האם בתי הספר הדמוקרטיים הם פרוייקט של שחרור? לכאורה כן. כי חינוך הוא פרוייקט של שחרור, ודמוקרטיה היא פרוייקט של שחרור, ולכן חינוך לדמוקרטיה הוא בוודאי ובוודאי פרוייקט של שחרור. וגם, כי סוכני בתי הספר הדמוקרטיים מצהירים על מחויבותם לתיקון העולם והחברה. למעשה, התשובה לשאלה זו היא לא. כי בתי הספר הדמוקרטיים הם לא רק איים של סלקטיביות והפרדה, אלא גם מוסדות המחנכים לבריחה מהמציאות.

דניאל גרינברג, מייסדו ומנהלו של ראשון בתי הספר הדמוקרטיים שבארה"ב (האם במקרה הוא נוסד ב-1968?), שואל בפרק האחרון של ספרו המוקדש לפרוייקט החינוכי הזה: "מדוע בית הספר 'סאדברי ואלי' אינו מתאים לכל אחד?" ותשובתו משלבת "גנטיקה ייחודית ורקע אישי". וההוכחה: "יש לנו ילדים מכל המעמדות, מכל רמת הכנסה. מכל הדתות. מרקעים תרבותיים שונים… הרבה אנשי שמאל. אבל [גם] הרבה ינקים שמרנים" (הציטוטים לקוחים מתוך הספר: 'לגדול במקום אחר: בית הספר סאדברי וואלי').

כבעלי אידיאולוגיה מודרנית כלשהי – מלאומיות ועד פאשיזם, מניהיליזם ועד פונדמנטליזם, מפמיניזם ועד שוביניזם – גם גרינברג נדרש לעבר על מנת לבסס את עמדותיו בהווה ולעתיד: "שינויים תרבותיים" הוא מסביר, "אינם מתרחשים בן לילה. בהיסטוריה של המין האנושי התחוללו שינויים תרבותיים ספורים בלבד. המעבר מחברה של ציידים-מלקטים לחברה עירונית ארך מאות, אולי אלפי שנים. המעבר מהתקופה הקדם-תעשייתית לחברה התעשייתית ארך יותר ממאתיים שנה… לכל הדעות היה זה מעבר קשה. וזו הסיבה שבגללה נוצרה התנגדות. בני האדם בחברות האלה היו צריכים להבהיר לעצמם עם עסקת החליפין הזו כדאית… בכל אחד מהמקרים עשתה החברה את השינוי המסוים רק לאחר שהתחבטה בשאלה אם התועלת עולה על המחיר". ומכאן קצרה הדרך לדיון הנדוש על המעבר "מחברה תעשייתית לחברה פוסט-תעשייתית", המופיע מיד בהמשך הדברים.

החברה הפוסט תעשיתית

מהי תמונת החברה הפוסט תעשייתית שאותה משרטט גרינברג? גרינברג ומקורביו ישובים להם בצפון מזרח ארה"ב, ואת צרכי קיומם הם משיגים ישירות מהאינטרנט, שהוא הכלי 'הפוסט-תעשייתי' המרכזי. וכך, אנרגיה, מזון, תרופות וביגוד נפלטים מהסורק ומהעכבר, בעקבות דבל קליק על המקש הימני. גם הילדים מגיעים לסאדברי-ואלי דרך הסייבר-ספייס. כך גם חומרי הלימוד, המורים וכדורי הרגל. לעומת זאת, באותו רגע ממש, שכניהם מדרום – נאמר בעיר ניו יורק – ממשיכים לקיים חיים פרימיטיביים, שהרי הם חלק מהחברה 'התעשייתית'. וכך, האומללים הללו תלויים למחייתם במכונות המייצרות מזון, ותרופות, ותחבורה וחומרי לימוד, וכמובן באנשים 'ישנים' ולקויים גנטית המפעילים את אותן מכונות.

ביחס לתמונה הפיקטיבית הזו יש לטעון בפשטות כואבת, שכולנו, כולל גרינברג ותלמידיו, חיים בציויליזציה מתועשת. כולנו נולדים לתוך הציויליזציה הזו וכולנו, למעשה, תלויים בתיעוש כרכיב הכרחי לסיפוק תנאי מחייתנו. האינטרנט ועכבר המחשב אינם כלים לייצור, אלא רק כלים המסייעים להעברת מידע, וכך יש לראותם. לכן, כל שנותר לנו הוא לפעול למען עיצובה ההומני-דמוקרטי של הציוויליזציה הזו, וזאת – באופן השווה והמחויב לכל נפש.

