הייתי ילד רחוב.
נדמה כי ניתן לתחום את התפתחותי, מילדות עד צבא, במרחב שהשתרע מגן סיניה ועד בית ספר תל חי. בתווך התנהלו חיי חברה סוערים: תנועת הנוער, גן-בתיה, גן-נחום, קולנוע עממי, חיים הַסַּפָּר, הבתים של חברי לכיתה, ו'מכולת צבי'.
למותר לציין כי כל אלה נמתחו על פני רחוב אחד: רחוב 'הגליל', הוא רחוב בית הורי. ההוויה הציונית-ישראלית הציצה מכל עבר. הציונות נספגה קודם כל כחוויה בלתי מודעת ורק בתנועה ובבית הספר התיכון עברה לתחום המחשבה והאידיאולוגיה.
למשל, שמות הרחובות – 'הגליל', 'טרומפלדור', 'חניתה'. שם בית הספר – 'תל חי'. או, כשהזמינו את אבא שלי, בוקר אחד, לבית הספר שבו למדתי, להסביר האם החור שנבקע באחד הקירות הוא סתם חור או סליק מימי המנדט (למותר לציין את גאוותו של ילד בכיתה ה', על שאביו נקשר בעלילות גבורה ושלל קרבות…).
החיבור הזורם, שבין שכונת פועלים עירונית בחיפה 'האדומה' ובין הביוגרפיות של תושבי השכונה, חיבור שלא שאל את עצמו שאלות מתוחכמות, הביא גם למעט פרוורטיות בריאה: את מזמוזינו הראשונים השגנו למרגלות האנדרטה לזכר בני השכונה שנפלו במלחמת השחרור. היש יותר 'ארוס ותאנטוס' מזה?! (כותרת סקסית למחקר מלומד: 'ארוטיקה ציונית בצל השכול').
מאה ק"מ דרומה משם, וכעשר שנים קודם לכן, נכתבה יצירתו המרגשת של יעקב שבתאי, 'זכרון דברים', על הווייה שכונתית דומה – תל אביב של סוף שנות השישים. ביצירתו של שבתאי הופכת המכולת השכונתית לסמל לתהליכים היסטוריים רבי משמעות, שהיו ברובם סמויים מן העין באותה תקופה:
השעה כבר הייתה קרובה לשמונה ובחנות היו עוד שני קונים. עקיבא חש עייפות רבה בכל גופו וביקש לגמור איתם ולסגור." (זכרון דברים / יעקב שבתאי. בתוך: הדוד פרץ ממריא עמ' 55)
עקיבא, הוא חנווני. אותו טיפוס שכונתי מוּכָּר. זה הנותן בהקפה, המכיר את כל המשפחה, המוכן למכור "חצי לחם". הוא 'מכולת צבי' של ילדותי. ואותו טיפוס שותף, ברומאן של שבתאי, בשיחה שנושאה מוּכָּר:
"הם שוחחו על הבן הצעיר של משפחת ברוייר, שנהרג בעמק הירדן. הגברת קמינקא חזרה והזכירה איזה נער נהדר היה מאיר ברוייר… גבריאל סלפ הסכים איתה בכל, אבל העיר כי אין בידינו ברירה אלא להמשיך ולהילחם ע"פ הכלל 'הקם להורגך – השכם להורגו'. עקיבא הינהן בראשו ואמר, 'המוות הזה של מאיר, זה מזעזע, באמת'". (שם, שם.)
סצינת הפתיחה ממוקמת בסמל הישראלי של השכונה הישראלית, הזעיר בורגנית האינטימית – המכולת. נושא השיחה הינו ישראלי מאין כמותו: חייל שנהרג.
היינו מצפים כי באותו מקום פשוט, אינטימי במידה, לא מאיים (אליו יורדים אף בפיז'מה), תתנהל שיחה כואבת ואמיתית על נושא שמטבעו הוא כזה, וביותר, משום שמדובר בבן השכונה, שכולם מכירים אותו ואת משפחתו.
