נתוני האבטלה שפורסמו בחודש מאי האחרון לא מותירים מקום לספק: מספר המובטלים לא יורד. התכנית הכלכלית של הממשלה החדשה, גם היא לא מותירה מקום לספק. הממשלה החדשה-ישנה מעוניינת להוסיף עוד רבבות עובדים אל מעגל המובטלים ולפגוע בזכויות מחסורי העבודה. לא חלפו עשרה שבועות מאז נכנס לתוקפו תקציב המדינה לשנת 2003 (שכלל גזירות חברתיות קשות) וממשלת שרון-נתניהו הגישה תכנית נוספת המכונה 'תכנית כלכלית חדשה' – ובה קיצוצים בהיקף של כ-12 מיליארד ש"ח – הכוללת חיסול זכויות חברתיות רבות. אין בכוונתנו לעסוק בכל היבטי התכנית – אלא להתרכז אך ורק בסוגיה אחת: מדיניות הממשלה בשאלת האבטלה.
בחינה מקרוב של נתוני האבטלה, אינה מלמדת על שינוי לטובה במגמה הקיימת מזה כ-4 שנים – אלא דווקא על המשכה. נקודת הזינוק בממדי האבטלה הייתה באוקטובר 2000 (תחילת האינתיפאדה ומשבר ההיי-טק). מאז ועד למחצית 2002 גדל מספר המובטלים ביותר מ-30 אחוזים, או 65 אלף עובדים שנוספו למעגל האבטלה, או עליה מ-216 אלף מובטלים ליותר מ-281 אלף מובטלים בפרק זמן של כשנה וחצי! מספר זה של "מובטלים רשמיים" נשאר יציב עד לרבעון הראשון של 2003. מדוע "מובטלים רשמיים"? כי קיצוץ בזכויות לזכאות לדמי אבטלה "צימצמו" את מספר המוטבלים. קרי: משלמים פחות דמי אבטלה למובטלים מעטים יותר – וכך מספרם לא גדל… לפחות בסטטיסטיקה. מנתוני התפלגות המועסקים לפי ענפים ניתן ללמוד, שנמשכת הירידה במספר הפועלים, עובדי התעשייה. גם במספר המועסקים בענף בתי המלון והמסעדות נרשמה ירידה של אלפי עובדים. מספר המובטלים גדל גם במקצועות "צווארון לבן" – כולל עובדי היי-טק. הענף היחידי בו נרשם גידול במספר העובדים הוא "שירותי שמירה, אבטחה וניקיון". בענף צומח זה נרשם גידול של כ- 3 אלף מועסקים, רובם ככולם שומרים.
מובטלים – בטלנים או מחוסרי עבודה ?
חרף הגידול במספר המובטלים, זכאותם לדמי אבטלה הולכת ופוחתת. מאז דצמבר 2001, צומצמו מאוד זכויות המובטלים. לדוגמא, חיילים משוחררים איבדו 68 ימי זכאות לדמי אבטלה; מובטלים בגילאי 25 עד 35 איבדו 38 ימי זכאות וצעירים מגיל 25 איבדו 88 ימי זכאות לדמי אבטלה! עוד נשחק ערך דמי האבטלה, בגלל קיצוץ של 4 אחוזים בדמי האבטלה וההחלטה על אי-עדכונם לפי השכר הממוצע.
בהקשר זה, מן הראוי לציין, שדמי האבטלה אינם מתנה שהמדינה מעניקה לאזרחיה, אלא תשלום של ביטוח אבטלה שהעובד זכאי לו לאחר שהפריש משכרו לקופת המוסד לביטוח הלאומי. הרציונל הממשלתי גורס, כי הורדת דמי האבטלה היא "תמריץ לעבודה". קרי, דמי האבטלה יהיו נמוכים עד כדי כך, שהמובטל יעדיף לעבוד תמורת סכום כלשהו (אף פחות משכר המינימום) כדי לקיים את משפחתו. מאחורי השקפה זו מסתתרת האמונה שבעיית האבטלה, היא בעייתם של המובטלים עצמם. קרי, הם לא רוצים לעבוד אלא "לחיות על חשבון המדינה".
