במאמר 'מי מפחד מרוח האוטופיה' מציג יפתח גולדמן את האוטופיה כדרך להפרות את השיח החברתי שלנו. כיוון חשיבה זה הוא פורה, נוכח האתגרים שמציב לנו הזמן. לרבים ברור, שמהלכים פוליטיים כמו יציאה מהשטחים, או אפילו טיפוח אלטרנטיבה לליברליזם הכלכלי השולט במקומותינו – אינם תשובה מספקת לבעיות תרבותיות וחברתיות עמוקות במקומותינו. התמודדות עימן מצריכה מחשבה קונסטרוקטיבית, כמו זו של הסוציאליזם האוטופיסטי. עם זאת, ההיסטוריה של החשיבה האוטופיסטית מלמדת, שהפניה אל ה'אוטופיה' מחייבת זהירות. בדברים הבאים אנסה לעמוד על מגבלות החשיבה אוטופית, על הסכנות בויתור עליה, ועל אפשרותה האקטואלית.
מגבלות החשיבה האוטופיסטית
ביסוד החשיבה האוטופיסטית עומדת הנחה אופטימית מאד על טבע האדם. דבר זה ניכר כבר בחיבור 'אוטופיה' של תומאס מורוס. מורוס מתאר חברה המאורגנת באופן שונה מאד מהחברה האנגלית בת זמנו (כלכלה שיתופית, והעדרו של רכוש פרטי הם רק חלק מן ההבדלים). במדינת 'אוטופיה' משתחרר הטבע האנושי החברתי מכבליו הקונקרטיים: אזרחי 'אוטופיה' אינם אגואיסטיים, אין תחרות ואיבה ביניהם. המהלך הפילוסופי המובלע בכך הוא, שהחברה הקונקרטית 'מדכאת' את הטבע החיובי שבאדם, ושינוי הסדרים יכול 'לשחרר' אותו, ולבטל את הניגוד בין היחיד לחברה (ניגוד שהיה מנת חלקה של האנושות עד כה).
גם רוסו מבצע מהלך דומה, ואף-על-פי שאיננו אוטופיסט ממש, חשוב להזכירו, כי הגותו הִיותה תשתית לחשיבה הסוציאליסטית והאוטופיסטית. רוסו הניח שהאדם ב'מצב הטבע' הוא טוב, והחברה הורסת אותו, משעבדת אותו, הופכת אותו ליצור רע. מקור הטוב – באדם הטרום-חברתי, ומקור הרע – בחברה. בכדי לשחרר את האדם מכבליו, צריך לשנות באופן רדיקלי את החברה, ליצור בה סדרים שונים מאד מן הקיים, להבטיח שויון, ובאמצעותו – חירות. גישה זו איפיינה את הסוציאליזם בכלל.
הבעייתיות של המהלך הזה נעוצה, לדעתי, באופטימיזם שאין לו יסוד לגבי טבע האדם. בכדי לטעון שניתן לבטל את התחרות, הקנאה והאגואיזם בחברה האנושית, חייב הפילוסוף להראות דגם של חברה, של תקופה, אשר בה אכן נעדרו מאפיינים חברתיים אלה. למרות נסיונות להצביע על תקופות כאלה, התקשה הסוציאליזם להצביע על חברה שיש בה רכוש רב, שאינה נזירית, ואשר לא התקיים בה הניגוד בין יחיד וחברה. אם כך יש לשאול – כיצד ביקשו הוגים סוציאליסטים להצדיק את הנחתם האופטימית? רובם הניחו, במובלע או במפורש, שההסטוריה מתקדמת, והנה-הנה נוצר כבר האדם החדש, התבוני, החברתי, אשר אם רק ינתנו לו התנאים החברתיים המתאימים, יכונן חברה סולידארית ונטולת קונפליקטים חברתיים. התשתית של המהלך הפילוסופי הזה אינה הערכה ממשית של האדם כפי שהינו, אלא דימוי האדם כפי שהוא עתיד להיות, בזכות הקידמה.
