בלימת האינפלציה ללא נשק הריבית

במאמר זה נטען שטעה בנק ישראל בהשתמשו בנשק הריבית כדי לבלום את האינפלציה. הטעות נובעת מכך שהבנק לא איבחן נכונה את גורמי האינפלציה.

כמה עובדות על הריבית

ישנם שלושה סוגים של הלוואות בריבית:

1. 'הלוואות למימון עסקים' – הלוואה הניתנת לבעלי עסקים ומאפשרת ללווים לבצע עסקה אשר אמורה להיטיב את מצבם הכלכלי: בעלי חנויות קונים בהלוואה סחורה ומוכרים אותה ברווח. בעלי מלאכה ומפעלים קונים חומרי גלם, משלמים משכורות ואחר מוכרים את תוצרתם. מהרווח שהפיקו אותם בעלי עסקים הם יכולים לשלם את הריבית, ובהדרגה מחזירים גם את קרן ההלוואה. ריבית עסקית הינה הוגנת ומועילה למלווה אשר כספו התרבה, ללווה אשר מפתח את עסקיו, ובעצם לכל המשק. ללא ריבית לא יתנו בעלי ההון הלוואות לאיש, והמשק לא יוכל להתפתח. ריבית זו (בכפוף לתנאים נוספים) מותרת על פי ההלכה היהודית, וידועה בשם 'היתר עסקה'.
2. 'משיכת יתר' – ריבית הניתנת כלוואה לצורך הוצאות שוטפות (אוברדרפט). בהלוואות אלו כמובן שאין רווח כספי ללווה, וישנו חשש שהלווה יתקשה להחזיר את ההלוואה. המציאות הוכיחה שמשיכת יתר מרגילה את הלווה לחיות מעבר ליכולתו הכלכלית ("לא נורא, שהמינוס יגדל קצת") וההתפכחות מגיעה רק כאשר המינוס מדאיג את הבנק. כמחצית ממשקי הבית בישראל מצויים לעתים קרובות במשיכת יתר. חלקם מתקשה לעמוד בתשלומי הריבית, ובכך הפכו לצמיתים של הבנק: אין באפשרותם לכסות את המינוס, הם אינם יכולים לעבור לבנק אחר, והם ללא כל יכולת מיקוח על גובה הריבית והעמלות. והמוכה יוכה. בנוסף, זמינות הכסף אצל הנוטלים משיכות יתר, גורמת לאינפלציה. תופעה זו של משיכת יתר נדיבה מצד הבנקים אינה קיימת ברוב מדינות העולם. למותר לציין שריבית זו אסורה על פי ההלכה.
3. 'רכישת נכס' – רכישת דירה למגורים אף היא עסקה כלכלית לכל דבר ועניין: תשלום שכר דירה במשך 30 שנים, שווה לעלות תשלומי קרן וריבית בגין רכישת הדירה. לפיכך מי שנוטל הלוואה לצורך קניית דירה למגורים, חוסך תשלומי שכ"ד בעת זקנתו, ומשאיר ליורשיו נכס משמעותי. למרות זאת נראה בהמשך שהלוואה לרכישת נכס דומה גם למשיכת יתר.

מה זה בנק ?

ראינו אם כן שהלוואות בריבית עשויות להיות חמצן כלכלי למשק, כאשר הן ניתנות לבעלי עסקים, וכאשר גובה הריבית תואם את רווחי הלווה. תפקיד הבנק בכלכלה המודרנית הוא להיות מתווך בין המלווים ללווים. המלווה מפקיד כסף בתוכנית חסכון והבנק מלווה את הכסף לבעלי עסקים ורוכשי נכסים. הבנק חוסך למלווה את הטרדה הכרוכה בבדיקת יכולת פירעון ההלוואה של הלווה, וכמובן מעניק למלווה בטחון פיננסי ו"ראש שקט".

המצב במדינת ישראל בימים אלו

בשנות התשעים המוקדמות העלה בנק ישראל את הריבית לשיעור הגבוה בהרבה מהרווח המקובל בעסקים. נקודת מבטם של הנגיד יעקב פרנקל ומשנהו דוד קליין, היתה ועודנה, ששמירה על יציבות המחירים הינה חיונית להבטחת יציבות המשק ושגשוגו. הנגידים טענו שגירעונות הממשלה גדולים מאוד, ובכך הממשלה מזרימה כסף רב למשק, ויוצרת תנאי אינפלציה. לדעתם העלאת שיעור הריבית מקטינה את כמות הכסף שבידי הציבור וכך נמנעת אינפלציה. המציאות הוכיחה את דבריהם ואכן האינפלציה בישראל דוכאה, אולם יחד עמה דוכא גם כל המשק.

