העבודה עם אנשים החיים בהדרה (בשולי החברה), אלה שהחברה "פלטה" מתוכה, היא אחד התפקידים החשובים של העבודה הסוציאלית. העבודה עם אנשים אלה אינה "נוחה" שכן, מעצם הגדרתם, לא קיימים עבורם פתרונות מתאימים במסגרת המערכת. יצירת הקשר עימם מלווה פעמים רבות בכעס וחוסר אונים. קשה במיוחד ההכרח לייצר עבורם, ואיתם, פתרונות חדשים, שהמערכת אינה מכירה, שאין להם שורה בסעיפי התקציב, או במהלך העבודה המוכר.
לרוב, עובדות סוציאליות מנסות לסגל אנשים שהחברה פלטה מתוכה לשיטה הקיימת. לדעתי, זו טעות. השיטה הקיימת – כלכלת השוק, התחרות, פירוק החברה – היא השיטה שפלטה את "המודרים", שייתרה אותם מהחברה; זוהי השיטה שמולה יש להם הכי מעט אמצעים להתמודד. לדעתי, עבודה עם אנשים שחיים בהדרה חייבת להתייחס אל הזיקה בין מצבם של החיים בהדרה למצבה של החברה בכללותה. בעיקר, בעבודה מסוג זה יש לקחת בחשבון את עובדת פירוקה של החברה. במאמרו, "חברה של קהילות", טוען יפתח גולדמן כי תהליך המודרניזציה גרם, בין השאר, לפירוק מסגרות ההשתייכות הקהילתיות. המודרנה יצרה את חברת ההמונים שהופכת כל אדם, כל פרט, לאטום מבודד ('חברה', גיליון 4). התהליך מתרחש בצורה מואצת בחברה הישראלית; בשל עליית האתוס הליברלי, הפרטים במדינת ישראל מתקיימים יותר ויותר כ"אטומים" בודדים, ללא השתייכות קהילתית כלשהי. במצב כזה, אחת הבעיות הראשיות במגמה הטיפולית המנסה להשיב את "המודרים" אל החברה היא פירוק החברה: הרי אי אפשר להחזיר אנשים לחברה במקום בו אין חברה.
פסקה
כיצד לטפל באוכלוסיות מודרות?
מחויבותנו כעובדות סוציאליות לאנשים החיים בהדרה מחייבת, אם כן, חשיבה אחרת. אני רוצה להציע מודל המתיימר להתמודד עם כשלי השיטה הקיימת; מודל המסייע לאנשים ליצור קשרים חברתיים רב גוניים, לבנות-מחדש קהילה וכך, מתוך פעולת התיקון והבנייה, להציע פתרונות גם לאנשים שהשיטה הקיימת הביסה אותם. אני מציעה שהמסגרת הקהילתית הנבנית בתהליך זה מאפשרת לבטל את הווית הפירוק של חברת ההמונים וליצור מעגלי השתייכות ממשיים הנותנים ליחיד תחושת משמעות וכוח לפעול ולהשפיע על סביבתו. אין זה מודל תיאורטי בלבד: הוא פועל כבר שנים אחדות בעמותת 'קהילה' שליד קיבוץ תמוז בבית שמש.
עמותת 'קהילה' פועלת בתחומים מגוונים: חינוך ליהדות ריבונית-חילונית, עבודה חינוכית, פעילות בתחומי רווחה, יעוץ משפטי חינם ב'מרכז זכויות', חינוך ביקורתי חברתי-כלכלי ועוד. התכניות השונות מכוונות לאנשים שונים בכל הגילאים, מגיל שנה ועד שיבה. העמותה מבקשת לראות בכל אדם את מכלול צרכיו ויכולותיו. לעיתים הוא זקוק לעזרה ועיתים אחרות משתתף או נותן עזרה.
הגישה הרואה את האדם, כל אדם, שווה ושותף דווקא מתוך הנחת השונות, זו המפגישה אותו אדם בתפקידים שונים באירועים שונים בתוך אותה חברה, מאפיינת מאוד גישה קיבוצית. כך, בקיבוץ ה"קלאסי", יכולה היתה המזכירה, מרכזת הקיבוץ, להיות תורנית הגשה בחדר האוכל, או משובצת לאיסוף ביצים עם נערה או נער בני 15. אין בשילוב זה בכדי לבלבל או לטשטש. להפך, מדובר בהזדמנות הניתנת לכל אחד להיות מה שהוא: אדם שלם, בעל עמדות, מאוויים, רצונות ותפיסת עולם, אדם בעל יכולות וחולשות, חבר ושותף מלא בחברה, שאינו מוגבל לתפקיד אחד, או למספר מצומצם מאוד של תפקידים. עקרון קהילתי זה יכול, ולדעתי צריך, להיות מופעל בעבודה עם אוכלוסיות מודרות: צריך לראות ב"נזקק" לא רק "נזקק", אלא חבר בחברה. כל אדם, גם אם הוא חלש או מוחלש יכול, באופן פוטנציאלי, למלא תפקיד חברתי בעל משמעות (עבורו ועבור הכלל).
