חודשים ספורים לאחר תום המלחמה בעיראק איש כבר אינו זוכר מדוע בדיוק היא פרצה. מידי פעם מבשרות לנו מהדורות החדשות בקול תרועה רמה על גילוי סימנים של נשק להשמדה המונית, אולם המהדורות הבאות אינן שבות עוד אל אותו נושא. "דוקטור אנטראקס" נלכדה כבר מזמן, מנהלי התוכניות ללוחמה כימית וגרעינית הסגירו את עצמם, אבל, עד כתיבת שורות אלו, הנשק האסור, משום מה, עדיין לא נמצא. עקרונית אין בכך כדי להפריך את הטענה שנשק זה אכן עמד לרשותו של המשטר הקודם, ולפיכך יכולים הצוותים האמריקאים להמשיך לחפש אותו במוסכים חקלאיים, מרתפים, מגרשי משחקים ואפילו במקררים פרטיים. עיראק, כידוע, היא ארץ גדולה, וגם כשיסיימו לסרוק אותה ניתן יהיה לומר (אם בכלל יהיה עד אז מי שעוד ימשיך להתעניין בשאלה), כי הנשק המסוכן הוברח לאחת המדינות השכנות. מן הסתם, יהיה אפוא צורך לכבוש גם אותה על מנת לבצע בה חיפוש יסודי אחר הנשק הסודי, ובתום הסריקות יסבירו לנו כי הנשק כבר הועבר למדינה אחרת, וכן הלאה והלאה.
האם נובע מכך כי הסיבה היחידה למלחמה בעיראק, כמו גם להתנגדות כלפיה, היתה הנפט שהיא מנעה מארצות מסוימות, והעניקה בנדיבות לאחרות? אם זו התשובה יש לשאול: מהי חשיבותו של הנפט העיראקי לגבי מפיקות נפט גדולות מסוגן של ארה"ב ואנגליה שיצאו למלחמה, או של רוסיה שנקטה עמדה תקיפה נגדה? לא פחות מכך מתמיהה גישתו של סאדאם חוסיין לאותה סוגיה. אם נקבל את ההנחה, כי הקונפליקט יסודו בתחרות על הנפט העיראקי, יהיה עלינו להניח כי סאדאם יכול היה להציל את שלטונו ולהרחיק את סכנת המלחמה, במחיר פתיחת שדות הנפט שלו בפני המעצמות שכה חמדו אותם. משום מה, הוא לא עשה כן, המלחמה לא נעצרה, ובנסיבות אלו הגיע משטר הבעת' בבגדאד אל קצו הידוע מראש.
מה הניע את סאדאם חוסיין?
ניתן כמובן לטעון, כי בפועל לא היתה לסאדאם חוסיין אופציה לשנות את מדיניות הנפט שלו, משום שמדיניות זו הוכתבה על ידי הסנקציות שהוטלו על עיראק בשל הקשיים שהיא העמידה בפני הפיקוח הבין-לאומי שנועד להבטיח את סילוקו של נשק להשמדה המונית ממנה. אולם מדוע, אם כן, התעקש סאדאם חוסיין להמשיך ולהערים מכשולים בפני הפקחים עד סמוך מאד לפרוץ המלחמה? ויתור עיראקי על העימות בסוגיית הפיקוח היה יכול, לכאורה, לשחרר מדינה זו מהסנקציות שנכפו עליה, לאפשר לה לייצא את הנפט שלה לכל המדינות המעונינות בו, ולסלק ממנה את סכנת המלחמה. לאור הפקפוקים המתעוררים עתה בנוגע להימצאותו של נשק אסור בידי משטר הבעת' בעיראק, נראית הסתבכותו של סאדאם חוסיין בנוגע לסוגיית הפיקוח, מוזרה עוד יותר. מכל הנאמר לעיל, אין להסיק כי הנשק הבלתי קונבנציונלי והנפט לא היוו גורם משמעותי בנסיבות שהובילו אל המלחמה. אולם את השפעתם בהקשר זה לא ניתן להבין מעצם העובדה שהם עמדו לרשותו של סאדאם חוסיין, אלא מתוך התפקיד שהם מלאו במסגרת האסטרטגיה המדינית שלו. אסטרטגיה זו לא התייחדה באמצעים שלה אלא באופייה הבלתי ניתן לצפייה. די היה בחשש מפני מציאותו של נשק להשמדה המונית בידיו של סאדאם חוסיין ומהנטיות התוקפניות שיוחסו לו, כדי להלך אימים על המדינות השכנות, לשלול את הביטחון בכל הנוגע לאספקה השוטפת של הנפט (מהמזרח-התיכון) ולסכן את יציבות מחיריו. מחד, הובילה מדיניות זו את עיראק לעימות מתמיד עם האזור ועם העולם. מאידך, היא היוותה את ההצדקה האידיאולוגית למשטר הטרור אותו כפה סאדאם חוסיין על העם העיראקי. להערכתי, יש בכך כדי להסביר את התנגדותו של סאדאם להתיר את פעולתם החופשית של הפקחים, גם כשהיה כבר ברור שהתנגדות זו מסכנת אותו בהתנגשות ישירה עם ארה"ב, שהרי כניעה ללחץ האמריקאי בהקשר זה היתה כרוכה בשינוי יסודי במדיניותו, וממילא בתשתיות שלטונו.
