קטר הצמיחה שאנשי האוצר נוהגים בו משאיר יותר ויותר קרונות מאחור. לא רק מובטלים, ערי פיתוח זקנים וילדים מנתקים מהרכבת אלה גם הקרונות המרכזיים: העובדים, בעלי העסקים קטנים ואפילו קבלנים.
אנשי האוצר סבורים כי ככל שיצמצמו את אחריותם לחלקים הולכים וגדלים בציבור הישראלי, כך ינוע קטר הצמיחה מהר יותר בתחילת המסע. לפיכך הם גם החליטו לוותר על קרון השכבות החלשות – קיצצו בקצבאות, החמירו את הקריטריונים לקבלת דמי אבטלה והפסיקו את הסיוע לערי הפיתוח והפריפריות. בנוסף, בצעד קשה ואכזרי, הם החליטו לוותר על קרון הגמלאים ולכן פגעו בקצבאות הזקנה, בזכויות הפנסיה ובלי בושה קיצצו בתרופות ובזכויות החולים הסיעודיים. עכשיו החליטו כי גם הקרונות המרכזיים של הרכבת, שעמוסים בעובדים, ייפגעו קשות בעקבות פיטורים המוניים, שישאירו אלפי עובדים ללא מקור פרנסה ויציבות כלכלית. פתאום מתגלה כי גם קרון העצמאים נפגע קשה מאוד, וכי אלפי עסקים נסגרים בקצב הולך וגובר. מכיוון שאין עובדים ברכבת, אין גם מי שיקנה מוצרים מבעלי העסקים, שכן העובדים החיים בחרדה למקום עבודתם ומצמצמים בכל הוצאה אפשרית. לתדהמתם מתברר כי אפילו קרון הקבלנים נשאר מאחור – זוגות צעירים ללא עבודה קבועה מפחדים להתחייב על רכישת דירה חדשה, משפחות נאחזות בדירותיהן ושוק הנדל"ן ממשיך לצנוח.
ככל שסבלנותו של שר האוצר הולכת ופוקעת והרצון להשיג הישגים מהירים משתלט עליו, כך הוא מחליט לוותר על עוד ועוד קרונות. בתחילת המסע, כאשר החליט לוותר על הקרון האחרון, כל שאר הנוסעים צהלו ושמחו, והצטרפו לקריאות נגד עומס היתר ברכבת. אך התברר כי לא מספיק לוותר רק על קרון אחד וכי הרכבת עדיין תקועה. כך הוחלט לוותר גם על הקרון התשיעי, השמיני וכן הלאה, עד שנותרו עם קטר שאולי יתחיל לנוע, וזאת עם קרון אחד בלבד – קרון העשירון העליון.
כל הדרמה הזו מתבצעת תוך מאבקים לא קלים בין כל הנוסעים, וניסיונות נואשים של חלק מהנוסעים לקפוץ מקרון לקרון. ואולם עם שוך ההמולה מסתבר לנוסעים בקרון הראשון, כי הם נותרו לבד. אלה מצדם אינם מוכנים להשלים עם המצב ותובעים להאט את המהירות ולרתום בחזרה את הקרונות שנשארו מאחור. כך היום הכלכלה הישראלית, שעדיין שבויה בססמאות, נתונה תחת עומס הקולות והמאבקים שטרם הסתיימו, אך מתעוררת לאט לאט אל מציאות חדשה, שבה גם אם תהיה צמיחה היא תשרת חלק קטן מהציבור ותשאיר את מרבית העם מאחור. גם אם הצמיחה תביא בסופו של דבר ליצירת מקומות עבודה חדשים, אלה יהיו מקומות עבודה שבהם ישתכרו שכר מינימום, ללא זכויות, משועבדים לעריצותן של חברות כוח אדם. כתוצאה מכך יגדל מספר העובדים שחיים מתחת לקו העוני.
"אין חברה שתתקיים ללא ערכים משותפים", כתב ג'ון מיינרד קיינס ב-1925. "ערכי שוק בעצמם אינם יכולים למלא תפקיד זה, כי הם משקפים רק מה שכל משתתף בשוק מוכן לשלם לאחר בחליפין חופשיים. השווקים הופכים הכל, כולל בני אדם (עבודה) וטבע (אדמה) לסחורות. אפשר שתהיה לנו כלכלת שוק, אבל לא תיתכן חברת שוק. נוסף על שווקים החברה זקוקה למוסדות שישרתו מטרות כמו חירות מדינית וצדק חברתי".
ב-1997 כתב ג'ורג' סורוס, מי שנחשב לאחד מסמלי הצלחת הקפיטליזם החדש: "למרות שעשיתי הון בשווקים הפיננסיים, אני חושש שההרחבה חסרת המעצורים של קפיטליזם הלסה-פאר (כלכלת השוק) והתפשטות ערכי השוק אל כל תחומי החיים מסכנת את החברה החופשית והדמוקרטית שלנו. האויב העיקרי של החברה הפתוחה כבר אינו הקומוניזם, אלא דווקא האיום הקפיטליסטי".