כך, מנסה עמותת 'קהילה' לשלב אנשים בתוכניות שונות, העונות על צרכים שונים שלהם. בתוך כך, הולכת ומתרחבת יכולתם להיות לא רק משתתפים בתוכנית, אלא גם, בקצה הדרך – שותפים.
סיפור מהחיים: סיפורה של נורית
אני רוצה להדגים את הגישה הטיפולית המוצעת באמצעות סיפור חייה של נורית.
את נורית הכרנו בעמותת 'קהילה' בתור אמא של שחף, ממועדונית הגן של העמותה. נורית הביעה תמיד דאגה לשחף. לכן, הזמנתי אותה להצטרף לקבוצת תמיכה שהחלה כקבוצה המתמקדת ביחסי הורים-ילדים. אולם הנשים ביקשו להחליף את המיקוד שלה: הן רצו לדבר על מכלול חייהן, התלבטויותיהן. הנשים רצו לספר על עצמן, וזאת – למרות הקושי להיחשף, במיוחד בעיר כבית שמש, שיש בה הרבה מהעיירה הקטנה שבה כולן מכירות את כולן.
נורית השתלבה מהר בקבוצה וציפתה לספר את סיפור חייה העצוב. היא חוותה ילדות של הזנחה. בילדותה המוקדמת הרגישה שהיא משמשת עבור אמהּ בעיקר ככלי להשגת משאבים. מאוחר יותר, גדלה נורית במשפחות אומנה ובפנימיה. כשהיתה באה לשבת הביתה, סבלה קללות, השפלות ומכות מאמהּ. בצבא הוכרה כחיילת בודדת, אך לאחריו נאלצה לחזור לבית אמהּ. אז הכירה נורית את אלון ונשאה לו בתוך חצי שנה. אמהּ לא הסכימה לחתונה וניתקה עימה את הקשר. כך התחתנה נורית ללא נוכחות אף אחד מבני משפחתה. מצבם הכלכלי של נורית ואלון היה קשה. הם עברו לבית שמש, גרו בדירה בה לא היה כל ציוד ביתי, ישנו על מזרונים שמצאו ברחוב ובישלו על גזיה בסיר ששאלו מאחת השכנות.
לאחר חישוב זהיר ומדוקדק כיצד להחזיר את המשכנתא, קנו דירה קטנה. נראה היה שחלומה של נורית ל"חיים נורמלים" הולך וקורם עור וגידים. נולד להם בן. נורית החלה לעבוד בטיפול בקשישים ואלון המשיך בעבודתו כנהג משאית. אלא שאלון פוטר פעם אחר פעם, וקיבל קנסות כבדים בעקבות עבירות תנועה. בינתיים נולדו בנם השני, ועשרה חודשים לאחר מכן – בתם הקטנה. חובות המשפחה הצטברו: הם הפכו ללקוחות מוגבלים בבנק, היו חייבים אלפי שקלים לבנק אחר, ארנונה ומים לעירייה, ולא שילמו את המשכנתא על הדירה במשך חודשים. דרך ההתמודדות של נורית, היתה להדחיק את קיומן של חלק מההתחייבויות ולשלם באופן אדוק תשלומים אחרים: מעונות, מועדונית, ריפוי בעיסוק וריפוי בדיבור לשחף.
בעקבות עצתן של חברות הקבוצה, פנתה נורית ל'מרכז הזכויות' של העמותה, ונעזרה במיה, סטודנטית למשפטים המתנדבת בו, לשם פתרון בעיה מסוימת. אולם מצבה הרעוע של המשפחה הלך והתדרדר. נורית איבדה חלק מעבודתה. כשהצענו לה להשתלב בעבודה גם אצלנו בעמותה מצאה כי חברת כוח האדם בה היא עובדת אינה מאפשרת לה לקחת עבודה אחרת – היא צריכה להיות פנויה למקרה שיוצע לה טיפול בעוד קשיש. בינתיים, אלון פוטר מעבודתו, ואלון ונורית פנו ל'מרכז הזכויות' של העמותה גם בעניין פיצויי הפיטורין. הוגשה בקשה לקבלת דמי אבטלה שנדחתה מאחר והתקופה מאז הפיטורים האחרונים שלו לא היתה ארוכה מספיק. כעבור חודש וחצי הוגשה בקשה להבטחת הכנסה. אז הגיעה הודעה מהבנק שהם לא עומדים בתשלום המשכנתא. הפנטזיה שטיפחה לעצמה נורית כאישה בוגרת – לגור עם משפחתה בבית משלהם ולעטוף את ילדיה באהבה ובטחון, עמדה בפני התרסקות. גם מהמעון הודיעו לנורית שאם לא תשלם את חובה יוצאו הילדים מהמסגרות.
