בראשית היתה אינפלציה שהפחידה את הארגנטינאים. כשהילדים לא רצו לאכול יפה או לעשות שעורי בית ולהתקלח, אמא ואבא היו אומרים: "אני אקרא לאינפלציה ואז תראה מה יהיה". ואז התחילו בהפרטה. בהתחלה הפריטו את הרכבות, אבל לרוב הארגנטינאים זה לא היה אכפת כי רובם לא נסעו בהן. וחוץ מזה, הועדים של הרכבות רק שתו מאטה כל היום. אחר כך הפריטו את חברת הגז, אבל לרוב הארגנטינאים זה לא היה אכפת, כי הגז שקוף. אחר כך הפריטו את שדות הנפט, אבל לרוב הארגנטינאים זה לא היה אכפת, כי מה זה משנה אם הנפט מזוקק תחת השם 'ESSO' או 'YPF'. אחר כך הפריטו את הטלפונים, אבל רוב הארגנטינאים דווקא שמחו כי סוף סוף הם לא נאלצו להמתין שלוש שנים לקבלת קו. ואחר כך הפריטו את חברת התעופה הלאומית, אבל לרוב הארגנטינאים זה לא היה אכפת, כי רובם ממילא לא טסים. אחר כך הפריטו את הכבישים, אבל לרוב הארגנטינאים זה לא היה אכפת, כי רוב הארגנטינאים משתמשים רק בכביש שליד הבית. אחר כך הפריטו את המערכת הפיננסית, אבל לרוב הארגנטינאים זה לא היה אכפת, כי לכסף הרי אין ריח.

וחוץ מזה, כולם שמחו כי כבר לא היתה אינפלציה. ולא רק שלא היתה אינפלציה, היתה אפילו סיבה לגאווה לאומית. המטבע חזר להיות 'פזו', שם מסורתי למטבע הלאומי, ושוויו היה כשווי הדולר, המטבע המסמל את עוצמתה של השכנה הגדולה בצפון. וכך, הושג יעד היציבות במלואו. וכל שנותר להפריט היו הקרקעות. רוב הארגנטינאים יודעים מאז שנולדו, שהקרקעות שייכות ברובן לאוליגרכיה – זאת אומרת לקבוצה קטנה של צאצאי מהגרים שבאו לארגנטינה במחצית השניה של המאה ה-19. מועדוני הרכיבה, בתי הספר הפרטיים בהם מתלבשים הילדים בבגדי שרד אנגליים, מגרשי הגולף העצומים בטיבורה של בואנוס-איירס, ושמות של כמה ממועדוני הכדורגל הותיקים והמפוארים [ריבר-פלייט, רסינג-קלוב, ניולס-אולד-בויז] – כל אלו מעידים על עצמתם התרבותית ולכן הפוליטית של המהגרים האנגלים, עצמה שנשענה על הפרוייקט הכלכלי האדיר שהנהיגו בארץ זו, אותה הצליחו להפוך ליצואנית מזון מהגדולות בעולם.

בנקים ושינוי חברתי

ובכן, כאשר רצו להפריט את הבנקים שבהם התנהלו עיסקיה של האוליגרכיה הותיקה הזו, הבינו כמה ארגנטינאים שזוהי התחנה האחרונה. לכמה מהם היה ברור שאם יופרטו הבנקים בהם מוחזקים נכסיהם הפיננסיים של האוליגרכיה הארגנטינאית, יופרטו למעשה קרקעותיה של ארגנטינה. אמנם השימוש בקרקעות לא נעשה באופן שוויוני בלשון המעטה – אך בהעברתן לידי בעלי הון זרים יגיע הקץ למה שעוד נותר מארגנטינה של הארגנטינאים. ללא בסיס של עושר לאומי כלשהו, לא תתכן – כך סברו אלו שסוף סוף הבינו את גבולות ההפרטה –פעולה כלכלית  מתקנת. ומדוע? מכיוון שאם בעלי ההון ופחותי היכולת שותפים לאותה מערכת חברתית-פוליטית, יתכן שינוי. אולי שינוי קטן, אולי שינוי בקושי, אבל שינוי שיתכן. לעומת זאת, אם בעלי ההון יושבים בניו יורק למשל, ופחותי היכולת 9000 ק"מ משם, כיצד יתכן מאבק חברתי-פוליטי מתקן? הוא לא.

