הדימוי המאיים של 'הקופה הריקה' רווח באזהרות של שרי הממשלה ופקידיה, לצד סיפור העם בדבר עקרת הבית הנבונה המכלכלת את משק ביתה, לעומת ממשלות פזרניות שהביאו אותנו אל עברי פי פחת. מאחורי האזהרות הפופולריות עומדת תפיסת עולם מוניטריסטית, וריסון תקציבי הוא אחד מאבני הפינה שלה. בעלי התפיסה הזאת משכיחים את העובדה שכלכלת העולם הקפיטליסטי בשנותיה הטובות (1945-1972) התנהלה על פי הנחות אחרות למדי, וביניהן גמישות תקציבית ואף הרחבה תקציבית גרעונית למול מיתון, בתנאי שההרחבה הגרעונית (האוברדרפט, במונחי משק בית) מופנית להשקעות מחוללות צמיחה.
'קופה ריקה', הרחבה תקציבית וגרעונות ממשלתיים מבוקרים ואף לא מבוקרים הם לא רק דפוסים של קיינסיאנים מיושנים או סוציאליסטים חסרי תקנה. הם אפיינו גם מפריטים ישראלים, מוניטריסטים אמריקנים ונאו-קפיטליסטים אחרים. מדיניותם של שרון ונתניהו חורגת אפילו מעבר לתחום ההיגיון של התפיסה המנחה אותם-עצמם.
באופן כללי, ממשלות שעומדות מול משימות לאומיות כבדות אינן נוטות למדיניות תקציבית מרסנת. כך גם ממשלות שנאלצות להתמודד עם מיתון כלכלי עמוק – הן אינן נוטות להעמיק אותו באמצעות קיצוצי תקציב, פיטורים המוניים וסכסוכי עבודה יזומים. שרון ונתניהו ואיתם מפלגת 'שינוי' הולכים בדרך לא סלולה: הם מנהלים משק במצב מלחמה למעשה, מבחינת בטחון ההשקעות וגורמים נוספים, אבל לא נוקטים מדיניות תקציבית שמתאימה למשק במצב כזה. טרוריסטים מנסים לפורר את החברה הישראלית, והממשלה לא נוקטת מדיניות כלכלית-חברתית מלכדת ומגבשת, אלא משקיעה את מעמדות הביניים בייאוש ומסכסכת בינם לבין המעמדות שמתחתם ומעליהם.
מה היה כאן בשנות התשעים?
לא תמיד התנהגו כך ממשלות ימניות בישראל. בשנות התשעים היתה עדנה, אומנם מוגבלת, לאופי המשימתי ואף האנטי-קפיטליסטי של מפעלי הציונות בארץ-ישראל. העלייה הגדולה מרוסיה ומשאר ארצות ברית-המועצות לשעבר הדאיגה בתחילתה לא מעטים מחסידי ההפרטה והשלטת ההון על החברה ועל הפוליטיקה בישראל. היתה לה משמעות תקציבית ברורה – היא חייבה לנטוש את מדיניות הצמצום התקציבי. העולים אולי לא נקלטו במעברות ובאמצעות עבודות יזומות ובתעסוקות ממשלתיות, אבל גם 'הקליטה הישירה' שלהם חייבה חריגה מהמדיניות קפיטליסטית מרסנת. היא חייבה למשל הרחבה ניכרת של בנייה במימון ממשלתי והקצאות רבות של כסף ממשלתי. בכך העלייה הגדולה של ראשית שנות התשעים בלמה במידה מסוימת את ההסתערות המרוכזת של ההפרטה ואת השינויים ביחסי הכוח בין ההון לעבודה תחת חסותן של ממשלות האחדות הלאומית במחצית השנייה של שנות השמונים. מסוף 1989 נאלצו ממשלות שמיר ורבין לנקוט מדיניות של הרחבה תקציבית מתונה. צרכי העלייה תכפו ולא אפשרו לעמוד במגבלות האיזון התקציבי שהממשלה הטילה על עצמה בחוק מיוחד שקידם שר המשפטים דן מרידור.
