אבות הציונות, אשר ביקשו לנסח את דמותו של "היהודי החדש", האמינו, כי אורח חיים ריבוני ומודרני יכול להתיישב עם ההויה היהודית. לשם כך, הם יצקו תכנים לאומיים ואחרים לתוך עולם המושגים היהודי. הם החליפו את הטלית בחולצת העבודה, את עבודת האל בעבודת האדמה ואת קריאת שמע בצלצול הפעמון – זה המעיר לעבודה, קורא לשיחה ומזהיר מסכנה. במקומות שהדבר לא עלה בידם הם בראו עולם חדש. אנשי כנרת וביתניה לא ויתרו על המרחב התרבותי היהודי. הם התייחסו בדיבורם ובכתביהם לעולם המדרש והאגדה, התגעגעו בסתר לבית אמא וזימרו בערבים ניגונים חסידיים. את אלה למדו לפזם גם החברים שלא גדלו על ברכי היהדות המסורתית. אמנם בעצרות ובהצהרות הם דיברו על לאומיות וסוציאליזם, ובתיקם ניתן היה למצוא את פרויד ודוסטויבסקי, אבל כנראה שבלילה הם חלמו ב"יהודית". המתח הזה לא נותר ברובד הסמוי: החלוצים הכירו בו וקיימו דיאלוג מתמיד בין שני העולמות המכוננים בדרך ליצירת זהותם היהודית החדשה.
כעבור שנים, אמר ברל כצנלסון על הדור החדש יליד הארץ: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של בורים גמורים". לא כאן המקום לנתח את הסיבות הרבות והמגוונות לכך, שהמזיגה הנכספת בין הישן והחדש, בין עולם יהודי מסורתי וברור ובין זהות לאומית מודרנית לא צלחה. אף על פי כן, יש משמעות העומדת בפני עצמה לתהליך, לניסיון, ל"תמיד בדרך". את טעמו של "מבחן התוצאה" טעמנו לא מכבר… .
הנחת היסוד שלי היא, שבבסיס הנסיון לעצב זהות יהודית חילונית מודרנית מצוי דיאלוג מתמיד. דיאלוג זה מתקיים בחברה בין אנשים לבין עצמם ובין אנשים לבין ה"רוח" (שפה, תרבות, מסורת, פרקסיס…).
על-פי הנחה זו, משבר הזהות היהודית לא חייב להיתפס כבעיה: חוסר הבהירות והבלבול שחש היהודי החילוני הוא אימננטי לתהליך גיבושה של הזהות, ואף עשוי לאפשר כר להתמודדות וליצירה מתמדת. הקושי האמיתי נעוץ בכך שהדיאלוג, שהוא, כאמור, הכרחי בעיצוב הזהות, נמצא בנסיגה עמוקה. שתי מגמות קפיטליסטיות מרכזיות עומדות בבסיס התופעה החברתית של היעלמות הדיאלוג: התפוררותה של הקהילה והתבססותה של תרבות הצריכה.
היהודים החילונים בישראל היום, נדרשים למסורת היהודית בריטואלים שונים סביב מחזור השנה ומחזור החיים. מרביתם פונים לממסד הדתי. תחושת הנחיתות אל מול הממסד היהודי המסורתי המגובש וברור וחוסר הרצון להתמודד, מביאים אותם לאמץ מחדש את דפוסי התרבות הדתיים. ישנם יהודים חילוניים המחפשים אלטרנטיבה. אלו החשים סלידה כלפי הממסד הדתי, ואלו המתקשים לאמץ את עולם הערכים הדתי. לדוגמא, זוג המבקש להתחתן: לכאורה, הוא מחפש אלטרנטיבה יהודית חילונית מודרנית. בפועל, הוא מסתובב בין המדפים ב'מינימרקט' האפשרויות הקיימות ובוחן את המוצרים: טקס אזרחי שאינו יהודי, טקס דתי רפורמי, טקס דתי דובר ארמית, טקס דתי דובר עברית, או סתם טקס דתי מחויך ומתובל במעט חוש הומור. האופן הצרכני של בחירת הטקס נכון גם לבחירת המעצבת שתאייר הזמנה מקורית תוצרת יד, ולסצינת הטעימות בבחירת הקייטרינג. את סל המוצרים שבחר הוא מניח בעגלת הקניות וניגש לקופה לשלם. מעט היצירה או הביטוי האישי מצטמצמים לשיר או סרטון שיקרינו החבר'ה אחרי האוכל ולפני הריקודים. ספורים הם הזוגות שמתעקשים לברר לעצמם מהי משמעות הנישואין עבורם, בהיותם יהודים חילוניים וכיצד לעצב טקס יהודי-חילוני שישקף את המשמעות הזו. בחירתו של היהודי החילוני, זה שאינו מאמין באלוהים ואינו מקיים מצוות דתיות, לציין את אחד האירועים המשמעותיים בחייו באופן המנוגד להשקפת עולמו, מעידה על עומקו של משבר הזהות בו הוא שרוי.
