האם מדינת ישראל היא דמוקרטיה או "פְּקִידוֹקְרַטְיָה"?
בעת האחרונה נדמה יותר ויותר, שענייני הכלכלה, החינוך, הרווחה, הבריאות ובטחון-הפנים של ישראל נקבעים במישרין על-ידי הפקידות הבכירה של משרד האוצר. עקרונות היסוד של הדמוקרטיה – כמו שלטון החוק, עליונות המחוקק וממשל עצמי של העם (באמצעות נציגיו) – הופכים למראית-עין גרידא, ואפילו על מראית העין הזו כבר לא טורחים להקפיד.
בקומדיה הבריטית המעולה 'כן אדוני השר', הנושא המרכזי היא כשלונם החוזר ונשנה של נבחרי הציבור להתגבר על הפקידים במשרדיהם ולקבוע מדיניות. זה מצחיק עד דמעות כשזה קורה בסדרת טלויזיה. כשזה קורה במציאות חיינו, הדמעות הן דמעות של כעס ותסכול.
כך, למשל, הולכים ומתרבים סעיפיו של 'חוק ההסדרים' – אותו "חוק עוקף חקיקה", מבית היוצר של משרד האוצר – המבטל למעשה חוקים שאושרו בכנסת בהליך המקובל (ראו מאמרו של אביב וסרמן בעמ' 24). כך מסרבים פקידי האוצר לחשוף את הערכות השמאי שעל-פיהן נמכרה חברת הספנות 'צים', למרות טענות שהמדינה מכרה את 'צים' במחיר מגוחך (ראו 'קצה הקרחון' בעמ' ??). עקרון השקיפות מופר ברגל גסה, בטענה שפרסום הערכות השמאי יפגע בקונה (פקידי האוצר שכחו מן הסתם, שעליהם לייצג בעיסקה את מדינת ישראל, היינו: את המוכר). כך שומרים נציגי האוצר על שתיקה בדיון בועדת הפנים של הכנסת אודות התוכנית להפרטת בתי הסוהר (ראו מאמרו של עופר סיטבון בעמ' 20), ואינם טורחים כלל להשיב למומחה הבינלאומי המעיד על הסכנות שבהפרטה זו – נראה שמבחינתם הדיונים בוועדות הכנסת הם הליך פורמאלי גרידא, מעין טקס בלתי מחייב, שבסופו תמשיך השיירה לנוע בכיוון שהחליטו עליו מראש בעצמם. למותר לציין שאנשי האוצר סרבו למסור לחברי הכנסת (נבחרי הציבור!) את שמות התאגידים הבינלאומיים שעמם מתנהל משא ומתן על הקמת בית-סוהר פרטי בישראל (זה הרי מידע סודי, שפרסומו עלול לגרום נזק למוכר, היינו: לתאגיד הכליאה). כך, בתשובה לעתירה שהגישו הארגונים החברתיים לבג"ץ משיבה "המדינה" (כלומר: הפקידות הכלכלית הבכירה) כי "לא ניתן לקבוע רף כלכלי לקיום מינימלי בכבוד". השר זבולון אורלב, נבחר-הציבור הממונה על רווחתם של תושבי ישראל, מביע זעזוע מתשובה זו ואומר: "אני לא יודע אם קיימת פרוצדורה בה אני יכול להגיש תצהיר נפרד מטעם משרדי, אך אם לא יתקבלו הערותי, אשתמש בכל הכלים העומדים לרשותי כדי שהעולם ידע את עמדתי" (על פי Ynet, 16/2/04). שר הרווחה מצהיר הצהרות לעולם, בעוד פקידי האוצר קובעים מדיניות…
ובכל-זאת, יש שני הבדלים חשובים בין 'כן אדוני השר' לבין 'שלטון פקידי האוצר': העקרון העליון המנחה את סר המפרי – המנכ"ל הכל יכול שבסדרת הטלויזיה – הוא שמירה קנאית על הסטאטוס-קוו. מבחינתו: כל חידוש או שינוי במצב הקיים הוא פסול. בישראל, המציאות היא הפוכה: פקידי האוצר מנהלים מלחמת חורמה נגד הסטאטוס-קוו הישראלי, וחותרים ללא לאות לפירוק מדינת הרווחה. כל זאת, בלי שום דיון ציבורי, באיצטלא של "החלטות מקצועיות", ותוך ניצול רפיונם של בית המחוקקים, התקשורת והציבור כולו.
וההבדל השני: בניגוד לאופן שבו מוצגים הדברים בסדרת הטלויזיה הבריטית, פקידי האוצר שלנו אינם השליטים העליונים. גם להם יש אדונים. הם ממלאים הוראות – מפורשות או מרומזות – של אלה שיעניקו להם ג'וב טוב ומשכורת עתק בחברה פיננסית זו או אחרת, לאחר שיפרשו מהשירות הציבורי ויעברו ל'מגזר הפרטי' (ראו הודאתו המפורשת של החשב הכללי לשעבר שי טלמון, המצוטטת בגליון 'חברה' מס' 10). מכאן, שהדמוקרטיה הישראלית לא הופכת דווקא ל'פְּקִידוֹקְרַטְיָה' (שלטון הפקידים), אלא, פשוט, לפְּלוּטוֹקְרַטְיָה (שלטון בעלי הממון)…
במאמרו 'למה לי פוליטיקה תמיד' (עמ' 4) מסביר אודי מנור את חיוניותה של הפוליטיקה לניהולה של חברה מודרנית. השאלה החשובה אינה "פוליטיות מול אַ-פוליטיות" אלא איזה סוג פוליטיקה, ואילו גורמים פוליטיים מכתיבים את הכללים. אם הפוליטיקה הישראלית נפלה שלל בידי פקידי האוצר – ובתיווכם, בידי גורמי ההון הדומיננטי – צריכים אזרחי ישראל להחזירה לידיהם. עליהם לאחוז מחדש בפוליטיקה הלאומית, בנהול המדינה, באמצעות נציגיהם הנבחרים – זה פירושה של 'דמוקרטיה' בהקשר מודרני. אם נבחרי הציבור כושלים במשימה זו, כי אז צריך להחליפם בנבחרים אחרים, ראויים מהם. וגם כאן איננו אומרים אלא את מה שמקובל על הכל כעקרון-יסוד של הדמוקרטיה.