כדי להתחיל מהלך של צמיחה שיש בו אחריות משותפת של כל האזרחים עם חלוקת נטל צודקת, מוכרחים להבטיח כי גם פירות הצמיחה יתחלקו בין כולם. לכן יש לאמץ חלק מעקרונות תוכנית ה"ניו-דיל" שהנהיג הנשיא רוזוולט בשנות ה-30 ואשר הביאה ליציאה מהמיתון:
- השקעה בתשתיות פיזיות ובתשתית האנושית – האצת פרויקטים לאומיים ביוזמת הממשלה וכן השקעה מסיווית במערכת החינוך שחייבת לחזור ולהיות מהמובילות בעולם.
- הגדלת כוח הקנייה – אחת הסיבות המרכזיות למיתון היא הקטנת כוח הקנייה של הציבור, תופעה הפוגעת בעיקר בעסקים הקטנים. המדיניות הנוכחית של הממשלה מתבססת על פיטורים והורדות שכר, תופעה שצפויה להקטין עוד יותר את כוח הקנייה וכך להעמיק את המיתון. במקום זאת, יש להגדיל את כוח הקנייה של הציבור באמצעות הגדלת הפרוגרסיוויות של מערכת המיסוי (הורדת שיעור המס על המעמד הבינוני והנמוך) והימנעות מהורדות שכר ומפגיעה בקצבאות.
- הגדלת הביטחון התעסוקתי – הפגיעה השיטתית של האוצר בהסדרי הקביעות והביטחון התעסוקתי במשק גורמת לצמצום ההוצאה, שכן חלק ניכר מהקניות במשק הן של משקי בית בעלי הכנסות נמוכות, הקונים בתשלומים בזכות הביטחון הכלכלי. המצב התמידי שבו "חרב מתהפכת" של פיטורים מאימת על העובדים גורם להם לצמצם את הקניות בתשלומים ובכך תורם להעמקת המיתון. לפיכך, יש להימנע מאיום תמידי בפיטורים – מה שיביא להגדלת הביטחון ולהגדלת ההוצאות של משקי הבית הקטנים.
- עידוד שוק המשכנתאות – מעבר ליצירת אווירה של ביטחון תעסוקתי יש לנקוט צעדי עידוד נוספים, כמו למשל הכרה בריבית המשכנתאות כהוצאה מוכרת לצורכי מס.
- הגדלת הביטחון התעסוקתי של העצמאים – יש להכיר בזכאות של עצמאים, בדומה לשכירים, לדמי-אבטלה. מעבר לעובדה שעצמאים משלמים ביטוח לאומי ולכן זכאים לביטוח זה, כמו השכירים, מהלך כזה יתרום לעידוד הפעילות של עסקים קטנים, מכיוון שהוא יפחית את רמת הסיכון שבה הם פועלים.
- הפחתת הריבית – גובה הריבית הוא בגדר נגע אסטרטגי בכלכלה הישראלית, הוא פוגע הן בחברות, הן בעצמאים והן בשכירים ובעיקר בחלשים ביותר. הוא גורם מרכזי בהגדלת הפערים החברתיים בישראל ולכן יש להוביל מהלך ברור להורדתה. הורדת הריבית תתרום הן להגדלת כוח הקנייה של משקי הבית והן לגידול בפעילות של המגזר הפרטי.
- פעילות נמרצת להכשרה מקצועית – אחת הבעיות המרכזיות בכלכלה הישראלית היא היעדר נגישות של קבוצות שלמות בחברה לטכנולוגיות מתקדמות, מערכות מידע וכדומה. עובדה זו לא מאפשרת לקבוצות אלה להשתלב בכלכלה החדשה, ובכך דנה אותן לעבודה בשכר נמוך ובמקרים רבים לעוני. רק מעורבות ממשלתית נמרצת תאפשר להעניק לקבוצות אלה הזדמנות להשתלב בכלכלה החדשה, תקטין את הפערים בחברה ותתרום להגדלת הצמיחה.
- חקיקת חוק יסוד זכויות חברתיות – החוק יבטיח רשת ביטחון חברתית אשר תבטיח חיים בכבוד לכל משפחה ומשפחה בישראל.
ככל שחולף הזמן, מתברר כי מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לפגוע ברקמות כלכליות וחברתיות כל כך עדינות ומשמעותיות, כי בתוך קרונות הרכבת כולם נמצאים ילדי המחר, אלה שישרתו בצה"ל, אלה שיאכלסו את האוניברסיטאות, אלה שייהפכו לחוט השדרה של המשק והחברה הישראלית. אסור להשאיר אותם מאחור. אסור לוותר על העתיד של מדינת ישראל. לי אין ספק כי עדיפה נסיעה בטוחה ומושכלת, בה יגיע המשק הישראלי כולו אל חוף מבטחים, על נסיעה פראית ומסוכנת שמפרותיה ייהנו, אם בכלל, מתי מעט.