לחוסר הוודאות, וחוסר הביטחון במזרח התיכון, בעקבות התנהלותו של סאדאם חוסיין נודעה השפעה קשה על מחירי הנפט בשווקים העולמיים. כל ממשל אמריקאי רגיש לנושא זה, ובפרט ממשל שעמדות המפתח שלו מאוישות בדמויות הקשורות בטבורן לעסקי הנפט (בוש, צ'ייני, קונדוליסה רייס וכו'). זמן רב בטרם החלה המלחמה היה כבר ברור, כי לא זו בלבד שהפלתו של משטר הבעת' בעיראק תסיר את הסכנה המרחפת על שוק הנפט העולמי, אלא היא גם תאפשר ניצול מלא יותר של עתודות הנפט המקומיות ותוריד באופן משמעותי את מחיריו. ואמנם, כתוצאה מהמלחמה צנחו מחירי הנפט באופן דרמתי, והחברות המתמחות בזיקוקו (ענף המהווה מקור רווח הרבה יותר אטרקטיבי מהפקת החומר הגולמי) קצרו רווחים נאים. יתר על כן, וחשוב מכך, חברות אלו יכולות עתה לנשום לרווחה ולקוות, כי כינונה של ממשלה פרו-מערבית בעיראק והשפעותיה על עתודות הנפט, אספקתו ומחיריו, תוביל להתאיידותן של התוכניות לפיתוח צורות חליפיות של אנרגיה (סולארית וכו'), המתחרות בנפט ובמוצריו.
המלחמה, הממשל האמריקאי והעולם
בחלקו הראשון של המאמר עמדנו על חילוקי הדעות בממשל האמריקאי ביחס למהלכים הדרושים כדי להביא לשינוי המיוחל בעיראק. כאמור, אישים מרכזיים בממשל בוש כמו שר החוץ קולין פאואל, וראש הסי. אי. א., ג'ורג' טנט, לא הסתירו את הסתייגותם מהתביעה לפתוח במלחמה נגד עיראק וסברו, כי יש להעדיף מהלכים מדיניים וכלכליים בינלאומיים. גם לאחר שנפלה ההחלטה לפתוח בהכנות למלחמה ולשגר כוחות אמריקאיים לעיראק, הם המשיכו לתבוע את העברת ההחלטות על המלחמה במוסדות המוסמכים של האו"ם ואת כינונה של קואליציה רחבה. מן העבר השני, ניצבו סגן הנשיא ריצ'ארד צ'ייני, שר ההגנה רמספלד ושותפיהם מהמחנה הניאו-קונסרבטיבי, אשר התייחסו למאמצים אלו בביטול. מנקודת ראותם, המלחמה בעיראק היתה מטרה חשובה מכדי להפקיר את גורלה בידיהן של מדינות אחרות החשודות ממילא בעוינות לאינטרסים זרים ובקיום קשרים הדוקים עם משטרו של סאדאם.
בסופו של דבר, יצאה ארה"ב למערכה לא רק תוך קרע גלוי עם אחדות מבעלות בריתה המסורתיות (גרמניה, צרפת וכו') אלא גם תוך שבירת כללי ההתנהגות המקובלים בזירה העולמית, וערעור סמכותם של המוסדות הבינלאומיים שהיא עצמה עשתה רבות להקמתם וסייעה במשך שנים ארוכות לתפקודם. במובן זה, פתחה המלחמה נגד עיראק יותר מצוהר אל "סדר עולמי חדש" – משמע אל העולם של אי-הסדר הישן, אל תוהו ובוהו של העדר מנגנונים לגיטימיים ליישוב סכסוכים בין מדינות, אל כאוס שבמסגרתו כל דאלים גבר.
