בבוקר יום חמישי, בסיומו של השבוע השלישי של חודש מרץ 2003, נחתו הפצצות הראשונות על בגדאד. שחר של יום חדש עלה על המזרח-התיכון. המלחמה שהתדפקה על השער מאז ה11 בספטמבר 2001 פרצה. סוף-סוף אפשר היה לשחרר אנחת רווחה. הבלתי נמנע כבר אירע. אבל לא היתה זו רק תחושה של הקלה. מזה חודשים ארוכים הציגה התקשורת האלקטרונית והכתובה את המלחמה ההולכת וקרבה כאילו היא נושאת בחובה תקווה גדולה. כביכול ייעלמו בעקבותיה המשברים הקשים אליהם נקלעה מדינת ישראל בשנים האחרונות, והיא תצא לדרך חדשה. הציפייה הדרוכה בה עקב הציבור הישראלי אחר ההכנות למלחמה שהוא עצמו לא היה אמור לטול בה כל חלק, מלמדת אפוא, לדעתי, על עומק התסכול שלו מחוסר היכולת להעמיד אלטרנטיבות רציונליות לחוסר המוצא בתחום המדיני-בטחוני, ולהתדרדרות המחריפה בתחום הכלכלי-חברתי. רק על רקע זה ניתן להבין, מדוע הופיעה כאן מלחמת המפרץ השלישית כפתרון קסמים. "האמריקאים באים" וכמו בכל מערבון הסוף הולך להיות טוב. אבל אולי גם לא, אולי רק משום שהחיים, בכל זאת, אינם מתנהלים לפי תסריטים הוליוודיים, אולי רק בשל כך במציאות הזאת עוד יכולות להיות הפתעות.
מכל מקום, אין בכוונתי לדון כאן בעתיד, אלא רק להעיר בהקשר לכך, כי האמריקאים לא הגיעו למלחמה בעיראק כדי להציל את הציבור הישראלי מעצמו. לפיכך, יש לשאול מדוע הם הגיעו דווקא לשם, ומדוע דווקא עכשיו.
חילוקי הדעות בממשל האמריקאי
ממשל בוש טורח להציג את המלחמה במשטרו של סאדאם חוסיין כשלב ב' במסע הצלב של 'העולם החופשי' נגד הטרור העולמי (מסע שנפתח, כידוע, בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים). מנקודת ראות זו מתפרשת המלחמה בעיראק כהמשך ישיר לקרבות שנוהלו לפני כשנה באפגניסטן, ושהסתיימו בחיסול שלטון הטאליבאן (לשיטתה של מערכת ההסברה האמריקאית, מה שאירע לאחר מכן באותה ארץ אינו אמור לעניין עוד איש). עם זאת, אופן הצגה זה של המלחמה נותר שנוי במחלוקת. בין היתר, הוא לא שכנע את מרבית חברות מועצת הבטחון, אשר סרבו לספק לארה"ב את הגיבוי הבינלאומי לפעולה הצבאית בעיראק. מחוגים חשובים בממשל נרמז, כי את האחריות לכשלון הסברתי זה יש להטיל על כתפיו של שר החוץ קולין פאואל. הלה, כך נאמר, עשה הכל על מנת לעכב את פתיחת המלחמה נגד עיראק, תוך הבטחה, שדחייתה תסייע בגיבוש תמיכה רחבה באו"ם, ומחוצה לו, בעמדה האמריקאית. בדיעבד, הסתבר, כי להבטחות אלו לא היה כיסוי. דחיית המלחמה הביאה דווקא להתגברות המחאה נגדה, לא רק ברחבי העולם, אלא גם בארה"ב עצמה.