כתוצאה מכך, הריבית הנהוגה במשק הישראלי הפכה מריבית מעודדת צמיחה, לריבית נשך. בעלי עסקים משתדלים שלא ליטול הלוואות מהבנקים כי אין שום סיכוי שירוויחו 14% (שנתי) מעל קרן ההלוואה. מנגד בעלי הון הפנימו במשך הזמן שהדרך הטובה ביותר להרוויח, היא להפקיד את כספם באגרות חוב ממשלתיות לסוגיהן השונים. ובמקום שהררי השקלים הנמצאים בידי בעלי ההון ינותבו להשקעות במשק ויביאו לצמיחה, מופקדים כספים אלו בבנקים ללא כל מטרה מועילה. וכך הבנקים אינם מתווכים בין הלווים למלווים, אלא מתווכים בין בנק ישראל לבעלי הממון. נקודה זו כמדומני לא הובהרה לציבור הרחב – בשל מדיניות הריבית של בנק ישראל הבנקים בישראל אינם ממלאים את תפקידם הקלאסי כמתווכים בין מלווים ללווים. מדיניות זו הובילה לדרדור המשק בישראל ולחזרתו שנים רבות לאחור, והתוצאות ניכרות בכל עיר ועיר וכמעט בכל משפחה ומשפחה.

מדיניות מוניטרית מרסנת באמצעות ריבית נמוכה

להערכתי שגה בנק ישראל בכך שלא הבחין בין הלוואה בריבית הניתנת לעסקים, לבין הלוואות הניתנות לצורך הוצאות המשפחה. הלוואה המעודדת יצור אינה אמורה לגרום לפרץ של אינפלציה. כאשר המפעלים מייצרים יותר, יש יותר מוצרים בשוק, והמחירים אינם נוטים לעלות. אולם כאשר הלוואה ניתנת לצורך צריכה של מוצר, היא מגדילה את כמות הכסף בשוק ויוצרת לחצים אינפלציוניים.

נסביר את הדבר בדוגמא פשוטה: כאשר בנק מעניק הלוואה נוחה לקבלן, הקבלן בונה יותר דירות וכך גדל היצע הדירות הקיים בשוק. לפעולה זו יש השפעה ממתנת על מחיר הדירה לצרכן. אך כאשר הבנק מעניק הלוואת משכנתא נוחה (למשך 30 שנה), הוא מגדיל את כמות הכסף שבידי הקונים וכך מחירי הדירות מזנקים. נוטל המשכנתא סובר לתומו שהוא מרוויח מכך שהוא מחזיר את ההלוואה במשך 30 שנים, אך האמת שצעד זה הניתן לכלל הציבור, גורם לעליית מחירים שמקשה מאוד על הקונה.

חלק נכבד מהאינפלציה בישראל נובע מעליית מחירי הקרקעות לבניה. הממשלה באמצעות מינהל-מקרקעי-ישראל שולטת על מחירי הקרקעות (ועל עוד סעיפים המרכיבים את סל הצריכה), ובידה לגרום עליית מחירים או ירידת מחירים.

במקום לטפל בבעיות האמיתיות ובשורש האינפלציה, העדיף הבנק שלא להתעמת עם ראשי הבנקים, משרד השיכון, פקידי המינהל ונציגי הקבלנים, ונקט בצעד כוללני, לא חכם ולא יעיל. במקום להלחם במשק כולו באמצעות העלאת שיעור הריבית, היה יכול בנק ישראל להורות לבנקים לתת הלוואות משכנתא רק לתקופה של 10-15 שנה ורק כנגד 50%-60% מערך הדירה. צעד זה היה ממתן מאוד את זינוק מחירי המקרקעין, מטיב מאוד עם רוכשי הדירות, ומועיל למשק כולו. כמו כן יכול היה הבנק המרכזי להמליץ (ואף להורות) לבנקים להגביל את מתן האשראי הפרטי, וכך כמות הכסף במשק היתה קטנה וכך גם האינפלציה.

(יתרה מכך, מכיוון שהחזר הריבית מהווה חלק ניכר מסך תשלומי המשכנתא, הרי שיתכן שהעלאת הריבית על משכנתאות תורמת תרומה ממשית ליוקר הדירה. מכל מקום הדבר טעון בדיקה מעמיקה.)

המציאות בשטח כבר הוכיחה: רבים מנוטלי המשכנתאות אינם יכולים לעמוד בהחזרים, אחרים חיים חיי דחק מחפירים, וכל מעמד הביניים נשחק מאוד ממצב זה. למרות זאת מחירי הנדל"ן המשיכו לעלות, ונעצרו רק כאשר המשק כולו שקע במיתון.

בימנו בנק ישראל מורה לבנקים לבצע הפרשות עקב חובות של קבלנים ונוטלי משכנתאות. היה עדיף להגביל מראש את חגיגת המשכנתאות ומחירי הנדל"ן וכך היה טוב לכל.

יצחק שדה הוא יועץ מס וחבר בתש"ח.