בין אם הן מודעות לכך ובין אם לאו, הווייתן של התנועות החברתיות, הפועלות בשלהי המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, מוכתבת, להערכתי, ממשבר האמון עם מיתולוגיה מיוחדת שעליה נשענו תנועות דומות בעבר. כבר במחצית השנייה של המאה ה-18 ראו ארגונים רדיקליים את פעולתם במסגרת של מהלך היסטורי ארוך טווח של קידמה המתרחבת ומתפשטת באופן בלתי נמנע. מכוחו של מיתוס זה (המזוהה עם המודרנה) יכלו ארגונים אלו לשאוב עידוד גם בתקופות האפלות ביותר. ההמנונים שנישאו בהפגנות עובדים הכריזו: "לא כלום היום, מחר הכל", אבל לא היתה זו רק סיסמא, אלא ביטוי לאמונה בצדקת הדרך ובטחון מלא בניצחונה. הוודאות הזו אינה עומדת עוד לרשותן של התנועות החברתיות האקטואליות והן נאלצות לפלס את נתיבן בלעדיה.

היסטוריה מקוצרת של המיתוס של הקידמה

     המיתוס של ניצחונה הבלתי נמנע של הקידמה נולד במהלך המאה ה-18. התפתחות המדע והשתחררותו מכבלי הדוגמות הכנסייתיות נתפסו באותה תקופה כהוכחה לכך שלא ניתן להסיט את התבונה ממהלכה. ההשלכות החברתיות-פוליטיות של תפיסה זו היו מרחיקות לכת. הן נבעו מההנחה שהתפוגגותם של ערפילי המיסטיקה תשלול ממשטרי העריצות את מקור הלגיטמציה המסורתי שלהם ותאפשר את כינונה של חברה המושתתת על החרות והתבונה.

     ניתן היה להבחין בסדקים המבצבצים מבעד לאידיאולוגיה זו כבר בעת הופעתה (עבודותיהם של אדמונד ברק ואלכסיס דה-טוקוויל מעידות על כך), במשך הזמן הלכו הסדקים והתרחבו. אף על פי כן עלה בידו של מיתוס הקידמה לצלוח את המאה ה-19 ואת מרבית המאה ה-20. מתי בדיוק תש כוחו של אותו מיתוס? הדעות על כך חלוקות, אבל אין מחלוקת על כך שאנו מצויים כבר שנים רבות מאחוריו. רבים נוטים לתלות את קריסתו של המיתוס המודרניסטי במלחמות העולם, השמדות העמים, אימי המלחמה הקרה, התמדתו ואף החרפתו של הקיטוב החברתי-כלכלי, ובעיקר חשיפת השימוש המניפולטיבי שנעשה באידיאולוגיה של הקידמה בידי שלטונות רודניים וכוחות חשוכים אחרים. על פי תפיסה זו הוכיח הניסיון ההיסטורי כי הציפיות שנקשרו בחילוץ התודעה מהאקסיומות הדתיות היו מוגזמות. הציויליזציה הגיעה אמנם להישגים מרשימים בתחומים של המדע, הטכנולוגיה, והרפואה, אך הסתבר כי בהם לבדם אין כדי להבטיח אוטומטית את התפתחותה של חברה צודקת יותר וחיים מאוימים פחות. אקלים זה של תקוות נכזבות הוליד מתוכו, לפי אותה פרשנות, אווירה צינית וספקנית, המעודדת התמכרות לצרכנות ראוותנית ולאינדיבידואליזם כוחני.

     מבלי להפחית במשקלו של הטיעון בדבר השפעתו של הניסיון ההיסטורי המתסכל של שתי המאות האחרונות של האלף השני, יש להוסיף אליו, לדעתי, גורם נוסף שמכוחו מתורגם ניסיון זה, בעיתוי זה ולא אחר, למסקנה כוללת המובילה לגט כריתות מהמיתוס של הקידמה. הכוונה היא לתהליך הדה-פוליטיזציה שעבר מעמד הפועלים במחצית השנייה של המאה ה-20. עד לאותה תקופה היווה מעמד זה, מתוקף תודעת הקיפוח שלו, עוגן עיקרי לשאיפות לשינוי הסדר החברתי. אולם בעקבות השינויים שחלו באופיו ובהרכבו של אותו מעמד, והתמורות שהתרחשו במקביל במערכות הכלכליות הלאומיות והבינלאומיות, הוא הפך לפחות מוגדר מבחינה מדינית, חברתית ותרבותית. כתוצאה מכך אבד חזון הקידמה את הנמען הקלאסי שלו, והוא נותר בסטטוס של חזית ללא עורף נתון. התפתחות אחרונה זו הוציאה את הרוח ממפרשיה של האוטופיה, ולהערכתי היא גם האחראית להכללת הניסיון ההיסטורי המצטבר להשקפת עולם פסימית, אם לא תבוסתנית.