גם בעלי האינטרס הטרנס-לאומי, כלומר אנשי ההון הגלובליסטי הגדול שבצפון אמריקה או במערב אירופה ידעו זאת, ולכן הם ניסו מאז עלייתו של מנהיג 'הדרך השלישית', דה-לה-רואה, להפריט את שני הבנקים בהם מחזיקה האוליגרכיה הארגנטינית הותיקה את חובותיה ואת האשראי שלה. שני בנקים אלו – בנקו דה-לה-נסיון ['בנק לאומי'] ובנקו דה-לה-פרובינסיה [הבנק של מחוז בואנוס איירס שהוא למעשה 'ארגנטינה' מרוב הבחינות הקובעות] – זכו פתאום לעדנה, כאשר גורמים פוליטיים 'עממיים' – "'הפרוניסטים' אבל לא רק הם – התנגדו להפרטתם בחריפות. אמנם לאו דווקא מסיבות סוציאליסטיות או דומות, אלא פשוט מכיוון שהדבר היה עלול לפגוע בכוחם הכלכלי-חברתי-פוליטי.

איך שומרים על מטבע מקומי יציב?

אלא שבממלכת יציבות המחירים, בה נשמר בקנאות שער דולר של 1:1 במשך 10 שנים [ענין מגוחך-כלכלית בפני עצמו, שהרי הדולר עצמו פוחת בארה"ב במשך אותו עשור ביותר מ-20%!], נהנים כולם גם משוק ליברלי של סחר מטבעות. וכך, על פי חוק, יכולים היו ארגנטינאים לקנות דירות במנהטן או דולרים ברחוב. מיותר לציין אבל למען הספק נזכיר שהדרך היחידה לקיים מדיניות מטבע של 1:1 היא להבטיח קיומם של דולרים במרתפי הבנקים בארגנטינה בשעור שיספק את הביקוש. שעור הביקוש היה תלוי כמובן ב'מצב הרוח' הכלכלי: השקעות מקומיות ופיתוח הבטיחו ביקוש לפיזו ואילו ייבוא ותנועות הון גדולות אל מחוץ למדינה הבטיחו ביקוש לדולר.

בפועל,  במשך העשור כולו הוציאו החברות הטרנס-לאומיות  – באמצעות נציגיהם הארגנטינאים כמובן – מאות מיליארדי דולרים, שעל פי הארכיהגמונים כלכלת השוק החופשי אמורים היו להיות מושקעים חזרה בארגנטינה, בתעשיה שלה, במסחר, בתשתיות וכיוצא בזה. פרורים אמנם הושקעו ברשת כבישים משופרת, מערכת טלפונים מתפקדת [ויקרה להחריד], טלוויזיה בכבלים, קניונים בכל פינה, שדות תעופה 'אינטרקונטיננטליים' השקעות, שסיפקו מעט עבודה לכמה מאנשי המעמד הנמוך, שייצרו כתמיד בזיעת אפם [ותמורת שכר מינימום וללא הגנה של איגודים], עוד כמה מנעמים ותפנוקים למעמדות הגבוהים. כך או אחרת, מיליארדי הדולרים נשאבו מהמדינה, שמחויבותה ליציבות המחירים ולתקן הדולר 1:1 מול הפזו, הביאה אותה להפריט עוד ועוד נכסי ציבור; לקצץ עוד ועוד בתקציבי הרווחה; ולהישען עוד ועוד על הלוואות חוץ. במלים אחרות, המולך – אותה מכונת הון שזכתה לשם המלהיב 'קונברטבילידד' – הוזן במשך עשור שנים במרבית התוצר הלאומי של המדינה השביעית בגודלה בעולם.