חסידי ההפרטה במשרד האוצר נאלצו לחרוק שיניים ולראות איך העלייה הגדולה בולמת את מדיניותם בתחום קריטי – בתקציב המדינה. התגובה באה מאגף אחר של חסידי ההפרטה – מאנשי בנק ישראל ובראשם יעקב פרנקל. הם הגיבו בייקור פרוע של הכסף במשק הישראלי, כלומר בהגדלה ניכרת ונמשכת של הריבית, ואף קבעו מפורשות שהריבית הגבוהה שהבנק הכתיב היא תוצאה מ'חוסר אחריות תקציבית' של הממשלה. הם סברו, כנראה, שהממשלה צריכה להפקיר את העולים לגורלם ובכך תהיה אחראית ונאמנה לייעודה. מכל מקום, פרנקל לא רק הצליח לבלום את האינפלציה במדיניות הריבית הנשכנית שהנהיג. הוא "הצליח" גם לנטרל את השפעת היתרונות של ישראל בימי הגיאות העולמית של כלכלת ההיי-טק. מדיניות הריבית של הבנק המרכזי שלנו מנעה מאתנו צמיחה כלכלית ארוכה בשנות התשעים, למעט שני פרקי זמן קצרים. פרנקל אומנם חזר והבטיח הבטחות כלכליות משיחיות, אבל חנק את המשק הישראלי במדיניות מטבע מרסנת שאין להבינה אלא כמדיניות של מיתון יזום. לכל אורך שנות התשעים, ובמידה מסוימת עד עכשיו, אנחנו רואים ויכוח בין שני אגפים אלה של חסידי ההפרטה, משרד האוצר ותומכיו לעומת בנק ישראל ותומכיו, סביב מדיניות הריבית הקטלנית של בנק ישראל.
הוויכוח הזה אולי משקף גרסאות שונות של האידאולוגיה המוניטריסטית השלטת בארצות הקפיטליזם המאוחר, לרבות ישראל. אבל חשוב מזה – הוא משקף הבדל מבני בין הממשלה לבנק המרכזי; הממשלה מופקדת על מילוי המשימות הכלכליות-חברתיות והמדיניות, ואילו בנק ישראל מופקד על ויסות פן מסוים שלהן. לכן הממשלה לא היתה יכולה להתעלם מן המשימה של קליטת העלייה הגדולה של שנות התשעים. עם כל המגמות הפוסט-ציוניות ששירתו את גל ההפרטה הראשון ורכבו עליו אל תוככי הממסד בישראל, הפוליטיקה הישראלית עדיין היתה מחויבת אז לקליטת עלייה ורוב הישראלים ראו בקליטה אינטרס קיבוצי עליון שלהם.
ממשלות ימניות, משימות לאומיות – לא רק אצלנו
דפוס ההתפתחות הזה, המאפיין מתכנני כלכלה ימניים הניצבים למול משימות לאומיות, איננו ייחודי למדינת ישראל דווקא. באופן מפתיע או לא כל כך מפתיע, אפשר לראות גילוי של דפוס כזה במדיניות של ממשל אמריקני שהיה ממכונני הסדר הכלכלי-חברתי החדש של הקפיטליזם המאוחר, במדיניות התקציבית של ממשל רייגן. צורכי 'המלחמה הקרה' היו אצל רייגן מה שהיתה קליטת העלייה אצל שמיר ואצל רבין. המימון של מירוץ החימוש ו'מלחמת הכוכבים', פעולות שהיה להן משקל בהבסת הרודנות בברית-המועצות, הכריח את רייגן לחרוג מן המשנה המוניטריסטית במדיניות התקציב שלו. צורכי 'המלחמה הקרה', לפי שיפוטם של הרפובליקנים עצמם, כפו על רייגן 'ממשלה גדולה' והרחבה תקציבית נוסח קיינס, רחמנא ליצלן.