נורית יצרה בדחיפות קשר עם מיה, המתנדבת במרכז הזכויות. הקשר ביניהן הפך ליומיומי. הן ניסו להשיג אישור לקבלת דירה מעמידר, וסיוע בשכר דירה. במקביל, ניסתה העובדת הסוציאלית של המשפחה להשיג עבורם סיוע כספי לחודשיים ראשונים של שכירות חופשית. צריך היה לטפל גם במכירת הדירה. בעצתן של נשות הקבוצה, פנתה נורית לראש העיר. לשכתו הצליחה להשיג לה תרומה שתאפשר תשלום למעון. נורית החלה לחפש דירה אותה תוכל לשכור, אך איבדה בכל פעם הזדמנות: כי לא היה לה צ'ק ערבון, כי לא יכלה לתת תשלום לשלושה חודשים מראש וכיוצא באלו בעיות.
'מהדרה להשתייכות' בתוך קבוצת הנשים ומתוכה
בהתגייסות עבור נורית לקחה קבוצת הנשים חלק נכבד. הנשים בקבוצה מכירות באופן אישי בעיות דומות לבעיות של נורית, ויחסי החברות שנוצרו ביניהן אפשרו להן לתמוך בנורית כקבוצת שוות: בהצעות אל מי לפנות בעיר לקבלת סיוע, במחשבה היכן לאחסן את תכולת הדירה במקרה ולא תהיה אפשרות לשכור דירה, בשמירה על הילדים, ובשיחות על כוס קפה כדי לאפשר לה "לשפוך ולהתאוורר". אפשר לומר, כי בתוך קבוצת הנשים נוצרו יחסי-קבוצה המפצים על פירוק החברה החיצונית. אין מדובר בקהילה שמקיפה את כל תחומי החיים, אך בהחלט במקום חברתי מכיל ומגן, בו יכלה לקבל תמיכה בעצה או בהזדהות, במילה טובה. היחסים שנבנו בתוך הקבוצה הטיפולית איפשרו לנורית למצוא בעצמה את הכוחות להתמודד עם המציאות הקשה. אין מדובר רק בחשיבותן של העצות הפרקטיות שניתנו, או בניסיון החיים של הנשים האחרות, אלא – ביצירת יחסי חברות ובהשבת האמון של הנשים בקבוצה באפשרות שלהן לתפקד בתוך מסגרת חברתית שאינה מנוכרת. החברה החיצונית איימה להביס את כוחותיה של נורית, אך היא מצאה בעצמה כוחות חדשים בעקבות המפגש עם הנשים האחרות.
ההתמודדות עם המשבר של נורית הולידה חברות אמיצה בין נורית ושותפה אחרת – יפה, הותיקה ממנה בקבוצה. באחת הפגישות האחרונות ביטאה יפה את חשיבותה של הקבוצה עבורה, את חשיבות ההבניה-מחדש של יחסים לא מנוכרים. היא אמרה: "יותר מ- 20 שנה, מאז שהייתי אולי בת 15, לא היתה לי חברה. ככה כמו שאתם רואות אותי חזקה, הן היו מגלגלות אותי, יפה יפה מגלגלות אותי. ואמרתי לעצמי, עדיף בלי. לקח לי הרבה זמן עד שהתחזקתי ועד שאלוהים הביא לי את החברות הזאת". יפה, המגדלת את שלושת ילדיה לבדה, היתה במצבים דומים, רגשית וכלכלית, לאלו אותם חווה כעת נורית. מבחינה כלכלית מצבה אינו טוב בהרבה, אך היא מרגישה היום חזקה יותר. בייחוד היא מרגישה שהיא אינה בודדה. היא הצטרפה בשנה האחרונה למדרשה למחשבה חברתית, תכנית נוספת של העמותה בה לומדים יום בשבוע לימודי כלכלה וחברה בראיה ביקורתית. המפגשים חשובים עבורה כי שם, כמו שאמרה פעם: "אומרים בצורה מסודרת את מה שאני יודעת מהחיים שלי – איך עושים שאני אהיה עניה כדי שאחרים יוכלו להיות עשירים".