הקשר הבינלאומי

הקיצוץ בתקציב, ההתייעלות במנגנון הציבורי, הורדת שכר המורים ושחיקת קצבאות הפנסיה – לכל אלו היתה מטרה מוצהרת אחת: לרצות את 'הקרן' היא קרן הטבע הבינלאומית [הבונוס הפוליטי-חברתי היה הרס המעמד הבינוני, המעמד המזוהה מאז ימי הבסטיליה עם שאיפה לדמוקרטיה]. 'הקרן', אותו ארגון שקם ב-1944 על רקע עולם במלחמה, במטרה לספק תנאים לעיצובה של אנושות שוויונית ולכן יציבה והגונה יותר, הפך למכונה לגלגול הון: עשרות מיליארדים הוזרמו תמורת ריבית גבוהה אך ברוב טקס מהקרן לארגנטינה כמטריה לשמירת ערך הפזו וצמידותו לדולר. באמצעות כספים אלה רכש כל מי שהיה לו פיזוס מיותרים דולרים. את רוב הדולרים קנו המעמדות העליונים שהפקידו את כספם בבנקים בצפון-אמריקה ובאירופה, שם נהגו לבקר פעם בחודש. במקביל טיפחה התקשורת 'העצמאית' את פוביית השחיתות, כהסבר האולטימטיבי להעלמות ההלוואות.

וכך הנכסים נעלמים, הקופה מתרוקנת, וההגיון הכלכלי הפשוט מתחיל להציק בשאלות פשוטות: האם אפשר לשמור על פזו של הצמוד לדולר? בין ספטמבר לדצמבר 2001 לובו הספקות בשמועות מבוססות על משיכות ענק בסדרי גודל של עשרות מליוני דולרים ביום, המועברים מהסניפים בארגנטינה לסניפים בחו"ל. הפאניקה מתגברת. לכולם ברור שכדי לשמור על מולך הקונברטבילידד, זה שקרלוס מנם יצר ב-1991, בהבטיחו לכל ארגנטינאי דולר ירוק תמורת כל שטר מקומי. אבל כדי לשמור עליו יש צורך להדפיס עוד ועוד כסף או להלוות עוד ועוד כסף או שניהם גם יחד. על האפשרות לעשות פיחות אף אחד לא מוכן לחלום, כי פיחות פירושו ביטול הצמידות לדולר. ואז, מה יהיה על הקונברטבילידד? אבל – מהיכן ישיגו עוד דולרים? 'אינפלציה' הס מלהזכיר הרי!!, 'הקרן' הרי כבר נתנה את שלה, ורוב הנכסים כבר הופרטו – להוציא את שני הבנקים הסוררים – והקופות בבנקים המסחריים מתרוקנות. ולכן, מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ואין ואין עדיין?

זהו. שפשוט, אין. וכשנגמר, הודיע שר האוצר קבלו – שכמה שנים קודם לכן לא התבייש להופיע בשידור טלוויזיוני חי ולהצהיר בפני קהל משתכרי 100 ו-200 ו-300 דולר לחודש, שמשכורתו החודשית כשר אוצר, 10,000 דולר  לא כולל החזרי אש"ל, איננה מספיקה לו – ובכן אותו שר אוצר מודיע על תכנית חרום כלכלית, שבלעדיה יפול המשק הארגנטיני לתהום. קבלו מבטיח שוב יציבות מחירים: והמחיר – מדצמבר 2001, ייאסר על "הציבור" [גם בארגנטינה זהו שם קוד למי שיש לו כמה גרושים בכיס וכמה מאות פיזוס בפק"מ ובפר"י] למשוך כספים, אלא לשם קיום שוטף, המוערך בכ-200 פזו לחודש. הציבור מגיב בתערובת של זעם ויאויש.

אמנם הזעם מביא לנפילתה של ממשלת קבלו-דה-לה-רואה, אך היאוש, כמו כל יאוש, לא מצליח להתנסח לכדי מצע פוליטי של ממש. האכזבות הטריות מההבטחה שבדה-לה-רואה [טוני-בלייר הארגנטיני] ; בתוספת הזכרונות המרים מהשלטון הצבאי 25 שנים קודם לכן; תהליך הריסוק [קראו לזה "ביזור"] של המערכת הפוליטית לה היה אחראי קרלוס מנם [הנתניהו הארגנטיני]; והתקשורת שניהלה סאטירה פוליטית רדיקלית סמי-פורנוגרפית שהציגה במשך שנים את הפוליטיקאים כחבורת דבוקי-כיסא לא יוצלחים; – ובכן כל אלו לא תומכים כמובן, בסיכוי התגבשותה של חזית פוליטית של ממש, שתיקח על עצמה את משימת ניסוחה של אמנה חברתית-כלכלית-פוליטית חדשה.