ביחס לתמונה ההיסטורית הפיקטיבית המתוארת לעיל יש לטעון גם שגרינברג היה בזמנו פרופ' לפיזיקה באוניברסיטת קולומביה. כפי שהיטיבה להסביר אניטה שפירא במסגרת פולמוס על הוראת ההיסטוריה והשימוש בה (הארץ-ספרים, 30.1.02), אילו היא היתה מעיזה לחוות דעה בנושאי פיזיקה היה גרינברג – או כל פיזיקאי מקצועי אחר – דוחה את דבריה על הסף, ובצדק. כך היה נוהג גם טכנאי הטלפון של גרינברג ושפירא, לו היו שני פרופסורים אלו מחווים דעתם על הטלפון האלחוטי שלהם. אך כשמדובר בהיסטוריה כולם – החנווני, הטכנאי, ראש הממשלה והפרופ' לפיזיקה –  מרגישים את עצמם מומחים. והאם המומחיות הזו עצמה אינה, למעשה, פיקטיבית?

על הפער בין בתי הספר הדמוקרטיים לבין מחויבות חברתית

יעקב הכט, מי שעומד בראש 'המכון לחינוך דמוקרטי' בישראל, ביקר ב'סאדברי ואלי' ב-1989. הוא נשבה מיד בקסם המקום "הנפלא", כאשר ראה "ילדים בני כל הגילאים ומבוגרים המבלים יחד באוירה נינוחה וזורמת". לטענתו, מייסדי בית הספר הם "אנשים שהאמינו שיצליחו ליצור מערכת חינוך חדשה, התואמת את החיים הדמוקרטיים… היה להם אומץ לחשוב מחדש על רעיונות בסיסיים וליצור מערכת שאינה נשענת על מחשבות מעולם החינוך 'הישן'…".

אחת מהשתיים: או שבתי הספר הדמוקרטיים רואים עצמם בחזית המאמץ לבנות עולם נינוח וזורם שבמרכזו חינוך 'חדש', או שבתי הספר הללו הם מקלט לבעלי "גנטיקה ייחודית" כלשונו של גרינברג. רק תמימים ומיתממים מתכוונים ברצינות לטעון שאין כל בסיס מעמדי משותף לתלמידי (ואולי אף למורי ומנהלי) בתי הספר הדמוקרטיים. בפועל ידוע לכל שהמשותף לכל בתי הספר הייחודיים – וביניהם בתי הספר הדמוקרטיים – הוא גרעין קשה ורחב של הורים, מורים ותלמידים מהמעמדות הבינוניים-גבוהים.

על בתי הספר הדמוקרטיים יש להביט כעל 'עוד מאותו דבר' 'פוסטי', שירד לעולמנו בסוף שנות הששים: 'פוסט-מודרניזם' שמהווה בסיס לזלזול בידע, בתבונה ובאפשרות למוסר ציבורי-אוניברסלי; 'פוסט-ציונות' שמהווה בסיס לבריחה מהמציאות הישראלית; 'פוסט-תעשייתיות' שמהווה צידוק לפערים הכלכליים. הסגירות, הבריחה, וההפרדה של בתי הספר הדמוקרטיים זועקים ממבחני הכניסה האקסלוסיביים שמונהגים בהם, משכר הלימוד הגבוה, ומהתקציבים המנופחים המוזרמים אליהם (לא מעט על חשבון אוכלוסיות שאינן מצליחות לשלוח את ילדיהן לבתי ספר כאלה). במלים אחרות, את תופעת בתי הספר הדמוקרטיים יש לראות כחלק מהנהייה אחר שכונות סגורות; יחידות צבא מעמדיות (חיל האויר, גלי צה"ל, 'הסיירות', ועוד); מרכזי קניות היוצרים הפרדה באמצעות מחירים מופקעים. קיומה של מערכת רפואה מפוצלת בין אדירי ומעוטי יכולת וקידומה של תרבות לעשירים (פסטיבל ישראל כמשל) מהוות גם הן חלק מתופעה זו. כאמור לעיל, 'הדמוקרטים' אולי מתכוונים לחנך לדמוקרטיה, אך למעשה הם לוקחים חלק בפסטיבל הבריחה מהמציאות.

מי שמתמודד עם החברה התעשייתית על עוולותיה ועיוותיה (והיא אכן מלאה בהם) באמצעות בריאת עולם וירטואלי של בעלי "גנטיקה ייחודית", איננו מקדם את החברה למקום טוב יותר. למעשה, הוא תורם לשימורן של התופעות להן יש להתנגד.

בניגוד לדימוי העצמי, אין לראות בבתי הספר הדמוקרטיים חלק מפרוייקט של שחרור. לפרוייקט הזה נדרשים אנשים מחויבים יותר. המחויבות הנדרשת היא לאו דווקא להצהרות על עולם 'נינוח' או לטהרנות המבכה את בריחת האדם המודרני מהטבע, אלא למורכבותם של החיים האנושיים.

אודי מנור הוא מרצה להיסטוריה חברתית-פוליטית בעת החדשה באונ' חיפה ובאורנים