אך משום מה, מתרחש דבר אחר:
"עקיבא גחן על החבית, שריח טוב וחריף של זיתים עלה מתוכה, ושמע את הדברים שנאמרו ולרגע אף ראה לנגד עיניו את מודעת האבל שפירסמו דיירי הבית עם שמו של מאיר ברוייר במרכזה, ולהרף עין תקפה אותו הרגשה של הקלה ושביעות רצון על שלא נעדר מהלווייתו. אבל מחוץ להרגשה החולפת הזאת, לא התעוררה בו כל נימה, לא של צער ולא של כאב." (שם, שם.)
מהו אותו דבר שאינו מאפשר שיחה אנושית על שכול, בלב ליבה של ההווייה הישראלית התל אביבית? מדוע השיח עשוי קלישאות קלישאות? רמז לכך אנו מקבלים מתיאור המכולת, בעיניו של עקיבא:
"הוא הסתכל סביב וראה את הרצפות השחוקות והסדוקות ואת הזוהמה ואת הסדק בקיר שירד מפינת התקרה עד לחלון הקטן… הוא שנא את החנות הזאת, שבמשך כל היום שרויה בה אפלולית, ובערב היא מוארת בשתי נורות מאובקות המפיצות אור צהוב… וראה את המדפים שהצבע נקלף מעליהם… את הקירות שהזדהמו, קורי העכביש, את הסדק, את האנקול החלוד. 'זה מתפורר', אמר לעצמו בנעימה שהיתה בה גם שימחה לאיד. " (שם, עמ' 56-57).
ובכן, לא רק השיח הופך חלול ורדוד בשכונה. גם המכולת נראה כי עבר זמנה.
המכולת והשכונה: עדיין שתיהן פועלות, אך באופן מכאני, מנוכר לשותפים במעשה הקנייה והשיחה, אופן שאין בו מן הויטאליות והכנות המאפיינות צורות חיים שואפות חיים. נסתלקה השכונה מחצרה של עיר.
שבתאי נוטע את עלילתו במציאות היסטורית מסויימת המבטאת, לשיטתו, את ניצני קריסתה של אותה הוויית חיים ישראלית-תל-אביבית-חילונית-זעיר-בורגנית-אשכנזית. זו דרכו, כנראה, לתאר את קריסתה של תנועת העבודה הכל יכולה, שעל-פי המקובל, נהוג למקם את נפילתה בתקופה שלאחר מלחמת יום כיפור ועד למפץ הגדול ב 77'. אלא שאליבא דשבתאי, היו תהליכים 'קטנים', בין אישיים, לא פורמאליים, שהתחוללו עוד קודם לכן והכינו את המפולת, ואת האכזבה הגדולה מדרכה של תנועת העבודה וממנהיגיה.
ביקורתו המושחזת של שבתאי על אותו אייקון ישראלי נבוב, המכולת, אינה נשענת רק על מסורת הכתיבה האקזיסטנציאליסטית (ברנר, קאמי ועוד) אלא יונקת גם ממקורות בעלי אמירה תיאולוגית:
הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמוֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה: (משנה, אבות, פ"ג.)
'הוא' , הכוונה לרבי עקיבא (כשם גיבורנו), כנראה הושפע קשות מן התפיסה האקזיסטנציאליסטית, ורואה את החיים כמסכת של חרדה ובריחה מן 'הצייד הגדול' הפורש עלינו את רשתו (זו 'המצודה'). הצייד הוא החנוני וכלי זינו הוא הפנקס המאיים ובו הוא עתיד להיפרע מכל מעשינו בבוא יום ('הסעודה', משמע, העולם הבא). וכיצד מתאר שבתאי את עקיבא שלנו:
"עקיבא הניח את הכסף ואת המחברת והקבלות על המזנון… עקיבא הנהן בראשו ואמר 'המוות הזה של מאיר, זה מזעזע, באמת' והניח את הגבינה העטופה בנייר פרגמנט על השולחן. משקל הגבינה היה מאתיים ושרים גרם והוא התלבט אם לזקוף את עשרים הגרם היתרים על חשבונה של הגברת קמינקא." (שם, עמ' 55.)
