כיצד נעלמה מדינת הרווחה?
שלושים שנה בערך שרדה מדינת הרווחה, כאן וברוב העולם המערבי, עד שהחלה להתדרדר אל קיצה. כדי שתווצר נדרשו לא פחות מהמשבר הכלכלי הגדול של שנות השלושים, וטראומת מלחמת העולם השניה שכילתה את אירופה. צריך היה העולם לעמוד על סף חורבן, כדי ששיווי המשקל הפוליטי-כלכלי ייטה לצד הקיינסיאני; כדי שבני-האדם יבינו, שמותר לממשלות ליצור גרעון גדול בתקציב המדינה על-מנת להניע את גלגלי המשק וליצור מקורות תעסוקה; שצריך לאזן את חלוקת העושר הלאומי על ידי הבטחת זכויות קיום בסיסיות ויכולת צריכה סבירה גם לחלש; שקיום הוגן איננו פריבילגיה השמורה לחלק קטן מן הציבור.
הגרעון בתקציבים לא לווה באינפלציה דרמטית, משום שההשקעות הממשלתיות הניבו גידול בתוצר. כשמול הגידול בכמות הכסף יש גידול בכמות המוצרים, אין אינפלציה וערכו של הכסף לא פוחת. הגרעון הוא מעין הלוואה שהממשלה לוקחת לעצמה לצורך השקעה בפיתוח וצמיחה, השקעה ששכרה בצידה. ה"חכמה המקובלת", על-פיה הגדלת הגרעון במשק ממותן מובילה בהכרח לאינפלציה, היא המצאה של העידן הניאו-ליברלי החדש-ישן, העידן של פוסט וקדם מדינת הרווחה.
שלושים שנה היו קצת יותר מדי. בשנות השבעים של המאה הקודמת החלה מדינת הרווחה לגסוס. לטענת הכלכלנית אסתר אלכסנדר החל המשבר במכת מחירי הנפט שבאה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. למי שזוכר היטב, איימו עלינו אז שבעולם נותרו עתודות נפט לעשר שנים ובשל כך מחירו שולש. פעולתם של מחירי הנפט הגבוהים היתה כפעולת הריבית הדרקונית בימינו. שניהם מהווים מעין "מס" על הייצור. כסף ונפט הם גורם ייצור שבכוחו לעודד צמיחה ובכוחו למוטט משקים. תלוי מה מחירו.
ניהול פרטי – ניהול ממשלתי
מחירי הנפט של שנות השבעים העבירו הון עתק מקופות המדינות והחברות התעשייתיות אל בעלי חברות הנפט, אל מדינות אופ"ק ומשם לקופות הבנקים המערביים שכוחם הלך והתעצם. קיצור תולדות התהליך הזה הוא הפקעת עיקר הניהול הכלכלי מידי הממשלות והעברתו לידי המוסדות הפיננסיים העולמיים והמקומיים, קרי לידי נגידי הבנקים ולידי העורף הפוליטי שלהם – הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית והחברות לדירוג האשראי.
מה שקובע בעידן של פוסט מדינת הרווחה את סדר היום הכלכלי אינם צרכיו הממשיים של המשק, אלא כמות הכסף שמתיר הנגיד לממשלה להוציא בהתאם לגובה הגרעון שקבע. לפני שנים ספורות ניסה שר אוצר אחד של גרמניה, לה-פונטיין, לקרוא תיגר על הכללים האלה, להוביל למדיניות של הרחבה תקציבית ובכך לשבור את גובה הגרעון הקדוש של 3% שנקבע באמנת מסטריכט. הוא לא שרד בכיסאו זמן רב. הנגידים האירופאים מיהרו להראות לו את הדרך החוצה. שרי אוצר וראשי ממשלות אחרים ראו וייראו.
אין הסבר אחר לעובדה שכל ראש ממשלה בישראל של העשורים האחרונים, בין אם הוא מהשמאל ובין אם מהימין, מרגע הגיעו אל כיסאו מתיישר לפי אותם תכתיבים. שרון הוא דוגמא קלאסית: כשר התמ"ס וכשר החקלאות הוא פעל כבולדוזר והוביל תקציב גרעוני גדול במשרדיו ברגע שחשב כי אלה הם צרכי המדינה. היום, כראש ממשלה במשק ממותן, הוא קופץ את ידיו באכזריות. מן ההיבט של המדיניות הכלכלית הוא שרון אחר. הוא שרון חסר שיניים. שרון נטול שרון.
