הממשלה הימנית הנבחרת יצאה לאור בתוכנית שהציג נתניהו – בהתקפה חזיתית על העבודה המאורגנת במגזר הציבורי ועל עיקריה של מדינת הרווחה. בתוכנית הזאת, להשלמת התהליך של השלטת ההון על החברה הישראלית באמצעות חיסול כל כוח חברתי מתחרה, הוריד הליכוד את המסכה החברתית האחרונה. אבל זה לא אומר שמעכשיו תפסק נטייתם של בוחרי הליכוד לפגוע בעצמם בקלפי, כי ישנה סכנה שמפלגת העבודה ומר"צ ימשיכו לטפח את הנטייה הזאת של בוחרי הליכוד.
הרי ברור למדי שמפלגת העבודה, במיוחד תחת מצנע כלומר תחת לאוטמן, היתה מצטרפת לעיקרי הפעולות המתוכננות של נתניהו, אילו היה ניתן לה מבוקשה בעניינים אחרים. זו גם דעתו של מחבר מאמר המערכת של 'הארץ' ב-28 במרס השנה, ולכן נראה לו טבעי לקרוא למפלגה הזאת לגלות "אחריות" ולא לשלול את תוכנית נתניהו. בכל אופן ההתנגדות הרפה של מפלגת העבודה ושל מר"צ היא מחווה אופוזיציונית נטולת התלהבות, ולא במקרה. הרפיון שלהן הוא לא רק תוצאה מן המכה שהן ספגו בבחירות, אלא גם מעירוב בין תבוסנות של שמאליים-לשעבר לבין השקפת עולם נאו-ליברלית שרווחת בהנהגות שלהן.
וכך, בלי קול פוליטי נגדי ברור שמגדיר את האופי האנטי-חברתי הקשה, הימני, של תוכניות הממשלה, יש מקום לחשוש שקורבנות הליכוד ימשיכו לתמוך בו בקלפי גם בבחירות האחרות: "כולם אותו דבר", "כולם מושחתים", "כולם בכיס של העשירים" – זה נכון – ולכן בוחרי הליכוד ימשיכו להצביע בעד הדרך הנכונה בעיניהם לנהל את הסכסוך עם הפלשתינים. ורבים מהם ימשיכו לקוות שמחויבות לאומית תקשור את הליכוד לאינטרסים של השכבות העממיות היהודיות.
השאלה היא האם נגזר שלא יהיה קול נגדי ברור, ובעל תהודה פוליטית, גם בבחירות הבאות? ולפני זה – האם נגזר שלא תהיה תוצאה פוליטית למאבק החריף המתפתח בין הממשלה לבין הסתדרות העובדים וחלק מן הארגונים החברתיים? האם יש מקום לקוות שהמאבק הזה יצמיח מוקד ייחוס פוליטי שמאלי-חברתי, והמוקד הזה יגדיר ויבהיר את קווי המחלוקת על עיצוב החברה הישראלית? יגדיר, גם בעצם נוכחותו בזירה המפלגתית, את האופי הימני של הליכוד, של מפלגת העבודה ושל מר"צ? ולמעשה השאלה היא – האם יתכן סדר יום חברתי לפוליטיקה בישראל?
בחירות חברתיות
דווקא תוצאות הבחירות האחרונות, ובמיוחד ממשלת ליכוד-שינוי שנוצרה בעקבותיהן, אולי מסמנות מוצא מן הגזרה הזאת של זירה פוליטית ימנית כל כך, נטולת חלופה שמאלית-חברתית. הרי האופי האחיד של הזירה הפוליטית הישראלית, מבחינת האידיאולוגיה החברתית, היה פועל יוצא של התארגנות הפוליטיקה הישראלית בעיקרה סביב השאלה של הסכסוך עם הפלשתינים. עד עכשיו, המפלגות שפרצו במידה מסוימת את העיקרון המארגן הזה היו מפלגות דתיות או 'מפלגות מרכז' שהתאמצו להופיע כמתונות בכל התחומים, גם בשאלות חברתיות-כלכליות. עכשיו פרצה את העיקרון המארגן, את סדר היום 'הפלשתיני' של הפוליטיקה הישראלית, מפלגה בעלת זהות חברתית-כלכלית ברורה. מפלגת שינוי, סיפור ההצלחה של הבחירות האחרונות, היא מפלגה ימנית מובהקת מבחינת הפעולות והעמדות שלה בענייני חברה וכלכלה. היא רכשה תמיכה נרחבת של 'המעמד הבינוני', כהגדרתה המעורפלת, בתוכניות כלכליות ימניות, מפני שהיא הצליחה לשכנע הרבה ישראלים ממוצעי הכנסות שתוכניותיה יועילו להם. השכנוע מבוסס על טיפוח קשיחות חברתית באמצעות זיהוי בין 'העניים' לבין 'החרדים' ו'הערבים', נצלני הקצבאות שאין לרחם עליהם; ועל טיפוח תקווה, בדרך אופיינית לתרבות הפוליטית האמריקנית, שעוד מאמץ קטן וגם אנשי המעמד הבינוני יהיו בין הנהנים מן הכלכלה ההיפר-קפיטליסטית.
