגם קווים אלה יעברו בפריפריה או יוליכו אליה (אשקלון-שדרות-באר-שבע? חיפה-עפולה-קריית-שמונה?). הקביעות על "כלכליותה" של הרכבת מצטרפות לטענה הנשמעת שוב בחודשים האחרונים מפי מומחי תחבורה, שלפיה כביש חוצה ישראל "אינו כלכלי" ולפיכך אין להמשיך את סלילתו לגליל ולנגב. המומחים קוראים לנו להסתפק בכביש הקיים, אף-על-פי שדווקא החלק שכבר סלול (בין גדרה לחדרה) מיותר מבחינה תחבורתית ופוגע באיכות הסביבה. לטענת משרדי התחבורה והאוצר, קווי הרכבת והכבישים המתוכננים בצפון ובדרום "לא-כלכליים" משום שלא יעברו בהם מספיק נוסעים. נראה אפוא שעל אף הצהרותיו של שר האוצר על חיבור כל יישוב בן חמישים אלף נפש ומעלה לרשת מסילות הברזל, סלילתם של קווים "לא-כלכליים" בצפון ובדרום תידחה למועד לא ידוע, וכך גם "חיבור הנגב והגליל למרכז הארץ".
הנה כי כן, מצד אחד מקצץ האוצר בתקציבי הרווחה של כולנו, על מנת ליצור, כדברי חכמי הכלכלה, "תמריץ חיובי לצאת לעבודה" ולמגר את "תרבות המגיע לי" (שהיא, כמובן, פסולה כשמדובר בעניים), אך מצד שני האוצר מקצץ בגורמי הצמיחה והפיתוח של הפריפריה ותורם להנצחת מצבם הקשה של תושבי עיירות הפיתוח, הישובים הערביים ושאר תושבי הנגב והגליל. זו תנועת מלקחיים צינית ואכזרית. הגליל והנגב סובלים שנים ארוכות מהזנחה ומתת-השקעה בחינוך, בבריאות ובתשתיות. לתושבי הגליל והנגב אין די במזג-האוויר המצוין ובנוף היפה, הם זכאים גם לרמת חיים נאותה ולאפשרויות אמיתיות להתפתח. כדי שאנשים יצאו לעבוד, יש צורך במקורות פרנסה ויש צורך במערכות תומכות-עבודה (תשתית תחבורה, מעונות יום לילדים קטנים וכולי). יש צורך להשקיע – והרבה – בפיתוח מקורות הכנסה שמתאימים למאה העשרים ואחת; בכבישים ובמסילות ברזל (מדוע אחרי שמונה(!) שנים טרם הסתיימה הרחבת שלושים וארבעה הקילומטרים של כביש באר-שבע-דימונה?); בבריאות (האם לא ראויים 187 אלף תושבי אשדוד לבית-חולים בעירם?); בתשתיות מוניציפליות; בחינוך ובתרבות. נסיגתה של הממשלה ממחויבותה זו דנה את הפריפריה הישראלית לחיי פיגור ודלות.
שר האוצר נתניהו התלונן לפני מספר שבועות שהוא נאלץ לתקן את טעויותיהם של "כצנלסון ובן-גוריון שהקימו פה מדינה סוציאליסטית". אין לנו אלא להצטער על כך שמר נתניהו לא היה ראש הממשלה בשנות הארבעים והחמישים (וכן, על כך שהוא לא יודע שברל כצנלסון נפטר בשנת 1944 ולא זכה להקים פה מדינה). אילו עמד אז מר נתניהו בראש היישוב היהודי היו נחסכות בודאי הוצאות מיותרות רבות. שוו בנפשכם כמה כסף היה נחסך אם לא היו קולטים מיליוני עולים, לא היו מייסדים מאות יישובים, לא היו סוללים כבישים, לא היו בונים בתי חולים ובתי ספר, לא היו נוטעים שדות ומטעים, לא היו מקימים בתי חרושת, בתי מלון ועסקים "לא-כלכליים" אחרים, לא היו מייסדים את הביטוח הלאומי ואת 'טיפת חלב', ואולי אפילו לא היו מקימים מדינה (כי הרי בשנת 1948 התנגדה ארצות-הברית להקמת מדינה יהודית). נראה שאת הכסף "המיותר" שהוציאה החברה הישראלית אז (ומאז), מבקשים משרדי האוצר והתחבורה לחסוך היום. הם מבקשים להפסיק "לבזבז כסף" על הגליל והנגב. במקום להמשיך ולהגשים את חזונו של בן-גוריון, מציעה לנו הממשלה הנוכחית קיצוץ במדיניות הרווחה, קזינו ו'דודולנד'. יכול מר נתניהו להירגע, הוא אכן "מתקן את הטעויות" של בן-גוריון: בקצב הפיתוח השלילי הנוכחי הנגב הולך ומתרוקן. תושבים חדשים כמעט אינם באים, והתושבים הקיימים יאלצו במוקדם או במאוחר לחפש עבודה במרכז הארץ (ולהתפלל שלא ימותו עוד קודם לכן בגלל הכבישים הרעועים, הפשע הגואה או המחסור החמור במרפאות ובבתי חולים).
ללא מחויבות ממלכתית לנגב ולגליל וללא השקעה מסיבית בתשתיות, וחשוב לא פחות – בבני-האדם שחיים בצפון ובדרום (ובשולי החברה הישראלית בכלל), אין עתיד לפריפריה הישראלית, ובלי פריפריה אין גם עתיד למרכז.