שלא כמו בשנות השלושים של המאה הקודמת, שנות המשבר הגדול, בימינו מנוהלת מדיניות הריסון הפיננסי באופן מבוקר. מתברר שהאדוני הכסף הגדול מפיקים לקחים. השליטים האמיתיים של המשק לא יביאו אותו הפעם למצב של קריסה, כאותו איכר שלימד את סוסו לחיות בלי לאכול עד שהסוס מת. הפעם המשבר מנוהל באופן חכם. המודל הרלוונטי איננו של האיכר והסוס, אלא של בעל האחוזה והעבד. בעל האחוזה רוצה את העבד חי, אבל במינימום מחיר. הוא זקוק לשירותיו, אבל שואף להשקיע כמה שפחות בצרכי קיומו של העבד. הוא מבין שאם העבד ימות, הוא בעצמו יינזק. בעל האחוזה יכול להתעשר רק כשיש מי שמעשיר אותו. יש לו כשרון, אבל הוא זקוק גם לתנאים המועדפים שהמדינה מעניקה לו וגם לזכות לשלם לעובדיו-עבדיו כמה שפחות שכר. באופן כזה בעלי האחוזות הפיננסיות מעצימים את כוחם וכופים את רצונם על הממשלות. עובדה, זה שני עשורים שהאבטלה באירופה נעה סביב העשרה אחוזים ואין שינוי במצב. הוא לא משתפר ולא מתדרדר. אין ספק, זהו ניהול מבריק של כלכלה משברית. השאלה היא – משברית למי? היא הרי אינה "משברית" לכולם. ליתר דיוק: יש מי שנשבר במשבר, ויש מי שנבנה ממנו.
באופן כזה מתהוות שתי חברות: חברה של אצילים המשלמים לעצמם שכר עתק או מעבירים אותו לחו"ל וחברה של עניים, להם מסבירים כל הזמן כמה המצב קשה. תמיד מספרים לנו על האחוז הגבוה של תקציבי ההעברה מסך התוצר הלאומי ותמיד הפתרון הוא צימצום תקציבי ההעברה במקום הגדלת התל"ג. הרי את אחוז תקציבי ההעברה ניתן להקטין גם כך וגם כך!
בשרות השיטה
המחלקות לכלכלה באקדמיה, התיאוריות הכלכליות הרווחות והתקשורת הכלכלית משרתות ברובן את השיטה הזו: 'כספי העברה' זוכים לכינויי גנאי בלתי אקדמאים כאשר הם עוברים מהמדינה למשרדי הבריאות והרווחה; אבל כספים שעוברים מאצולת הממון הישראלית לנדל"ן של פראג, בודפסט ומנהטן הם "פעילות כלכלית נורמאלית". חוק שכר מינימום הוא פופוליזם שימוטט את המשק; אבל שכר מיליונים לטאלנטים טלוויזיוניים ולמנכ"לים הוא "שיקול כלכלי לגיטמי".
הכלל של "עצמאות הבנק המרכזי" כל כך חלחל לתודעה עד שאיש לא שואל לאיזה צורך בדיוק נועדה העצמאות הזו וכיצד "עצמאות" הפכה כסות לגיטימית לדיקטטורה כלכלית ולהשלטת טרור כלכלי שנזקיו החומריים, הנפשיים, והמורליים לרוב הציבור הם חמורים לא פחות מכל טרור אחר. הנה האבסורד: נגיד הבנק הוא ממלכה עצמאית; הממשלה שממנה אותו לתפקידו – לא. למה? ככה! בעצם לא ככה, כי הצדק הולך עם החזק, בעיקר אם יש לו אח גדול בחו"ל, למשל בחברות לדירוג האשראי ובקרן המטבע הבינלאומית.
