"חברי כנסת מנומנמים מאשרים אותו לפנות בוקר ללא כל מחשבה", "90% מהסעיפים בהצעת החוק המקורית של האוצר עוברים", "אין למעשה ביקורת פרלמנטרית על החוק".
לא – אין אלה אמירות הלקוחות מהפגנה של ארגונים חברתיים נגד חוק ההסדרים הנוכחי. אמירות אלה מצוטטות מפי כבוד שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר והיועצת המשפטית של הכנסת, עורכת הדין אנה שניידר שהשתתפו בראשית חודש ינואר בכנס בנושא 'חוק ההסדרים והשלכותיו על זכויות אדם'. הכנס, שהתקיים במסגרת חטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים ברמת גן, עורר אי אילו תגובות בתקשורת. שר האוצר הודיע באותו יום בהפגנתיות כי הוא מושך את הצעת החוק. אך לבסוף 90% מהצעת החוק המקורית של האוצר אכן התקבלה בכנסת.
כמה עובדות רלבנטיות על חוק ההסדרים
חוק ההסדרים או בשמו העכשווי 'חוק המדיניות הכלכלית' הומצא לראשונה בשנת 1985. למי שאינם זוכרים, באותן שנים מדינת ישראל היתה נתונה במשבר כלכלי עמוק ואינפלציה של מאות אחוזים לשנה. הוגי התוכנית הכלכלית לייצוב המשק ביקשו גם לתקן שורה של חוקים בעיקר בנושא מיסוי ועבודה כדי להתאימם למרכיבים הכלכליים של התוכנית. לצורך כך הומצא חוק ההסדרים, כחלק מ"תוכנית החרום" להצלת המשק. הנוסח המלא של החוק החזיק אז 15 עמודים. היום, פחות מעשרים שנה אחרי המשבר הכלכלי ההוא (ובאין חולק על-כך שהמשק יציב יותר מאשר ב 85), ראו זה פלא: לא רק שלא פחת השימוש בחוק ההסדרים, אלא להפך כיום משתרע החוק על פני 150 עמודים. בדיוק פי עשר מאשר ב 1985.
'חוק ההסדרים' מכיל תיקוני חקיקה בכל תחומי החיים. אין מקום ברשימה זו לסקור את כל התחומים ולו רק בכותרותיהם. בכל זאת אמנה כאן כמה מהם. בתחום הרשויות המקומיות: הגברת הפיקוח של משרד האוצר עליהן. בתחום הבריאות: קיצוץ בסל הבריאות, הגדלת התשלומים לביטוח הבריאות, שינוי מבני בקופות החולים. בתחום הבטחון הסוציאלי (נושא שלא נפקד מקומו מאף חוק הסדרים עד כה): קיצוץ בתקציבים לילדים בסיכון, בשרותי הנכים והמוגבלים, בקצבאות הנכים וקצבאות הילדים. בתחום הפנסיה: העברת כל כוחות הבטחון לפנסיה צוברת. אל הסעיפים הללו מצטרפים תיקוני מס, הפרטת רשות הדואר, דחית כניסתו לתוקף של יום לימודים ארוך בחינוך, ביטול חוק הדיור הציבורי, שילובה של תוכנית ויסקונסין – תוכנית שנויה במחלוקת ביותר המיועדת למובטלים, והעלאת גיל הפרישה ל 67.
בשביל מה זה טוב?
אפשר לשאול: "מה משותף לסעיפים הרבים והשונים של החוק?". התשובה ברורה: צמצומה עד כדי גיחוך של 'מדינת הרווחה' הישראלית. ואין המדובר במגמה חד פעמית – זוהי המגמה בכל חוקי ההסדרים מאז 1985 ותחת כל הממשלות. אבל האם הגיון זה מצדיק כינוסם של נושאים רבים ושונים כל-כך תחת חוק אחד, הנושא את השם התמים 'חוק ההסדרים' (או: 'חוק המדיניות הכלכלית')? ומה הטעם לחוקק חוקים בכנסת (כמו חוק הדיור הציבורי או החוק להפעלת יום לימודים ארוך) ואחר-כך לבטל אותם בחוק ההסדרים?