דבר אחד מוסכם בין אופטימיסטים לפסימיסטים: לא ברור מי ינסח אמנה כזו. חצי שנה חלפה מאז מהומות הקיץ בדצמבר 2001, ודואלדה –  הנשיא הפרוניסטי הנוכחי, נציגה של האוליגרכיה הארגנטינית הותיקה, שעמד בשל כך בפרץ הנסיונות להפריט את שני הבנקים הנזכרים, מהלך שנתמך על ידי נצחון מפלגתו הפרוניסטית בבחירות החלקיות באוקטובר 2001 – ובכן, הנשיא הנוכחי מנסה לשמור על היציבות החברתית. על יציבות המחירים הוא ויתר: הדולר כבר נסחר בשער של 1:3.3, והאינפלציה הממשית [זו של הסופרמרקט ולא של חנויות היוקרה] עומדת על כ-100%, ומספר הארגנטינאים החיים מתחת לקו העוני [בהגדרתו האנאכרוניסטית המבוססת על נתוני שנות ה-50'] הוא כ-17 מליון, ושעור האבטלה הרשמי הוא של כ-40%.

האובליסק במרכז המסחרי בבואנוס איירס

ארגנטינה של הארגנטינאים

ואיך רואים את זה ארגנטינאים? דיבתי עם ארגנטינאי בן המעמד הבינוני הנשחק, זה שפעם הצליח לקנות גם מזון וגם מעט דולרים לקראת נסיעתו לטיול שורשים בספרד; ושאחר כך החליף אוטו ועשה מנוי לכבלים; ואף הצליח להחליף מקרר ולשפץ שני קירות וחצי תקרה; ארגנטינאי המתגורר בפרבר נחמד, והמפעיל ביחד עם כמה שכנים ארגון וולונטרי הנאבק על שמירת צביונו האוניברסליסטי של בית הספר הציבורי; – ובכן, אולי דבריו של איש זה, אומרים הכל: "כן, אולי יגידו בעולם שעוד לא הגענו לתחתית, כי בהשוואה לאפריקה או לבוליביה השכנה, קו העוני הארגנטיני הוא למעשה קו של אמידות יחסית. אבל אנחנו לא בוליביה, לא סודן ואפילו לא ברזיל. כי בברזיל, העוני הוא חלק מתרבות, חלק מתפיסת עולם. הארגנטינאים לעומת זאת, גם כשהם עניים, לא חושבים על עצמם אף פעם במונחים כאלו. בדיוק ההפך: העוני תמיד נתפס כמצב זמני, כענין הפיך, וגם כבושה לא קטנה. שהרי כל המהגרים שבאו הנה, באו 'לעשות אמריקה'. זהו פשוט ענין של צפיות: מעצמך, מהשכונה, מהעיר, מהמדינה. זוהי הדרך בה רבים מהארגנטינאים מפרשים את העבר שלהם. אמנם עבר רווי אלימות והבטחות שלא קוימו, אך ההבטחות עצמן הן אלו המבטאות את הצפיות מהעתיד".

ומה הלאה? בעת כתיבת שורות אלו, התקיימו בחירות מקומיות מאד בעיר ברילוצ'ה, אי שם בהרי האנדים, בינות שלג-עד, ביקתות ושוקולד. 86,000 בוחרים – 80% מבעלי זכות הבחירה – לא רק שלא דחו את הפוליטיקה בלעג ובבוז, אלא בחרו רשימה מקומית של אנשים שאכפת להם. רשימה זו ניצחה את הפרוניסטים הנצחיים בפער של 5%. ואולי, ממש אולי, הבחירות בברילוצ'ה מבשרות על תמורה חברתית-פוליטית, המתהווה מאז דצמבר האחרון, במפגשים חסרי תקדים בין ה'קסרולרוס' ["אנשי הסירים" – קרי אנשי מעמד-בינוני-נשחק שאיבדו פרנסתם ומפגינים ברחובות כשהם דופקים על סירים] לבין 'הפיקטרוס' ["אנשי המחסומים" – קרי אנשי מעמד-נמוך-ותיק שכבר לא מצליחים להשיג אפילו עבודות עונתיות, והם חוסמים דרכים]. אולי שם, בין סיר הבשר שהתרוקן לדרך החסומה – חסומה בינתיים בכל אופן – מתרקמת לה מחדש אמנה חברתית חדשה.

ומי שרואה בדברים המתוארים לעיל, משום תסריט אפשרי לכלכלה ולחברה במקומות אחרים בעולם, רואה טוב.