מספרים שמיסים גבוהים הם דבר רע. מאידך מטילים עלינו אינספור מסים בדרך עקיפה: אגרת חוצה ישראל, אגרות ותשלומים במערכת החינוך, בשירותי הבריאות וכדומה. שירותים רבים, שניתנו פעם באופן חופשי, כרוכים היום ב"גיהוץ" של כרטיס האשראי. גם שטפון ההגרלות שנפל עלינו הוא, כידוע, סוג של מס. משתעבדים לו בעיקר אלה שמקווים להיחלץ ממצבם העגום בדרך של נס כזה או אחר. מפעל הפיס, שהוא כבר מזמן מדינה בתוך מדינה, נכנס למקומות שהממשלה מתנערת מהם באמצעות ההיטל שהוא גובה בעיקר מהמעמד הבינוני והחלש. את המס לעשירון העליון אסור להעלות כי הוא יברח מהארץ. את החסר הזה ממלאים באמצעות היטלים, אגרות והגרלות שמפילים על המעמד הבינוני והנמוך. חצי אחוז מס הנחסך מהעשירון העליון הוא אחוז כבד מכספם של העשירונים שמתחתיו, אבל זהו סדר העדיפויות.
השיטה הזו יכולה היתה להמשיך להתנהל על מי מנוחות אילמלא האינתיפאדה. חשוב להבין: האינתיפאדה איננה הסיבה האמיתית למשבר הכלכלי. האינתיפאדה היא ה"ערך העודף" שעירער את יציבותו ואת שיווי המשקל המשברי שלו. היא רק הקש העומד, אולי, לשבור את גב הגמל. בארגנטינה אין אינתיפאדה והמצב הכלכלי על עברי פי פחת. באירופה אין אינתיפאדה ויש אבטלה גבוהה. אלה מקומות שלא חסרים בהם מים, הון אנושי ומשאבי טבע. ואגב, מיתון גדול היה כאן בשיא תקופת השקט של ערב מלחמת ששת הימים, צמיחה גדולה היתה כאן בשיא מלחמת ההתשה. הקשר בין מלחמה למיתון איננו קשר ישיר ופשוט. יש הרבה דוגמאות היסטוריות המלמדות על כך (אחת מהן, מעוררת צמרמורת במיוחד, היא היציאה של גרמניה מן המיתון באמצעות מכונת המלחמה דווקא).
"השמאל" הממוסד בישראל טוען שאם נפנה את ההתנחלויות ונשלח את החרדים לעבוד, המצב הכלכלי ישתפר ונצא אל דרך המלך. שטויות – בשביל לפנות את ההתנחלויות צריך עשרות אלפי יחידות דיור חדשות; בשביל לשלוח את החרדים לעבודה צריך עשרות אם לא מאות אלפי מקומות תעסוקה. בשביל לייצר את כל אלה צריך הרבה מיליארדים. מאיפה כסף זה יבוא אם אסור להגדיל את הגרעון?
פניית פרסה כלכלית
המסקנה מכל זה עגומה: הלכי רוח שהתנחלו בתודעת הציבור ותיאוריות ששטפו את מוחו אינם משתנים בקלות. ישראל היתה "זקוקה" לטראומת האינתיפאדה הראשונה כדי ללכת לוועידת מדריד. ישראל "נידרשה" לאינתיפאדה השניה כדי להבין שמסלול אוסלו היה הימור מופקר. במחיר קטן יותר לא מתחוללת התפכחות.
ערב האינתיפאדה הראשונה הושתקו המעטים שזעקו שלא ניתן לשלוט לנצח בשטחים. ערב הסכם אוסלו הושתקו המעטים שזעקו שעם בוא ערפאת יבוא לכאן גם הטרור. היום מושתקים המעטים המעזים לצעוק שאי אפשר להחזיר את המשק למסלול של צמיחה בלי הורדה דרמטית של הריבית ובלי הגדלת הגרעון, ושאת פערי ההכנסות המאמירים לא ניתן לצמצם בלא מעורבות ממשלתית גדולה. הם לא הטרנד השולט בשיח הכלכלי. הם מואשמים בחבלה במשק, בפופוליזם, ב"חוסר אחריות לאומית".
ישראל זקוקה ל"ניו דיל" כלכלי. זה ברור כשמש. ישראל זקוקה לקיינס משלה שיעז לשבור את הכללים ולהוציא אותה מהחנק הכלכלי. ישראל זקוקה לפניית פרסה במדיניות הכלכלית שלה. מאחר ופניות פרסה כאלה מתחוללות רק בעקבות טראומות בדרגה לאומית, החשש הוא שללא אינתיפאדה כלכלית-חברתית של ממש, ניגזר על רוב הציבור בארץ לחיות בכפור כלכלי מתמשך.