לאחר נוראותיה של המאה ה-20, האמונה הזו נראית תמימה ומסוכנת. הסכנה בה היא סכנת המשיחיות המדינית: נעוצה בה שלילה רדיקאלית של החברה הקונקרטית, שלילה המובילה בהכרח לטוטליטאריות ולכפיה מהפכנית של הסדר ה"רציונאלי" החדש על רוב האזרחים. כך במהפכה הצרפתית, כך במהפכת אוקטובר, וכך בכל מקום בו ביקשו לשנות מן היסוד את סדרי החברה, בשם דגם חברתי אוטופי רדיקאלי, או בשם סדר "רציונאלי" חדש.
הסכנה שבויתור על האוטופיה
ויתור על האוטופיה עלול להתגלגל בקלות לויתור על תיקון-העולם ולהשלמה עם עוולותיו; כלומר: לשמרנות קיצונית של הסדר החברתי הקיים. בעשורים האחרונים יש בארצות המערב נטיה לדבר על "קץ האידאולוגיות", והוגים פוסט-מודרניסטיים מגלים לנו ש"אין חברה צודקת" (ליוטאר). מתלווה לכך היחלשות המוטיבציה לתיקון המציאות, ופריחתו של הניאו-ליברליזם התאצ'ריסטי. יש לזכור: הרלטיביזם נוטה לשמרנות קיצונית. כיצד? משום שהרלטיביזם מניח שאין טוב ואמת מוחלטים, ולכן המדינה היא ארגון חברתי בו אנשים חיים עם תפיסות פרטיות של צדק. מצב של אמת-מול-אמת, של צדק-מול-צדק, הוא למעשה מצב של אינטרס-מול-אינטרס (בגבולות החוק של מדינה דמוקרטית), והמציאות מוכיחה מי מנצח. בדרך-כלל אין זה העני. בגלל העובדה שהרלטיביזם שולל את אפשרותו של צדק מוחלט, הוא נוטה לדינמיקה בה במקום הארגומנט של הצדק בא הכוח. כפי שאומר הסופיסט תראסימאכוס אצל אפלטון: "הצדק אינו אלא תועלתו של החזק".
התנ"ך כאוטופיה: שני דגמי מחשבה אלטרנטיביים
כדי לפתח אוטופיה היום, יש לפתח פרדיגמה, או תבנית-מחשבה אוטופיסטית, אשר תשמר את היסוד המפרה שבאוטופיה, מבלי להידרדר להלכי מחשבה הנוטים למשיחיות קיצונית וממנה לטוטליטאריות. לשם כך כדאי לחזור לתנ"ך, שהוא המקור למושגים 'משיחיות' ו'גאולה', העומדים ברקע הדיון. אצביע על שני דגמים המופיעים בתנ"ך.
- הדגם המשיחי: דגם חשיבה זה, אותו פיתחו בעיקר הנביאים המאוחרים, מצייר תנועה בהסטוריה (ובכך ממציא את החשיבה ההסטורית המערבית), לקראת גאולה של קץ ההיסטוריה, של צדק מוחלט, של ידיעת-ה', של שלום ואחוה. דגם זה מבוסס על נס, על התערבות אלוהית בהסטוריה, ולכן הוא עלול לבטא יאוש מהאפשרות האנושית לממש חיים של צדקה ומשפט בהווה הקונקרטי. עם זאת – יש בו גם יסוד מדרבן, משום שהוא מצייר את המטרה הרחוקה בצבעים עזים וברורים. הסכנה בדגם זה היא ביסוד דחיקת-הקץ הקיים בו: בשעת מצוקה תהיה למחזיקים בו נטיה להאמין שהגאולה כבר מגיעה, ולפעול באופן קיצוני כדי להביאה. ל'גאולה' מסוג זה יש נטיה להיהפך לעריצות, למרות הכוונות הטובות. אכן, ניתן לאמץ תפיסה פרדוכסאלית, לפיה המשיח הוא זה שלעולם לא יבוא. הגאולה הינה אידיאל גבוה, אבל דינו שישאר תמיד בלתי ממומש באופן סופי. ניתן להתקרב, אך לא להגיע.