עקיבא, החנוני מן השכונה, עסוק ממש כמו האל, החנוני שבמשנה, בדקדוקים קטנים, תפלים, של חשבונאות שאינה מבחינה בין החיים ובין משמעותם, בין הגרעין ובין הקליפה. זו אלוהות שאיבדה את החיוניות שבה והפכה לדינוזאור: בלתי רלוונטית למאמיניה.
וכך כותבת זלדה בשירה 'שבת וחול':
…בְּבוֹאִי לַחֲנוּת יַרְגִּישׁ מִיַּד הַחֶנְוָנִי
שֶׁבָּאתִי מִכּוֹכָב אַחֵר, וּבְתִמָּהוֹן
יִסְקֹר מַרְאִי, לוֹ זָר, פְּלֵטַת הַתְּהוֹם –
וּבְאִישׁוֹנָיו הַקָּרִים, כְּמוֹ בִּרְאִי שָׁחֹר,
אֶרְאֶה צְעִיפִי הַמְּקֻמָּט, חִיּוּכִי הַנָּבוֹךְ.
וּבַחֲנוּת עוֹמֶדֶת עוֹד אִשָּׁה, גְּבֶרֶת עֲגֻלָּה
בּוֹרֶרֶת לְאִטָּהּ פֵּרוֹת זָהָב,
יְצוּר עוֹלָם רָחוֹק.
אָקִיץ מֵהֲזָיָה
בְּחוּל שִׁנּוּי בִּצְלִיל הָאֲוִיר, בְּקֶצֶב
הַקּוֹלוֹת, כִּי הַגּוּצָה גִּלְּתָה
שֶׁכַּסְפָּהּ אָבַד לָהּ… וַי לִי!
הַחֶנְוָנִי הָאָפֵל שׁוֹפֵךְ דֹּמֶן שֶׁל חֲשָׁד
עַל מַרְאִי הַמְּרֻשָּׁל, הֶעָזוּב. מִמַּבָּטוֹ
נוֹבֵל כְּפֶרַח עֲתִידִי, עֲבָרִי קָמֵל.
חֲלוֹמוֹתַי מֵתִים.
אם העולם משול לחנות והאל משול לחנוני אזי, על-פי זלדה, ייתכן תיקון בשבר האלוהי! דווקא בחנות העכורה, החולית, היומיומית, עם שותפה גוצה, סתמית, ועם חנוני מנוכר ומאיים, דווקא שם מתרחשת ההתגלות:
… וּלְפֶתַע, בְּלֵב לִבּוֹ שֶׁל עִוָּרוֹן,
שָׁמַעְתִּי קוֹל:
לֹא תָּמוּת הָאֱמֶת עִם הַחֶנְוָנִי,
לֹא תָּמוּת הָאֱמֶת עִם הַגְּבֶרֶת הַגּוּצָה,
לֹא תָּמוּת הָאֱמֶת בְּמוֹתֵךְ.
נִשְׁמָתִי הֵקִיצָה, וּבְרַעַד
הִיא חָשָׁה שֶׁמֶּלֶךְ הַכָּבוֹד נִמְצָא עִמָּהּ
בַּחֲנוּת הָעֲכוּרָה.
והתיקון:
…כִּמְעַט שֶׁנָּשַׁקְתִּי לַחֶנְוָנִי –
כִּי מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ הַדּוֹאֵג נִגְלָה
לִי נוֹפוֹ שֶׁל הַחֹפֶשׁ הַזּוֹרֵחַ,
הַחֹפֶשׁ שֶׁל אַרְצוֹת הַשַּׁבָּת
הַדּוֹלֵק בְּשִׁירֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי הֵיכָלָא.
הסמל החיוני של ישראל הישנה, ישראל של תנועת-העבודה, הפך עם השנים לריק מתוכן ונבוב. לאחר זמן אף פינה את מקומו לסמל החדש והנוצץ של ההוויה הקפיטליסטית – הקניון. לפני כשנתיים הוקם, בגבולה של שכונת נעורי, מלך-כל-הקניונים, העונה לשם 'גרנד קניון'. מכולת צבי הפכה להיסטוריה.
התיתכן התגלות בגרנד קניון?