ייחודן של תנועות חברתיות רדיקליות בהווה ובעתיד

     בנסיבות אלו מוצאות את עצמן התנועות החברתיות בסביבה עוינת מתמיד. בהבדל מהתנועות שקדמו להן אין להן בסיס ציבורי מוגדר בהווה, והן אינן יכולות עוד לשאוב עידוד מהעתיד. אין להן יותר תוכניות-על, וההיסטוריה אינה מבטיחה להן כבר מאומה. נותר רק ההווה ומה שנכון לעשות ביחס אליו. מסקנה זו מחייבת את התנועות הרדיקליות לבנות את עצמן מעמדת פתיחה חדשה. משמע הן אינן יכולות להתעלם מהתמורות באופיו של מעמד הפועלים, ומהדה-פוליטיזציה שלו. התפתחויות אלו כופות על התנועות האקטואליות לחפש את המשענת לחזונן באוכלוסיות אחרות המתאפיינות במקומן הנמוך בהיררכיה החברתית-תרבותית (נשים, מיעוטים אתניים וכו'). אולם מלכתחילה היה ברור כי האופוזיציה של אוכלוסיות אלו לסדר הדומיננטי אינה נתונה מראש, והשפעתן הפוליטית היא מצומצמת בהשוואה לזו ממנה נהנה מעמד הפועלים בעבר. לפיכך, תהליכי הפוליטיזציה של אוכלוסיות השוליים, בניגוד לאלו של מעמד הפועלים, אינם יכולים להיפתח מנקודת מוצא של חתירה לשינוי טוטאלי של המערכת, אלא רק לתיקון עיוותים הנוגעים ישירות אליהן. יתר על כן על רקע משבר האמון, שיש לתנועות החדשות עם מיתוס הקידמה, אין להן אפילו הצדקה תיאורטית לקרוא לקבוצות השוליים ללכד את מאבקיהן סביב מטרה כוללת אחת גם בהמשך.

     כאמור נאלצות התנועות החברתיות הפועלות בהווה להשתית את הפוליטיקה שלהן על מה שמציק כאן, ועל מה שניתן לעשות ביחס אליו עכשיו. בכך הן מקבלות על עצמן מראש להתמקד בשדות שונים, שהחיבור ביניהם אינו נתון מראש, אף שהוא גם אינו מנוע מראש. בעבר אפשר היה לזהות מקור אחד לטרדות השונות המעיקות על ציבורים השונים (השיטה הקפיטליסטית, למשל), ולהניח שהטיפול במקור זה יביא, אי-פעם בעתיד, לשינוי טוטאלי של המערכת, ולפתרון כל המצוקות. בהתאם לתפיסה זו נתבעו הקבוצות השונות לאחד את מאבקיהן כדי לתרום להשגת היעד הנכסף. אולם התנועות החדשות, הפועלות כיום, אינן מאמינות בפרספקטיבה ארוכת-טווח. לפיכך הן אינן יכולות להצביע על פתרון כולל, למגוון צורות הסבל, המונח אי-שם בחיק העתיד. אין בכך כדי לשלול את האפשרות שחלק מהתנועות תגענה מידי פעם לשיתוף פעולה ביניהן בחלק מהנושאים, אך לא כל הקבוצות ולא בכל הנושאים. על רקע זה מקבלת האידיאולוגיה של תנועות אלו צביון פחות אוניברסלי ויותר פרטיקולרי.

     מכל מקום בעצם פנייתן של התנועות החדשות משאלות מקיפות (מבנה הכלכלה ואופיו של המשטר המדיני) אל סוגיות שהן לכאורה יותר מצומצמות (שיקום המערכת הקהילתית של השכבות החלשות, היחסים בין הקבוצות האתניות השונות, הבעיה המגדרית, שימור הסביבה וכו') יש לא רק כדי לשנות את תוכנה של הפוליטיקה אלא גם את אופייה. הפוליטיקה של תנועות אלו אינה מכוונת עוד רק להשגת השפעה ישירה על מנגנוני השלטון אלא גם לשינוי דפוסים ומוסכמות הנוגעים לחיי היומיום (אם בהקשר להתארגנויות שכונתיות או אזוריות, אם ביחס למעמדן של נשים במשפחה ובמקום העבודה, ואם בנוגע ליחס כלפי אוכלוסיות חריגות מבחינת העדפותיהן המיניות או מבחינות אחרות). מכאן שהפוליטיקה של התנועות החדשות נושאת אופי פחות מדיני ויותר תרבותי-חינוכי. ניתן אפוא לראות בפעילותן של תנועות אלו את הפוליטיזציה של חיי היומיום מחד ואת הקונקרטיזציה של הפוליטיקה מאידך.

     אבל מעבר לכך, מהעדרה של פרספקטיבה היסטורית שיהיה בידה לערוב לתוצאות הפעילות החברתית, נובע כי פעילות זו הופכת (ככל שהיא מתרחשת מתוך מודעות לאותה מגבלה) לתכלית לעצמה. משמע היא אינה עוד בגדר של אמצעי (עבור דבר מה שיושג בעתיד) אלא היא המטרה עצמה. בכך יש כדי להעמיד את המעורבות החברתית על הפן הבלתי תכליתי שלה ולהקנות לה ממד של ביטוי עצמי. ממד זה מתעצם בשל תוספת האחריות המוטלת על אלו הנוטלים חלק בפעילות החברתית הנערכת בתנאים אלו. על רקע גוויעת המיתוס של הקידמה, וחוסר היכולת להשעין את אותה פעילות על תמיכתו האוטומטית של ציבור מוגדר, נופלת האחריות, יותר מתמיד, על כל יחיד. אחריות מיוחדת זו נובעת הן מכך ששדה המערכה הרלבנטי אינו נתון עוד מראש וכל יחיד חייב לסמן אותו לעצמו כל פעם מחדש, והן מכך שאי אפשר עוד לתלות את משמעותה של הפעילות בהווה בהתפתחות כלשהי בעתיד. מאחר ומשמעותה של ההתערבות החברתית הקונקרטית אינה יכולה עוד להיות מעוגנת בתהליך אובייקטיבי, היא מקבלת מעמד סובייקטיבי. כלומר, היא מונחת עתה כשאלה פתוחה להכרעתו של כל יחיד. מסתבר שמחיר ההתפכחות הוא תוספת אחריות.