אולם מנקודת המבט של פאואל מצטיירת תמונה שונה לחלוטין. מלכתחילה, היה פאואל (בדומה לג'ורג' טנט, העומד בראש הסי. אי. איי.) מסויג מהתביעה שהועלתה מייד אחרי ה11 בספטמבר 2001, לנקיטת מהלכים צבאיים מהירים נגד עיראק. פאואל וטנט טענו, כי על ארה"ב לנהל את המאבק בטרור באמצעות קואליציה רב-לאומית גדולה, שפעולותיה לא יישאו בהכרח אופי מלחמתי, ולא יכוונו נגד עיראק דווקא. להערכתם, הדברת הטרור מחייבת בראש ובראשונה את קיומו של שיתוף פעולה בין שירותי המודיעין של המדינות השונות, וחקיקה שתפקח ותגביל את העברות הכספים והתרומות המממנות את ארגוני הטרור למיניהם. מעבר לכך, הביעו פאואל וטנט את חששותיהם, כי בהעדר ראיות חותכות לקשר העיראקי להתקפה על מגדלי התאומים ו/או לפגועי טרור אחרים, עלולה פעולה צבאית אמריקאית נגד בגדאד להתקל בהתנגדות עזה בעולם, ובכל מקרה, יהיה בה כדי לסכן את יציבותם של המשטרים הפרו-מערביים בעולם הערבי. בשל עמדות אלו מצאו את עצמם פאואל וטנט בעימות חריף עם חוגים רבי השפעה בממשל. חוגים אלו, שהובלו על ידי סגן הנשיא צ'ייני, שר ההגנה ראמספלד, תת-שר ההגנה פול וולפוביץ', ויו"ר המועצה למדיניות הגנה של הפנטגון ריצ'רד פרל, התייחסו בביטול לתוכניות להקמת קואליציה גדולה ודחו בבוז את הטענות נגד המהלך המלחמתי שהוצג על ידם כפתרון האולטימטיבי לבעיית הטרור.
המחלוקת בין שתי הגישות בממשל בוש הביאה לפשרה, לפיה כוון המהלך הצבאי האמריקאי אל אפגניסטן. מבחינתם של פאואל וטנט, מנעה הפשרה את הנזקים שהיו כרוכים בנקיטת פעולה מיידית בעיראק. סירובו של משטר הטאליבאן לסגור את בסיסי ארגון אל-קעיידה (שנטל על עצמו את האחריות לפיגוע במגדלי התאומים) ולהסגיר את העומדים בראשו (אוסמה בין-לאדן וכו') הקל על משרד החוץ של ארה"ב להצדיק את המהלך ולגייס תמיכה בינלאומית רחבה עבורו. אולם מבחינתם של צ'ייני, ראמספלד ווולפוביץ' הכשירה ההתקפה על אפגניסטן את דעת הקהל האמריקאית והעולמית למהלכים צבאיים נוספים. ואמנם, מייד לאחר שהושלמה משימת חיסול משטר הטאליבאן באפגניסטן, הם מהרו לחזור ולתבוע את פתיחת המלחמה נגד עיראק.
פאואל וטנט מצדם, המשיכו להתעקש על בניית קואליציה רחבה וקבלת הסכמה של מועצת הביטחון לכל פעולה נגד עיראק. נשיא ארה"ב תמך בגישה זו וייפה את כוחם של הנציגים האמריקאים להגיע לפשרה בנוגע לשיגור צוותי הפיקוח של האו"ם לעיראק. צוותים אלו היו אמורים לבחון את הטענה העיראקית, כי אין בידיה נשק להשמדה המונית, ולדאוג לפירוקה של עיראק מנשק כזה במידה ובכל זאת הוא יימצא בתחומה. אולם עוד בטרם הגיעו הצוותים לבגדאד, כבר נמסר מחוגיהם של צ'ייני וראמספלד, כי תהיינה אשר תהיינה המסקנות אליהן יגיעו הפקחים, המלחמה בעיראק עד להפלת משטרו של סאדאם היא בלתי-נמנעת, והיא תפרוץ בכל מקרה.