תרומתן של צרפת, גרמניה, רוסיה וסין לכינונו של "עולם חדש, אמיץ" בנוסח זה ידועה. אין ספק, כי עמדתן הנוקשה לא הקלה על מאמציו של פאואל להקים את 'הקואליציה הגדולה'. יתר על כן, עמדה זו סייעה ליריביו של פאואל בממשל להציג את גישתו כחסרת סיכוי, ולהאשימו בפומבי בעיכובים מיותרים. מחלוקת זו לא תמה עם סיומה של המלחמה בעיראק, והיא נמשכת גם בימים אלו ומתבטאת בויכוח על ניהולה של המדינה שנכבשה. פאואל, החותר לשיקום המערכת הבינלאומית, מגלה יחס פשרני כלפי תביעותיהן של צרפת, רוסיה וכו' בנוגע לשיתופן, באמצעות מוסדות האו"ם, בהחלטות שתעצבנה את דמותה של עיראק החדשה. צ'ייני, רמספלד ושותפיהם דוחים בתוקף דרישות אלו, ומסרבים להתחלק בשלל המלחמה בעיראק, עם המדינות שהתנגדו לאותה מלחמה.
סביר להניח, כי השלכותיה של עמדה קשוחה זו על מערכת היחסים בעולם בכלל, ועל יחסי החוץ של ארה"ב בפרט, ברורות גם לאגף הניאו-קונסרבטיבי בממשל בוש, אך אין בכך כדי להרתיע אותו. מדוע שהוא יירתע? ניאו-קונסרבטיבים אינם נרתעים, הם לא התרשמו מאזהרות המומחים בדבר הקשיים הצפויים לאמריקאים בזירה הפנימית בעיראק דווקא לאחר כיבושה. הם התעלמו מהטענות שהתקפה אמריקאית על מדינה כמו עיראק, שאין בידיה נשק גרעיני, תדחוף מדינות אחרות להאיץ את מאמצי הגירעון שלהם (טענה שהועלתה לאחרונה בגלוי על ידי האלוף עמוס ידלין). הם לא חששו מהפרת ההסכם לפירוז גרעיני עם צפון-קוריאה שהושג בעמל רב על ידי ממשל קלינטון, וזכה לתמיכתו של קולין פאואל. מנקודת ראותם של הניאו-קונסרבטיבים פגע הסכם זה בעקרונות מקודשים, שכן הוא היה כרוך במתן ערבויות פוליטיות וסיוע כלכלי לצפון קוריאה. לפיכך הם תפסו את ההסכם כ"כניעה לסחטנות גרעינית", והיו נחושים להביא לביטולו, למרות מחאותיה של בת-ברית קרובה כמו דרום-קוריאה.
דומה שהאגף הניאו-קונסרבטיבי בממשל בוש מגלה, לאורך כל הדרך, עקביות בכל הנוגע להקרבת היציבות והביטחון על מזבח הערכים. ואם לא יעלה בידו להגשים את הערכים (למשל אם תיכשל התוכנית לכפות על עיראק את כינונו של משטר דמוקרטי) תיוותר לפחות המורשת של הנאמנות להם בכל מחיר.
מלחמת הון בהון
לא חלף יותר מעשור מאז התפתו כה רבים להאמין, כי קריסתה של המעצמה הסובייטית וסיומו של עידן 'המלחמה הקרה' מסלקים סופית את הפחד מפני השמדה המונית. אבל על רקע האירועים המלווים אותנו בשנים האחרונות נראה, כי לעיצוב המציאות כמצב מלחמה מתמיד לא דרוש דווקא עימות בין-גושי, וניתן להשיג מטרה זו באמצעים אחרים. המקור העיקרי לתוהו ובוהו הבינלאומי אינו פועל יוצא של 'אימפריית רשע' קומוניסטית, או של התחליף העדכני שנמצא לה בדמותו של 'ציר הרשע' המוסלמי-פונדמנטליסטי. הסיטואציה המסוכנת אליה נקלעו החברות המודרניות בראשית האלף השלישי היא, בראש ובראשונה, פועל יוצא של ניגודי אינטרסים המפלגים את העולם המכונה "חופשי".
התפתחות זו אינה בגדר של 'חזרה לעידן של קונפליקטים ומשברים' בנוסח של מאמר שהתפרסם תחת כותרת זו בגיליון מספר 5 של 'חברה'. ראשית, משום שלדעתי התיאור של עימות בין קבוצות הון המושקעות בענפים שונים (תעשיות נשק ונפט מזה, וחברות המתמחות ביצוא ויבוא או בהיי-טק מזה) אינו הולם את המאבקים המכריעים באמת בזירה. תיאור התואם יותר לפן הכלכלי של מאבקים אלו חייב להתייחס לקטגוריות המשקפות את מידת הנזילות והניידות של ההון. יהא אשר יהא הענף בו מושקע ההון, השאלה היא באיזו מהירות ובאיזו עלות הוא יכול להעתיק את עצמו לענפים אחרים באותה ארץ, או לאותם ענפים בארצות אחרות. הבדל זה (התלוי בצורות האחזקה של ההון ובאופן השליטה שהוא רוכש לעצמו בענפים השונים), מבהיר, להערכתי, לאילו סוגי הון יש עניין בייצוב המערכות המשקיות והמדיניות ולאילו יש עניין בערעור יציבותן.