איך אפשר להסביר מצב בו חוק הדיור הציבורי עובר ברוב אדיר במסגרת החקיקה הרגילה של הכנסת ולאחר מכן אותם חברי כנסת מצביעים בעד ביטולו? ההסבר לכך נעוץ בפרוצדורה – לחץ הזמנים, הצמידות לחוק התקציב (שאם לא יעבור, עשוי הדבר לגרור את פיזור הכנסת), חוסר מידע והעובדה שכל הדיונים על חוק ההסדרים מתקיימים בועדת הכספים ולא בועדות הנושאיות האמורות לטפל בנושאים השונים שבהם דן החוק (חינוך, עבודה ורווחה, בריאות וכו').
למדנו כי הממשלה היא הרשות המבצעת ואילו הכנסת היא הרשות המחוקקת. לא כך הדבר, והגיע הזמן, לצעוק בקול צלול וברור, כפי שצעק הילד בסיפור 'בגדי המלך החדשים': "הכנסת עירומה!". הכנסת אינה המחוקקת, ודאי לא העיקרית, במדינת ישראל בשנת 2004. המחוקק העיקרי יושב באגף התקציבים במשרד האוצר.
מי אשם?
מי אשם במצב האבסורדי שנוצר בו הכנסת איבדה את הבכורה לטובת פקידי האוצר כגוף המחוקק במדינת ישראל? אשמים בעינַי חברי הכנסת, בית המשפט העליון והאקדמיה הישראלית. אני מאשים. אני מאשים את חברי הכנסת, שעסוקים כל כך במאבקי ההשרדות הפוליטיים שלהם ואיש מהם לא עשה עד כה דבר (ולו גם הצעת חוק סימבולית) כדי להגביל את השימוש הגורף בחוק ההסדרים.
אני מאשים את חברַי באקדמיה, הן בפקולטות למשפטים והן בפקולטות למדעי החברה כי הם מתעלמים כמעט לחלוטין מהשפעתו של חוק ההסדרים על החיים במדינת ישראל ועל המדיניות החברתית-כלכלית ומפגיעתו בדמוקרטיה. בעוד על 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' נכתבו, בהערכה גסה, מאות אלפי עמודים של מאמרים, על חוק ההסדרים נכתב רק מאמר אקדמי אחד! (כתב אותו פרופ' דוד נחמיאס מהחוג למנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת ת"א במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה).
אני מאשים את בית המשפט העליון שעוצם עיניו לנוכח המובא לפניו. כבר כמה שנים, הן אחרי קבלת החוק והן באמצע תהליך החקיקה פונים אליו נפגעים ספציפיים ועותרים כנגד החוק. בית המשפט דוחה אותם בטענה הלאקונית כי "אינו מתערב בהליכי החקיקה של הכנסת".
אפשר שיש בישראל אנשים שאינם זקוקים עוד למדינה ולשרותי החינוך, הבריאות והרווחה שהיא מספקת. יש להם די כסף כדי להשיג את כל צרכיהם באמצעות השוק החופשי ו'היד הנעלמה'. אבל בל נשכח כי במדינת ישראל חיים מיליוני אנשים שלא זה מצבם. הנפגעים מחיסולה של מדינת הרווחה אינם רק הקשישים, הנכים והילדים (למרות שהקבוצות החלשות הן כמובן הסובלות ביותר) – הנפגעים הם הרוב המכריע של אזרחי ישראל הנזקקים לשירותיה של המערכת הציבורית. אזרחים אלה חייבים להשתמש בכוחם הפוליטי על-מנת לעצור את הפרוצדורה המעוותת הנקראת "חוק ההסדרים".