אפשר היה להניח בסבירות גבוהה, כי "נבואותיהם" של צ'ייני וראמספלד אכן עלולות להגשים את עצמן. בשל הזיקה שנוצרה בין עבודת הפקחים לשהותו של כוח צבאי גדול מארה"ב בגבול העיראקי (סאדאם חוסיין הסכים לכניסת הפקחים לעיראק רק בעקבות שיגור חיילים אמריקאיים לכוויית) נקבע מראש, כי פרק הזמן שיוקצב על ידי ממשל בוש לפיקוח יהיה קצר ביותר. מגבלה זו נבעה ממחירו הפיננסי והאסטרטגי של ריכוז הכוח האמריקאי בחלק זה של העולם. נתונים אלו, יחד עם התנאים האקלימיים השוררים באזור (המפריעים ללחימה כבר בעיצומו של האביב), הכתיבו את מועד ההתקפה. מעבר לכך, למגבלות על פרק הזמן שהועמד לרשות הפקחים היתה גם השפעה מכרעת על עמדת המערכת הבינלאומית כלפי המלחמה. בזמן הקצר שהוענק להם, לא עלה בידי הפקחים להשלים את חקירתם, ולהביא את התהליך של פירוק עיראק מנשק להשמדה המונית אל סיומו. עיראק, מצדה, המשיכה להכחיש מכל וכל את קיומו של נשק מעין זה. בנסיבות אלו, לא התקשו חברות מרכזיות במועצת הביטחון (צרפת, רוסיה וסין) למצוא נימוקים נגד המלחמה, ולמנוע מארה"ב להשיג את גיבויו של מוסד זה להתקפה על עיראק.
מה רוצים האמריקאים להשיג?
הממשל האמריקאי יצא, אפוא, למלחמה ללא הקואליציה הגדולה לה שאף פאואל. לפיכך, נוטים פרשנים לתלות בו את האחריות לכישלון הדיפלומט. אולם מן הראוי להתייחס גם לתרומת בני הפלוגתא שלו בממשל בוש לתוצאה זו. יתר על כן, ספק אם מנקודת ראותם של צ'ייני וראמספלד התפרקות הקואליציה הישנה היא כישלון דווקא. מכל מקום, לא זו בלבד שפתיחת המתקפה האמריקאית לוותה בקרע חריף בין ארה"ב לבין בעלות בריתה המסורתיות, היא גם העמידה בספק את המשך תפקודם של האו"ם ושל מועצת הביטחון. בהקשר זה, יש לציין, כי מאז תום מלחמת העולם השנייה גרס הממשל האמריקאי, כי האו"ם ומוסדותיו חיוניים לשמירת הסדר העולמי. לפיכך, הוא תמך בהם פיננסית ופעל רבות לחיזוק מעמדם הפוליטי. יש אפוא מקום לשאול מדוע התעקש הממשל הנוכחי לצאת למלחמה גם במחיר העמדתה של המערכת המוסדית הבינלאומית הכוללת ככלי ריק מתוכן, וכיצד הוא מתאר לעצמו את ההתנהלות העולמית בלעדיה.
רשמית, מגדירים האמריקאים את מטרת המלחמה כפירוקה של עיראק מנשק להשמדה המונית. אולם הצהרות רשמיות אלו אינן זוכות לאמון רב. ראשית, כלל לא ברור לאיזה שלב (אם בכלל) הגיעו העיראקים בפיתוחו של אותו נשק. לעומת זאת, ברור, כי נשק בלתי-קונבנציונלי מצוי בשלבי פיתוח מתקדמים (אם לא למעלה מכך) במדינות הנחשבות כלא פחות, ואולי אף יותר, קיצוניות מעיראק (למשל איראן, צפון קוריאה ופקיסטן). אף על פי כן, משום מה, עד כה, לא הכריז הממשל האמריקאי מלחמה על אותן מדינות. שנית, תהיה אשר תהיה איכותו וכמותו של נשק ההשמדה ההמונית בעיראק, אין צורך בכיבושה על מנת לנטרל אותה ממנו. החתירה למניעת חימושה של עיראק בנשק מעין זה הניעה את פאואל לצאת בקיץ 2001 לסיור במזרח-התיכון. שר החוץ האמריקאי ניסה לשכנע את מנהיגי המדינות הגובלות בעיראק (ירדן, סעודיה, טורקיה וסוריה) להרחיב ולהחריף את הפיקוח שמטרתו חסימת הברחתם של פריטים העלולים לשמש לייצור נשק בלתי-קונבנציונלי. בתמורה לקבלת תכניתו של פאואל, תבעו מדינות אלה, כי ארה"ב תעניק ערובות לביטחונן הכלכלי במקרה שעיראק תטיל עליהן חרם נפט בתגובה לשיתוף הפעולה שלהן עם המהלך האמריקאי. אולם הממשל בארה"ב דחה את התביעות הללו. מעניין יהיה להשוות את מחירן של הערובות שלא הוענקו עם מחיר המלחמה הנוכחית (מחיר שבודאי אינו יכול להמדד רק במונחים פיננסיים). מכל מקום, סביר להניח, כי לו היתה שאלת חימושה של עיראק בנשק אסור לבדה עומדת בראש מעייניו של הממשל בוושינגטון, היו נמצאים המשאבים הדרושים להוצאה אל הפועל של תוכנית פאואל.