שינוי קיבלה תמיכה גם באמצעות הפניית המרירות של רבים בחברה הישראלית כלפי העובדים המאורגנים, המתוארים כבעלי זכויות יתר. ארגוני עובדים בעלי עוצמה במגזר הציבורי באמת לוקים בניצול מופרז של כוחם, אבל חיסולם לא יעזור לעובדים הלא-מאורגנים, לא למצביעי שינוי מביניהם ולא לעניים או למובטלים חסרי הגנה של איגוד מקצועי. העובדים המאורגנים יכולים לסייע לשאר העובדים כאשר ארגון עובדים כמו ההסתדרות רותם אותם לשם כך, ופעולה חיונית של ההסתדרות היא גם המפתח לריסון הפרזותיהם הפוגעות בכלל הציבור.
בין שינוי לליכוד
בכל אופן, יש עניין לא רק בתקפות הנימוקים שהוליכו ישראלים רבים כל כך להצביע בעד 'שינוי', אלא גם בהבדל פוליטי רב משמעות בין שתי השותפות השלטוניות הנוכחיות, הליכוד ושינוי. הליכוד הסתיר, פחות או יותר, את הציפורניים הימניות שנתניהו שלף עכשיו. לעומת זאת שינוי חשפה אותן במלוא הכנות לפני הבחירות. התמיכה בה – ולא משנה אם היא מבוססת על שיקול דעת ערכי נכון או על תחשיב אינטרסים תקף – אולי מסמנת מגמה מחודשת של החברה הישראלית לעסוק בשאלות העיצוב של עצמה, בחלוקת המשאבים בתוכה, בקביעת מגמותיה לעתיד. שינוי טשטשה במערכת הבחירות את עמדותיה בשאלות הסכסוך עם הפלשתינים והתאמצה בבירור לרַצות תומכים אפשריים שלה בשני המחנות הציבוריים הגדולים. היא חתרה אל אמצע מטושטש בשאלות מדיניות-בטחוניות. לעומת זאת, היא הציגה עמדות ברורות בשאלות חברתיות-כלכליות. לכן ההצבעה ההמונית בעדה מעידה על רצון גובר של הציבור, ואולי במיוחד של מעמדות הביניים, שהפוליטיקה הישראלית תתמקד בחברה.
ההצעות החברתיות של שינוי הן קטלניות, אבל יש מקום לקוות שהן יעוררו מענה. עד כה התנהלה ההפרטה תחת המסווה של 'שקט עושים מלחמה' או 'שקט עושים שלום' או שניהם. המסווה הזה נטרל את בסיס הכוח היחיד כמעט שנותר לשוללי ההפרטה כנגד השלטת ההון על החברה הישראלית – הוא נטרל את הפוליטיקה ממעורבות בעיצוב החברה והכלכלה. ליתר דיוק, הוא נטרל את הפוליטיקה המפלגתית מעיצוב כזה. העלייה המטאורית של שינוי מבשרת, לכן, גם מגמה חדשה של חסידי ההפרטה. הם צברו ביטחון עצמי כזה שהוליך רבים מהם לפעול בחזית פוליטית-מפלגתית גלויה יותר. זה מסביר, אגב, את חתירת לאוטמן וחבורתו להשתלט על המנגנון של מפלגת העבודה וכך להפעיל אותה ישירות ולא להסתפק בהשפעה על הנהגתה. שינוי היא מפלגה פוליטית שקראה בגלוי להשליט את ההון על החברה הישראלית, וניצחונה מבשר דפוס פעולה חדש של חסידי ההפרטה. עד כה חסידי ההפרטה נקטו קו של דה-לגיטימציה של הפוליטיקה המפלגתית, מחשש שנפגעי ההפרטה יעצרו אותה בשדה הפוליטי. ככל הנראה עכשיו יפוג חשש זה וחסידי ההפרטה ייראו יותר בחזית של פעולה פוליטית-מפלגתית גלויה.
תקווה למאבק
אפשר להניח שההתנשאות והביטחון העצמי הגובר של הימין החברתי בישראל יעוררו תגובת נגד. ההסתדרות אכן מתכננת מאבק חריף ביותר, והיא לא תהיה מבודדת במאבקה, מפני שנתניהו הצליח לתקוף הרבה גורמים בחברה הישראלית. אבל מעבר לזה – אפשר לשאוב עידוד מנטייתם של ישראלים רבים כל כך לקבוע את הצבעתם על פי שיקולים חברתיים-כלכליים. השיקולים יכולים להשתנות – במיוחד כשיתברר שנפגעים לא רק 'החרדים' ו'הערבים' השנואים – אבל לא בהכרח תשתנה או תתפוגג הנטייה להצביע בבחירות על פי הכלכלה והחברה.
לכן אופי המאבק נגד תוכנית נתניהו יהיה חשוב כל כך. חיוני שעצם המאבק יגבש, מבחינה פוליטית, כוחות וארגונים חברתיים רבים ומגוונים ככל האפשר סביב ההכרה שהאינטרסים והערכים החברתיים היקרים לנו אינם ניתנים להגנה ללא מפלגה פוליטית שמאלית ברורה ומעוגנת בעבודה המאורגנת, כלומר בעלת זיקה פוליטית להסתדרות העובדים. מאבק כוח הוא לעתים קרובת דרך טובה להתגבשות פוליטית, מפני שהוא חושף את עוצמתם האמיתית של המשתתפים ומבהיר את מידת חיוניותם, וחשוב לא פחות – הוא חושף את המידה האמיתית של המחויבות שלהם.