- הדגם של 'גאולה-שיבה': דגם זה מניח שבראשית הדברים יש שויון בסיסי (שויון האדם בפני האל, שויון יחסי בחלוקת הקרקעות של המשפחות בארץ ישראל), והנהגת אלוהים היא בצדק ומשפט. זהו הסדר האלוהי, המקודש. אבל המציאות נוטה להתקלקל: העשירים מנכסים לעצמם אדמות, משעבדים, צוברים כוח. הגאולה, או השיבה, אינה אוטופית אלא רסטורטיבית, משחזרת סדר צודק קודם. דגם זה מכיר במגבלותיו של האדם: יש בו אגואיזם, יש בו תחרות, והוא נוטה לצבור עוד ועוד כוח. לכן הוא קובע סייגים שונים לטבע זה, בכדי לפתח רמה גבוהה של צדק, כלומר: לממש את רצון האל במציאות עד כמה שניתן. זה מקורם של עקרונות חברתיים כגון: שמיטה מחזורית של חובות, שחרור מחזורי של עבדים, ושמיטה מחזורית של קרקעות משועבדות. מימוש תפיסה כזו היום אומר, שהפרוייקט של 'תיקון עולם' הוא פרוייקט תמידי, ואינו נע בהסטוריה לקראת גאולה מוחלטת. ניתן לצייר אוטופיה, או דגם של חברה טובה, אך הוא אינו דגם 'סופי', 'קץ ההיסטוריה', אלא הוא תיקון, אשר יש בו אלמנטים מרכזיים של שיבה לדגמי-חברה אפשריים, מוכרים לנו פחות-או יותר. דגם זה מכיר בכך, שהמאבק רצוף נסיגות, אכזבות, אבל גם חוסר השלמה עקרוני ומעשי עם העוול. אנחנו יכולים להיאבק בשחיתות הפוליטית בישראל היום, לשאוף לעצירת השוד של העשירים את המדינה, ויתכן שגם נצליח בכך. אנו זכאים לקוות אפילו שנזכה לראות שיפור באופי היחסים שבין אדם לחברו (הלואי והלואי) במסגרת משפחות וקהילות קטנות. אך זהו מאמץ מתמיד, משום שאנשים ימשיכו לקנא, להתחרות, והמאבק על דמות האדם והחברה הוא נצחי. האוטופיה של 'שיבה-גאולה' נוטה, אם כן, לשמרנות ולמתינות.
"מאין כוחות לשאוב ?"
האוטופיזם בישראל נמצא במצב יחודי. מצד אחד – דווקא בארצנו נעשה המהלך הגדול והעמוק ביותר לבניית סוציאליזם קונסטרוקטיבי, "אוטופיסטי". ממהלך זה ניתן לשאוב את האומץ להעיז, את הכוח להגשים ולשנות. בשנות הארבעים אמר בובר שזהו "נסיון שלא נכשל", ובתור שכזה הוא "אי-כשלון למופת". אבל היום איננו רשאים לומר זאת. והכישלון הצורב של השותפות הכלכלית בקיבוץ יוצר היום אכזבה מכל מחשבת-תיקון, וריאקציה לקפיטליזם פרוע, חסר ביקורת. לכן המורשת ממנה אנו ניזונים עלולה לא רק לחזק, אלא גם לרפות ידיים. חזון קונסטרוקטיבי-אוטופיסטי היום כולל, לדעתי, גם חשבון-נפש מעמיק לגבי סידרה של שאלות: מקומו של ה'אני' בקהילת השותפים; מקומו של הרכוש הפרטי; תפקידה של תרבות-החיים בעיצוב תודעה לא אגואיסטית (ועמה – היחס למורשת היהודית), ועוד. שאלת התיקון החברתי היום היא שאלה המקיפה תחומי-חיים שונים באופן אינטגרטיבי, והיא-היא האתגר האמיתי של דורנו. את המשימה הכבדה הזו אני משאיר לדיון במקום אחר.