דומה, כי הספקות המועלים ביחס לתיאור האמריקאי הרשמי של מטרת המלחמה מחזקים את טיעוניהם של מתנגדי המלחמה ביחס לאותו נושא. אלה טוענים, כי המלחמה אליה יצאה ארה"ב, אינה באה להגשים אידאלים נשגבים, אלא היא משרתת אינטרסים חומריים: [נטען, כי] המלחמה לא נועדה לשחרר את העולם מאימת הטרור והנשק להשמדה המונית, אלא כדי להשתלט על שדות הנפט העשירים של עיראק (שעתודות הנפט המצויות בהם נופלות בגודלם רק מאלו המצויות בשטחה של ערב הסעודית). לכאורה, העובדה שעמדות המפתח בממשל הנוכחי מאוישות בדמויות הקשורות בטבורן לעסקי הנפט (בוש, צ'ייני, קונדוליסה רייס וכו') רק מחזקת טעון זה. אולם דווקא ארה"ב ובעלת בריתה העיקרית במלחמה זו, אנגליה, אינן סובלות ממחסור בנפט. לעומת זאת, אספקת הנפט של חלק מהמדינות המתנגדות למלחמה, ובראשן צרפת וגרמניה, תלויה במזרח-התיכון בכלל, ובכיבוד החוזים שהן חתמו עם השלטון הנוכחי בעיראק בפרט. האם ייתכן, כי מאמציהן של מדינות אלו למנוע מלחמה לא נבעו משיקולים מוסריים אלא מתחשיבים כלכליים? האמריקאים שיגרו אמנם רמזים עבים בכוון זה. אבל גם אם נקבל, כי עמדותיהן של המדינות השונות כלפי המלחמה בעיראק מוכתבות על ידי ההבדל בעדיפות שהעניק להן המשטר בבגדאד בניצול שדות הנפט, אין בכך כדי להסביר את ההבדל בהעדפותיו של משטר זה (כלומר, עדיין לא ברור מדוע בחר סאדאם למשכן את הנפט שלו אצל רוסיה וצרפת ולמנוע אותו מארה"ב).
יחסיו של סאדאם חוסיין עם ארה"ב עלו על שרטון מאז הפלישה לכוויית. מאז אותה פלישה, תבעו הממשלים האמריקאיים השונים ממועצת הביטחון לאכוף סנקציות חמורות על יצוא הנפט מעיראק במטרה לאלץ אותה להתפרק מהנשק להשמדה המונית. לכאורה, לא היתה אפוא לסאדאם חוסיין אופציה לניהול עסקים אלא עם אותן מדינות, דוגמת צרפת, רוסיה וגרמניה, שגישתן כלפי משטרו בכלל ובנוגע לסנקציות בפרט היתה "רכה" יותר מזו של ארה"ב. אבל מדוע נקט סאדאם חוסיין במדיניות שסיבכה אותו בקונפליקט ללא מוצא עם המעצמה העולמית היחידה? מדוע המשיכו צרפת, גרמניה ורוסיה להיצמד לקשר העיראקי שלהן גם במחיר של קרע עם אותה מעצמה? ולבסוף, מדוע היתה מעצמה זו מוכנה לתקוף את עיראק גם במחיר של ערעור סמכותם של המוסדות הבינלאומיים שהיא עצמה עשתה רבות להקמתם וסייעה במשך שנים ארוכות לתפקודם? שאלות אלו יידונו בחלקו השני של מאמר זה שיפורסם בגיליון הבא של 'חברה'.