אלא שמנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) עולה, כי למרות היציבות במספר המובטלים, גדל חלקם של הבלתי מועסקים המחפשים עבודה למעלה מחצי שנה, מ- 28 אחוז מכלל המובטלים, ל- 34 אחוז. נתון זה מצביע על כך, ששליש מהמובטלים מחפשים עבודה זמן ממושך, הרבה מעבר לזמן הזכאות לדמי אבטלה, ופשוט מאוד לא מוצאים פרנסה. משמעות נתון זה היא, שלא מדובר כאן על "בטלנותם" של המובטלים, אלא על חוסר במקומות עבודה. במילים אחרות: מובטלים לא בוחרים שלא לעבוד. פשוט מאוד – אין עבודה. וזה לא הכל, הממשלה חפצה לפטר עוד רבבות עובדים בשירות הציבורי (כולל מורים), כך שלא מדובר רק בצמצום זכויות המובטלים, אלא בתוספת נטו של עובדים למעגל האבטלה.
חיל המילואים של המעסיקים
מהו הרציונל העומד מאחורי ההחלטה לקצץ בדמי האבטלה, דווקא בתקופה בה האבטלה עולה? במצב בו אין עבודה ועוד נוספים רבבות מחוסרי עבודה, העובדים-מובטלים צריכים "להתחרות" בעובדים-מועסקים אחרים כדי לזכות בה. איך ניתן לזכות ב"תחרות" זו? על ידי הורדת מחיר העבודה. וכאשר התחרות היא על הורדת מחיר העבודה, אין גבול עד כמה ניתן להוזיל אותה. ולא מדובר כאן ב"פטנט" ישראלי. "לעובדים המובטלים אין שכר, כי הם לא יכולים למכור את כוח עבודתם. מובטלים אלה הם חלק מחיל המילואים שהוקם על ידי בעלי ההון. העובדה שהם לא מסוגלים להיות צרכנים, לא כל כך מדאיגה את בעלי ההון. כי חיל המילואים הוא חלק בלתי נפרד מכללי המשחק בקביעת השכר בייצור הקפיטליסטי. איך מובטלים אלה מצליחים לקיים את עצמם ואת בני משפחותיהם – זה לא מעניינם של בעלי ההון. אך כאשר נעשים מאמצים כדי לצמצם בצורה ניכרת את אותו 'חיל מילואים', בעלי ההון עושים כל שביכולתם כדי לסכל זאת – כי הדבר מהווה סכנה קיומית לאינטרסים הבסיסיים שלהם".
דברים אלה שנכתבו על ידי רוזה לוקסמבורג לפני כמעט מאה שנה, נכונים גם כעת – במדינת ישראל בשנת 2003. ומדוע בעלי ההון זקוקים כל כך ל"חיל המילואים"? "עבור ההון, ל'חיל המילואים' יש תפקיד כפול: לשמור קבוצה גדולה של עובדים המוכנים להסתפק בשכר נמוך לרגע בו העסקים יצמחו שוב ויגויסו שוב לייצור. הסיבה השניה: מספרם ההולך וגדל של מובטלים מהווה לחץ לא מבוטל על מנת שהעובדים המועסקים יסכימו להוריד את שכרם עד למינימום".
לכן, אין להתפלא, שבתנאים של ישראל דהיום, גדל מספר המובטלים ונרשמת ירידה של השכר (ולא רק בענפים שבמשבר – אלא גם בשכר הממוצע). וככל שמספר המובטלים ילך ויגדל – כך השכר יהיה נמוך יותר. מדיניות ממשלת שרון-נתניהו באה לשרת בדיוק את אותה המגמה: הורדת השכר. זאת, על ידי קבלת החלטות הפוגעות ישירות ברמת השכר (כגון הקפאת שכר המינימום ואי-תשלום תוספת יוקר) וגם על ידי הוספת רבבות עובדים למעגל האבטלה וקיצוץ זכויותיהם. ואיך ניתן להגדיל את התחרות על מקומות העבודה ועל רמות השכר? הממשלה לא מסתפקת ב"טיפול במובטלים". היא גם דואגת להבאתם של רבבות פועלים זרים – בייחוד ממדינות בעלות שכר נמוך במיוחד: סין העממית, תאילנד והפיליפינים. חרף ההכרזות הממשלתיות בדבר "גירוש 50 אלף עובדים זרים", המציאות של החודשים האחרונים היא של גיוס על ידי הממשלה של אלפי עובדים זרים נוספים. עובדים אלה מצטרפים אל מעגל מקבלי שכר המינימום, או פחות ממנו, וכאשר הם צוברים ניסיון, וותק או ביטחון עצמי מסוים, על מנת לדרוש תוספת שכר, הם הופכים ל"שוהים בלתי חוקיים", נכלאים ומגורשים. זאת, על ידי הפעלת כל זרועות השלטון בישראל: משטרה, משרדי ממשלה, בתי משפט ובתי הסוהר.