הממשל הרפוליקני של רייגן (1980-1988) קיצץ במסים המוטלים על העשירים בתקווה שההון המשוחרר יופנה להשקעות ולצמיחה. התקווה נכזבה – וכך גם תיכזב תקוותו של נתניהו עכשיו – אבל קיצוץ המסים פער חור גדול בתקציב האמריקני והממשל נכנס לסחרחרת של חובות פנימיים. משבר הגרעון היה נעוץ בעובדה שרייגן אץ להפחית את המסים ששילמו העשירים ובכך הפחית מאוד את הכנסות הממשל, אבל לא קיצץ די, במקביל לכך, את הוצאות הממשל. יתכן שהוא היה מוגבל, מבחינה פוליטית, ביכולתו לצמצם את ההוצאות החברתיות באמצעות פיחות בהסדרי הרווחה בארצות-הברית, כדוגמת מהלכיו של נתניהו אצלנו עכשיו; ואכן ההתקפות על מדינת הרווחה בארצות-הברית הושלמו בעיקרן בזמן הממשל של קלינטון ובעזרת קונגרס רפובליקני ימני מאוד. אבל אפשר לקבוע בזהירות שתקציב ההגנה המוגדל של רייגן צמצם מאוד את יכולתו להפחית מסים ויחד עם זאת לשמור על תקציב מאוזן. רק קלינטון כעבור יותר מעשור, בתום 'המלחמה הקרה', הצליח לחלץ את התקציב הפדרלי ממשבר הגרעון שחולל רייגן.
להשלמת ההשוואה צריך לקבוע שפעולת הבנק המרכזי היא הבדל חשוב בין ישראל של שנות התשעים לארצות-הברית של שנות השמונים (ונשים בסוגריים כמובן את שאר ההבדלים העצומים בין שתי הכלכלות המדיניות האלה). בארצות-הברית הבנק המרכזי (ה'פדרל ריזרב') נקט מדיניות מאוזנת ושפויה למול החריגות התקציביות של הממשל. בישראל הבנק המרכזי הגיב במדיניות מרסנת קיצונית ביותר, דומה לזו שנקטו בנקים מרכזיים במדינות שהיו נתונות להשפעה נאו-קולוניאליסטית של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, אך שונה למדי ממדיניות הבנק המרכזי של ארצות-הברית עצמה.
ממשלת ישראל חייבת היום לחלץ את כלכלת ישראל מן המיתון החמור והארוך ביותר בתולדותיה, ונתניהו, שרון ומפלגת 'שינוי' נוקטים מדיניות מרסנת שמחריפה אותו. הם עומדים מול מלחמת טרור שמטרתה לערער את הלכידות הלאומית של מדינת ישראל, ובכל זאת מנהלים מסע של שיסוי בין קבוצות חברתיות, פוגעים בביטחון החברתי של מעמדות הביניים ומדרדרים שכבות חברתיות שלמות לייאוש ולניכור. הם זקוקים בזמן הזה לסולידריות חברתית, אבל תוקפים את העבודה המאורגנת ולכן נאלצים להתמודד עם גל של שביתות, גל שכנראה אנחנו רק בתחילתו. אי-אפשר שלא לייחס את זה לסנוורים אידאולוגיים שהיכו בהנהגת ישראל. המשימות הכלכליות, החברתיות והמדיניות-בטחוניות של הממשלה הן עצומות, אבל שרון ונתניהו, עם לפיד וחבריו, לא רואים בהן אלא הזדמנות להשלים את השלטת ההון על החברה הישראלית, הזדמנות לפרק את ארגוני העובדים ולשחוק את ערך העבודה ואת השכר של מעמדות הביניים.
הם יצליחו בזה רק אם נרשה להם להמשיך.