הארוחה הזאת נערכה בעיר הבירה של אוזבקיסטאן. במסעדה מהוללת שנקראת 'ווסטיק'. הגעתי לשם בלוויית עמית אוזבקי ופטפטן לא קטן. בעל המסעדה, יוזף, היה ידידו. הוא הושיב אותנו בשולחן הראשון ליד המטבח, כדי שנציץ פה ושם בהכנת המאכלים. פתחנו ב'שמירקוף' סלט חצילים מעושנים ששמו הולך לפניו, והוא נקרא כך על שמו של מפקד הכוחות הגרמניים בימי מלחמת העולם השנייה. אחר כך ב'טוליקו', מין טחינה כבדה ומרה. אחרי שראיתי את המנות העיקריות החלטנו לוותר על מנות ראשונות נוספות ולתכנן ביתר קפדנות את הארוחה. לפתע ופתאום – זו נקודת המפנה בסיפור הארוחה הזאת – נפתחה דלת המסעדה ועל מפתנה עמד איש כבן ארבעים וחמש. גדול מידות ומרכיב משקפים כהים. מן העברים הקיפו אותו כמה ברנשים. בעל המסעדה, יוזף, ראה אותו והחוויר. הוא הפטיר בקול רם ונרעד 'ברוכים הבאים אוביז'ו הגדול!'. המשופם נכנס. מלוויו נשארו מאחור. הוא לחץ בחוזקה את ידו של יוזף. אישתו הציצה מן המטבח בעיניים רושפות. חברי הספיק ללחוש לעברי כי זהו ראש המאפיה האוזבקית. משנודע לי הפרט הזה נעורתי לראות את האימה שניכרה מפרצופי הסועדים. 'להמשיך לאכול, כרגיל!' קרא אוביז'ו ורמז ליוזף להצמיד שני שולחנות גדולים. המלווים המרובים התיישבו על פי סדר מסוים, כנראה לפי היררכיה ברורה לגמרי. מלצרית חביבה נשלחה מיד אל החבורה. אוביז'ו התבונן בעיון בסועדים, ואז – להפתעתי – הוא הצביע עלי בקיסם. תוך שניה הגיעה אלי המלצרית החיננית ובנשימה קטועה ביקשה ממני לבוא. צעדנו לשם. הסועדים שהיו בדרכנו קמו מיד, מעצמם. כשהגעתי התפנו בין שניה שני כסאות. ישבנו אוביז'ו ואני זה ליד זה. הוא הציג את עצמו 'כאיש עסקים בינלאומי' ושאל אותי האם אני מומחה לאוכל כפי שנאמר לו. משהשבתי על כך בחיוב (פרט שאינני יכול לשקר לגביו) הוא סיפר לי שהוא עומד לחתן את בתו בחודש הבא עם עלם חמודות מסיציליה, והוא מעוניין להתייעץ אתי בכל הנוגע להרכבת תפריט לאירופאים הרבים שיגיעו. 'החתונה תיערך כאן' הוסיף אוביז'ו – יוזף עמד מאחורינו ונמתח לשמע הדברים – 'אני מזמין ואתה אוכל' סיכם בפסקנות. לא עמדתי מיד על משמעות הדברים. הוא קרא למלצרית ואמר 'לי סומבוקו, לכל החברים שיבאצונו – ולחבר הזה אני מבקש את כל התפריט'. עולמי חשך עלי. 'הכל. מיד! אני רוצה שהאדון הזה יטעם מהכל'. דחק בגסות במלצרית. בין שניה הוצמד אלי שולחן נוסף. הרגשתי שסינר נכרך מסביבי. כעבור רגע הגיע המלצר ונשא לעברי על מגש ענק כעשרים סוגי סלט: 'שאמיריו', סלט ביצים, 'אלפריד' גבינה אווירית מיוחדת, 'חוביריאן', ועוד כמה סוגי ירקות כבושים וחריפים, ומעל לכל את ה'שופוקה' המפורסם. המאפיונר הוריד את משקפיו, ואמר באיטיות ובנימוס מוגזם 'בתיאבון'. הוא המתין בסבלנות. טעמתי מכל סלט. הלכתי ושבעתי, אבל לפי מבטם של היושבים הבנתי שמוטב שאעשה את מלאכתי. 'מה אתה אומר?' הוא שאל אותי מיד משסיימתי כל מנה. אמרתי את דעתי באריכות וברצינות. בטרם הספקתי להתאושש נחתו עלי המנות העיקריות. תשע. כל חבריו חייכו. שיירה של מלצרים הביאו לשולחן הצדדי שלי קערות רטבים. טעמתי הכל: 'סוציקו', קלמבריטי, נוסוודאו, ולבסוף כאשר חשבתי שכבר סיימתי את הארוחה, הגיע כבש שחוט ענק. המאפיונר הביט בו בעיניים נוצצות, חיכה שאטעם מכמה מקומות ושאל במתח: 'יתאים?'. הנהנתי בדממה. ואז, כמעט מסוחרר, מצאתי לפני כמה קינוחים, אבל לא יכולתי לעמוד על טעמיהם כי אז ארע דבר כזה: הדלת נפתחה ועל מפתנה עמדה עלמה שמנה. 'ז'בושקה!' שאג המאפיונר. הוא קם מכיסאו, חיבק ונישק אותה בחוזקה, ובעיניים עצומות, כששפתיו מכווצות מעט מן הנשיקה, הוא צעק: 'לחיים!'. הופתעתי מעט מן המנהג שם: חבית דבש הובאה בבהילות. כל מלווי אוביז'ו תקעו כלי כלשהו אל החבית – מזלגות, כפיות, סכינים – וכך עמדו לרגע, נוצצי עיניים, צעקו 'לחיי ז'בושקה ורונאלדו' וטעמו תוך המהום את הדבש. שבע להחריד, בפה ממולא דבש, ניקרתי פה ושם את הקינוחים, אבל לשמחתי לא נדרשתי עוד לחוות דעה. המאפיונר הורה לי לכתוב מיד את מסקנותיי, והתבונן בי וברשימה הנשלמת תחת כף ידי בחיוך הולך ומתפשט כשהוא מחבק בחוזקה את בתו.
בלי שהרגשתי בכך – הסיפור הזה זעזע את דודניתי: ידה המתוקה נרעדה. אישוניה התרחבו. 'מנצ'יק' היא לחשה 'יש לך גם משהו קטן, שקט?'. וכך, בהבל פיה, נוצר מדור נוסף בצרור הזיכרונות הזה – דיוקני כמה טבחים דגולים ויוצרים קולינריים מהוללים שהכרתי.