הקשר בין יפה לנורית הוליד מעורבות בגמ"ח, ארגון של גמילות חסדים, המחלק לחם וחלב מדי יום למשפחות נזקקות. יפה ונורית מוצאות משפחות נזקקות, ועוזרות בחלוקה. בתוך החולשה, מוצאות נורית ויפה את הכוחות לסייע לאחרות ולאחרים הנמצאים במצבן. זו, כך נראה לי, חוויה מתקנת המאפשרת להן לגלות בעצמן רב-פניות: הן אינן רק נזקקות – אלא גם משתתפות פעילות ומגישות עזרה, הן אינן רק בעלות צרכים – אלא גם בעלות יכולות. לדעתי, הגילוי של רב-פניות זו הוא חלק משבירת הניכור השורר בחברה החיצונית. נורית ויפה חולמות עתה על הקמת מרכז מזון באחריותן שיהיו בו "חבילות חירום לארוחת ערב". "כי מי כמוני", אומרת יפה, "יודעת בדיוק כמה פסטה, ורסק עגבניות צריך כדי להעביר יום או שניים עד המשכורת".
קבוצת התמיכה לנשים המכילה, שנותנת מקום אבל גם מעמתת; מרכז הזכויות המעניק סיוע, הקשבה ותחושת ערך; המועדונית, בה יש מי שתומך, שרואה את מאמצי ההורות; המדרשה למחשבה חברתית המתייחסת אל המציאות באופן ביקורתי ולא כאל מזל (נאחס) משמיים, כל אלה מאפשרים יכולת של פעולה, של שותפות. מתוך אלה אפשר לצמוח, אפשר לראות את הזולת. ההקשר הקהילתי הרחב יוצר רשת חברתית אמיתית, אליה אפשר להשתייך. בתוכה, אפשר להיות שותפה.
סוף דבר
הניסיון המוצע כאן עדיין צעיר מלהיות מצע לשיטה. אבל יש בו קריאת כיוון למה שיכול או מן הראוי היה שיהיה לאנשים בכלל בחברה המודרנית ובמיוחד לאנשים שהחברה המודרנית הביסה: שותפות. שותפות כזו יכולה ליצור חברה בה האנשים אינם סחורות, וגם אינם חד-ממדיים: הם אינם מתחלקים באופן אבסולוטי לנזקקים לעומת תורמים, חלשים לעומת חזקים, מובסים לעומת מעורבים. מדובר בחברה המאפשרת צמיחה ומשמעות.
ניסיון זה של עמותת 'קהילה' אינו חף מבעיות. אנשים הנמצאים במצב דומה לנורית וליפה זקוקים לליווי של שנים. זהו טווח נשימה קשה לארגונים – גם בשל המחויבות התקציבית, וגם מאחר והוא תובע קביעות של הדמויות המעורבות. העבודה עם אנשים החיים בהדרה מחייבת סובלנות של העובדים איתן. פעמים רבות לא ברור מהי הדרך. גם תחושת ה"ללא מוצא", והצורך להמציא פתרונות חדשים יוצרים קשיים רבים. לעתים קשה לראות ולהראות את התמורות: הן נראות קטנות, לא חשובות, או דורשות מחיר גבוה מדי.
אולם הקושי הגדול מכולם הוא שה"חברה" מסביב נמצאת בתהליכי פירוק גדלים והולכים. בסוף המהלכים המשותפים, מגיעות נורית ויפה, ומגיעים אנשים ונשים נוספים, לשערי החברה המדומיינים, ואז הן מוצאות עצמן במקום בו נמצאים רוב האנשים בחברה המודרנית – במקום של בידוד וניכור. אל מול תהום זו אני עומדת יחד עם נורית ויפה. העוני אינו ביטוי ל"חסרי המזל" שבינינו, שכל חברה צריכה לקחת לגביהם אחריות. העוני הוא ביטוי להיזרקות של כולנו מהזירה הציבורית בה אמור להיות לנו מקום. איננו עוד אנשים ש"בשבילם נברא העולם", אלא כוח עבודה שאפשר לקנות יותר ויותר בזול, וכוח קניה שצריך פחות ופחות להתחשב בו.
את עתידו של הניסיון שהבאתי כאן נצטרך להמשיך ולהמציא בעמותת 'קהילה' ובמקומות אחרים. במספר מקומות בארץ הולכות ומתגבשות קבוצות שיתופיות המציבות לעצמן את המשימה של מעורבות בקהילה ובניית החברה. קבוצות שיתופיות אלה, כמו גם קבוצות וקהלים נוספים בארץ, מגששות את דרכן ביצירת שותפות – משימה מסובכת ועדינה. המשימה של הפיכת משתתפים לשותפים הינה אתגר בכל הרמות, אתגר מתמשך, לטעמי – שווה בטרחתו.