שנית, גם אם בתקופה מסוימת מובנית המציאות הפוליטית-כלכלית באופן הנוטה לטובתן של קבוצות הון מסוימות ולרעתן של קבוצות אחרות, אין לתאר את המציאות באותה תקופה כאילו היתה מייצגת רק את קבוצות ההון הזוכות לעדיפות במסגרתה. התחרות בין סוגי ההון אינה מוכרעת ויריבותם אינה נפסקת. ניגודי האינטרסים ביניהם מובילים לעימותים קשים שמבלי להביאם בחשבון לא ניתן להבין את רצף האירועים. יתר על כן, אלמלא נמשך המאבק על עיצובה של המציאות גם בתקופה הנראית כאילו היא עומדת בסימן של הגמוניה מוחלטת של סוג הון מסוים, היו התמורות החלות ביחסי הכוחות בין סוגי ההון השונים מופיעות כיש מאין. כך למשל, אין ספק, כי המערכת הבינלאומית כפי שהתהוותה בתום המלחמה הקרה הקלה על התפשטות הגלובאליזציה וסייעה לפריחתה של 'הכלכלה החדשה' בכלל ושל תעשיות היי-טק בפרט. אולם, התפתחות זו לוותה בזעזועים קשים ומשברים פיננסיים חריפים שלא פעם האטו, ואף שיתקו, את הפעילות בתחומים שהוזכרו. לפיכך, נוהלו בתקופה זו דיונים ערים אודות סוגיות הנוגעות לטיפול באותם משברים: פירעון החובות של מדינות העולם השלישי, פיקוח ואף הגבלה על תנועות ההון בשווקים העולמיים, הקמת מוסדות בינלאומיים חדשים ותיקון המוסדות הקיימים (במטרה לרסן את התנודות ולצמצם את הנזקים). נראה, כי התמיכה וההתנגדות ביחס להצעות שהועלו בעשור האחרון של המאה ה-20 שיקפו, בין השאר, את הקונפליקט בין סוגי ההון השונים. משמע, השאלה שעמדה על הפרק באותה תקופה לא היתה עצם הגלובאליזציה אלא אופייה (וממילא גם היקפה).
מלחמות וגלובלזציה
שאלה זו עומדת, להערכתי, על הפרק גם בתקופה הנוכחית. גם אם תנופתה של 'הכלכלה החדשה' הואטה, היא לא נמחקה, ובאשר לעידן הגלובאליזציה – הוא לא תם אלא רק החל. אולם בעקבות המעבר מממשל קלינטון לממשל בוש, השתנו התנאים בזירה. עצמתו של המחנה הניאו-קונסרבטיבי במפלגה הרפובליקנית, ועמדות הכוח להן זוכים נציגיו בממשל בוש, דוחפים לכוון של התגברות המתיחות בעולם, ולהתגלעותן של מחלוקות תכופות בין המחנה הפרו-אמריקני לבין הציר הצרפתי-גרמני-רוסי-סיני. מחלוקות אלו מקשות על שיתוף הפעולה הבינלאומי החיוני למלחמה בטרור, ולפיקוח על מניעת תפוצתו של הנשק להשמדה המונית. אולם זוהי רק התוצאה הגלויה שלהן. ההשפעה הסמויה שלהן מתבטאת בכך שהן חוסמות את הדרך בפני הקמתם של מוסדות והתקנתם של הסדרים, הדרושים על מנת לצמצם את פגיעותה של המערכת הכלכלית העולמית למשברים פיננסיים ואחרים, וכדי להבטיח את תפקודה התקין בתקופת ההי-טק והגלובאליזציה.
עם זאת, כאמור, אין למחנה הניאו-קונסרבטיבי מונופול על המדיניות של ממשל בוש. כפי שהראינו, באותו ממשל עצמו פועלת גם קבוצה אחרת, הנהנית מהשפעה לא מבוטלת, ואינה רואה עין בעין עם הניאו-קונסרבטיביים. לפיכך, המעבר מממשל קלינטון אל ממשל בוש אינו מעבר מתקופה של גאות של 'הכלכלה החדשה' אל עידן של קפיטליזם של תעשיות נפט ומלחמה, אלא שינוי בצורה ובאמצעים של המאבק על אופי הגלובאליזציה והיקפה.
מטבע הדברים, מהווה המזרח-התיכון את אחת הזירות החשובות במאבק המתנהל על כל המפה. מאחר וישראל ממוקמת בליבה של אותה זירה (לא רק מהבחינה הגיאוגרפית אלא גם מהבחינה הפוליטית), הרי שלמחלוקת בין שני האגפים היריבים בממשל האמריקאי יש נגיעה ישירה לסוגיות המרכזיות של המדינה והחברה המעסיקות את כולנו. אבל הדיון בכך חורג כבר מעניינו של מאמר זה.