על דעת רוב אזרחיה עוברת החברה הישראלית תקופה קשה ביותר. לפעילותה של התנועה הקיבוצית – תנועה עם מסר של שאיפה לחברה צודקת, של חברת אנשים החיה חיי שותפות תוך צניעות ונכונות להתחלק עם הזולת גם במעט שיש – ישנה חשיבות עצומה דווקא בתקופת משבר זו. אבדן היכולת להלחם ולהשפיע על אורחות החיים בישראל, הן במסגרות פוליטיות והן במסגרות ארגוניות ואחרות, נוטלת מהחברה הקיבוצית את אחת ממטרותיה שליוו אותה מהקמתה: אחריות ודאגה לחברה הישראלית ונוטלת לפיכך מחברי הקבוצים את טעם חברותם הקיבוצית המיוחדת.
האם יכול הזרם השיתופי למלא את החלל, שנוצר במהלך השנים האחרונות, בהן מתפרקת התנועה הקיבוצית מנכסיה?
על מנת לענות על שאלה זו, חייבים חברי הזרם השיתופי עצמם ונציגי קיבוציו של הזרם, לקיים דיון בנושא, שהוא משמעותי לעצם קיומו של הזרם. הכרעה עקרונית-אידאולוגית בתחום זה, תקרין מהרמה האסטרטגית של ההחלטות, לרמה הטקטית של המעשים.
עלינו לשאול: מהו הזרם השיתופי: אפיזודה, שחקן משנה פנים תנועתי בתהליך כללי של התפרקות התנועה הקיבוצית מנכסיה; או "הדבר האמיתי" – גורם משמעותי הנלחם על עקרונות היסוד של התנועה הקיבוצית? אכן זו שאלת השאלות המלווה את הקמת הזרם השיתופי והתנהלותו עד כה – כפי שאני רואה זאת.
עד עתה לא נעשה ניתוח מקיף ולא נשאלו השאלות המדוייקות והמחייבות קביעת עמדה ברורה וחד משמעית – לא בקרב נציגי הקיבוצים של הזרם השיתופי ולא בקרב חברי הקבוצים עצמם. ניתן לכן לנסות ולהשיב על שאלה זו רק על סמך התרשמויות, "הרוח השוררת", כיוונים רצויים ולא רצויים, חלומות, ולהתבסס על החלטות שהתקבלו עד כה.
הקו המאפיין עד הנה את התנהלותו של הזרם השיתופי הוא הקו ההססני, החושש מהכרעה ברורה, הקובעת גבולות של פנים וחוץ. לקו זה היו כמה סיבות שעיקרן טקטיות:
– החשש מפני פילוג בתנועה הקיבוצית. אחד התוצרים של הפילוג האחרון בקבוץ המאוחד, שהיה מר על פי כל מדד, הוא הפחד מפני פילוג חדש, ומכאן השימוש במושג פלגנות, מפלגים וכו' כדי לחסום ויכוח וכדי להמנע מהחלטות מחייבות כלשהן.
– התקווה הכמוסה שהמלחמה על כלל התנועה הקיבוצית עדיין לא אבודה ולכן השארות במרכז העשיה ובקונצנזוס, ב- main streem, תאפשר בבא היום לכבוש מחדש את המלכה בביתה.
– החשש מהצורך להתמודד עם הקמת ארגון חדש על כל הכרוך בכך – בכספים ובאנרגיות. הפחד מפני עצמאות, "המנוס מחופש", – הנוחיות של המנגנון והארגון הקיימים ביחד עם תחושת "הבית החם והבטוח".
– הפחד הסמוי בפני התפקדות – "מי ומי בהולכים" – וכאן המדובר הן בקיבוצים והן בחברי הקבוץ. כל זמן שאין התפקדות ותשלום מסים, ניתן לאמר שהרוב אתנו, שכולם חושבים כמונו וכו'.
– הפחד לאחדותו של הזרם השיתופי עצמו: קביעת גבולות ברורים בין חוץ ופנים עלולה לגלות ולהדגיש חוסר הסכמות בקרב קיבוצי הזרם השיתופי והקושי לבנות במשותף גבולות למסגרת המתחדשת.
הגורמים הנ"ל וגורמים נוספים שלא הוזכרו, הם המכלול הגורם, לדעתי, את התנהלותו בעצלתיים של הזרם השיתופי.
אין ספק שאם מעונין הזרם השיתופי להיות רלבנטי לתנועות הנוער הקשורות לתנועה הקיבוצית, ולבני הדור הצעיר החי בקיבוץ, הוא חייב לתת תשובה ברורה ובהירה בתחום זה. ההתנהלות הזהירה הדואגת "לא לעשות גלים", "לא לשבור את הכלים", לא תוכל לפיכך להתקיים לאורך זמן.
אם הזרם השיתופי חפץ להיות רלבנטי כלפי חבריו ולהקרין מסר ולהלחם על דרך בחברה הישראלית, עליו לקבל הכרעות ברורות – מהם היעדים, מי ומה הוא הראוי, הרצוי והמצוי, שאתו יוצאים לדרך. בקיצור: יש להקים תנועה שיהיה ברור מהם עקרונותיה, ומיהם משתתפיה. בעת פקודה יתברר, לטעמי, שיש רבים בתנועה הקיבוצית המעדיפים את המטרות הברורות, את הגבולות ואת הידיעה "מי ומי בהולכים", ממה שנהוג לחשוב. כך גם ניתן יהיה לגייס למאבק על דמותה של החברה הישראלית, פריפריות וקבוצות נוספות, שיראו בזרם השיתופי חיל חלוץ אמיתי.