גם אופן הטיפול של מערכת החינוך הממלכתית חילונית בסוגיית הזהות היהודית אינו מאפשר לתלמידים התמודדות אקטיבית. דוקא בזירה שאמורה, לכאורה, להיות הקוגנטיבית ביותר, אנו עדים לאופן לימוד מנוכר ופאסיבי. לימודי הספרות העברית, התנ"ך, ההיסטוריה היהודית והציונית נערכים כך שהחומר נמסר לתלמידים בנוסח מוגמר, מנותק לחלוטין מהעוצמות שהביאו להיווצרותו, וכן ממשמעויותיו לחייהם. החומרים מחולקים באופן מלאכותי ומעוות ל"מקצועות", כאילו נוצרו כל אחד בנפרד בחלל סטרילי. מן התלמידים מצופה לשנן את החומר ולהפגין בבחינה את יכולת השינון שלהם. החקר, הבירור, החיפוש, המיון, שאילת השאלות – כל אלה, כאופן לימוד, אינם מושרשים במערכת החינוך. גם כאן פוגשים היהודים החילונים (בשלב בו הם מתעצבים ככאלו) את זהותם כמוצר מוגמר, באופן המונע מהם חשיבה, ביקורת, או יצירה – דהיינו – דיאלוג. נסיונות מערכת החינוך לשנות את המצב (ועדות שנהר וקרמניצר לדוגמא) מייצרים אלטרנטיבות חינוכיות, חלקן בעלות פוטנציאל אמיתי. אך הן מהוות טיפה בים – הן מבחינת מספר התלמידים שזוכה לחוות אותן והן מבחינת חלקן היחסי בסדר היום של בית הספר ושל התלמידים.
תרבות הצריכה מדגישה את הצד הפאסיבי באדם, על חשבון זה היצירתי. פעולתו המרכזית של הצרכן אינה בחירה כי אם ברירה בין אפשרויות: הוא מלקט את המוצרים מתוך מבחר מסוים שעומד בפניו. הדבר משפיע, כמובן, גם על היחס לעניין הזהות. היהודי החילוני בן זמננו, המחפש פתרונות, אינו יודע לשאול. מאחר שאין מי שיפתח לו, זולת הוא עצמו, עליו להיות אקטיבי – חושב, ביקורתי, ערכי ובעיקר יצירתי. אקטיביות כזו אפשרית רק בסביבה המקיימת עמו דיאלוג.
בעולם היהודי המסורתי סיפקה את הצורך בדיאלוג הקהילה המקומית. חלוצי העליות השניה והשלישית אימצו והמשיכו את מודל הקהילה כתשתית הבסיסית ליצירת הזהות הפרטית של האדם. הקבוצה כמעגל שייכות הייתה הזירה להתלבטות, ליצירה, לעימות ולהתמודדות. המפגש המתמיד בין האנשים והשאיפה הבלתי אפשרית להגיע להסכמה, יצרו את הדיאלוג האינטנסיבי, שהוא, כאמור, התנאי ההכרחי לגיבושה של זהות.
אכן, אחד המקומות היחידים בהם נדמה כי הצרוף 'יהודי' ו'חילוני' אינם מושגים מנותקים הוא התנועה הקיבוצית. גם זו אינה מקשה אחת, ובקיבוצים בהם מתקיים דיאלוג חברתי פורה יותר, נראה שההתמודדות עם הזהות היהודית משמעותית יותר.
רוב היהודים החילוניים התל-אביבים לא יקראו לעצמם 'יהודים חילוניים'. הם 'חילוניים' סתם. ההשמטה אינה מקרית, והיא פועל יוצא של ויתור. מוטב לדייק: ויתור הוא סוג של בחירה. החילוני של היום לא ויתר על יהדותו – הוא פשוט איבד אותה.