אי אפשר להפריז בחשיבות הופעתו בעברית של 'כלכלה בגרוש' מאת ברברה ארנרייך (הוצאת 'בבל', תרגום: אסף שור). חוטים רבים של דמיון נמתחים בין פועלי ופועלות העולם הגלובלי החדש, הנדרשים "להסתדר בעצמם" בשכר נמוך ובלי ביטחון סוציאלי. לכן, הספר, העוסק בחברה האמריקנית, רלוונטי מאוד גם בישראל. יהודה שנהב ויוסי דהאן, שכתבו הקדמה חיונית למהדורה העברית, מדגישים את שותפות הגורל המתהווה בין הפרולטריונים של "עובדים עניים ונטולי זכויות בסיסיות" בארה"ב ובישראל (ומן הסתם גם במרבית מדינות העולם) בלא הבדלי מין או מוצא אתני. דהאן ושנהב, הידועים ככותבים פוליטיים ביקורתיים וכפעילים חברתיים, משרטטים בהקדמה את קווי הדמיון בין המדיניות הנאו-ליברלית באמריקה, ובת דמותה הישראלית. בסיסמה "מרווחה לעבודה" מבטיחים מנהיגי הכלכלה החדשה למובטלים ולמקבלי הבטחת הכנסה, שעבודה היא כרטיס יציאה ממעגל העוני. ארנרייך מראה בספרה שאפשר לעבוד קשה ואף קשה מאוד, ובכל זאת "למצוא את עצמך שוקעת עמוק יותר ויותר בעוני ובחובות".
הפרויקט של ברברה ארנרייך, סופרת פוליטית ומבקרת חברתית אמריקאית, סוציאליסטית בהשקפת עולמה, החל ב-1999, עת פרסמה מאמר על התנסותה כעובדת בשכר נמוך במגזין הארפר'ס. המאמר היווה בסיס לספר שלפנינו (באנגלית: On (not) Getting by in America- Nickel and Dimes), שהופיע במקורו בשנת 2001. לאחרונה עובד הספר למחזה, וכבר הספיק להשפיע על עיתונאיות נוספות לצאת בשליחויות עיתונאיות דומות אל מחוזות העוני של המעמדות הנמוכים.
בת חמישים פלוס, חסרת הכשרה, מחפשת עבודה
עם צאתה למשימה, היתה ארנרייך בת למעלה מחמישים. לצורך הפרוייקט שלה חיפשה עבודה במקומות שבהם היתה יכולה להיטמע, בלי לעורר חשד, בקרב עובדות בדרגות השכר הנמוכות. לסקרנים המעטים, שתהו על יציאתה לעבודה בגיל מתקדם ובלי כישורים מקצועיים, ענתה שרוב ימיה היתה עקרת בית, ובשל נסיבות אישיות נאלצה לצאת לעבודה. בהמשך היא תוכיח לנו, שאין עבודה שהיא ממש "בלתי מקצועית", וכי גם עבודה בשכר של 7 דולר לשעה דורשת מיומנות כלשהי. בנקודה זו ניתן לציין בסיפוק, שארנרייך לא הופלתה לרעה מטעמי גיל, וכי היא התקבלה ללא קושי לעבודות המוצעות לנשים בתחום השירותים העסקיים בשכר נמוך. גם לנשים מבוגרות.
בקי-ווסט, פלורידה, לא הרחק ממקום מגוריה, היא הועסקה כמלצרית במסעדה "לכל המשפחה" וכחדרנית במלון דרכים זול, דווקא בעונת תיירות שחונה ודלה בטיפים; במיין היא נקתה (גם על הברכיים ועל הידיים) בתים של עשירים כעובדת בצוות של חברת ניקיון, ולהשלמת הכנסתה עבדה גם כמטפלת במוסד סיעודי לחולי אלצהיימר; ובמינסוטה היא התקבלה לסניף של רשת המסחר וול-מארט. המעמד הסוציו-אקונומי שאליו הצטרפה ארנרייך אינו קאסטה של מנודים. העובדות והעובדים שחיי העבודה שלהם מתוארים בספרה אינם מהגרי עבודה משוללי מעמד חוקי, אף לא מובטלים. זה המעמד המוגדר כ "עשירון השני" (מלמטה כמובן), ששכרו בשנים 1998 עד 2000 – תקופת ההתנסות המתוארת בספר – היה כ-7.35 דולר לשעה, כשני דולרים יותר משכר המינימום האמריקאי באותה עת. על-פי העדות האישית שפורסת ארנרייך בספרה, ספק אם שכר כזה מאפשר קיום אנושי בכבוד.
ארנרייך סימנה לעצמה מטרה מרכזית: ניסוי בהתאמת ההכנסה משכר העבודה להוצאה עבור דיור. בניגוד למרבית העובדים בשכר נמוך, המתגוררים עם שותפים בקרוונים ובדירות מוזנחות וצפופות על מנת לחסוך בהוצאות הדיור, היא התעקשה לחיות לבדה. כך יכולה היתה להתייחד בתום יום העבודה עם המחשב הנישא שלה ולסכם את קורות אותו יום. היא הרשתה לעצמה "פינוק" נוסף והשאירה ברשותה את מכוניתה. ניידות היא נכס חשוב לעובדים, הן מפני שהיא מאפשרת מגורים זולים יותר מחוץ לעיר והן בשל החיסכון בזמן הנסיעה לעבודה (אף שלא בהוצאות הדלק). לכן, היא הפרה כלל חשוב שקבעה לעצמה: לחיות רק מהכסף שתרוויח ובמזומן, וקנתה דלק בכרטיס האשראי השייך לעולמה הבורגני. אין צורך בתואר בכלכלה, מסכמת ארנרייך, כדי להבין, שהמשכורות נמוכות מדי ושכר הדירה גבוה מדי. יוקר הדיור ועליבותן של הדירות המוצעות לה מעסיקים אותה ללא הרף, כמעט עד כדי עינוי, במשך כל תקופת הניסוי.
ועכשיו, נשים
בסגנונה הקולח והמרתק רושמת ארנרייך רישומים מהווי העבודה: האסלות המטונפות בבתי העשירים, העבודה הסיזיפית במחלקת הבגדים בוול-מארט: איסוף, קיפול, סידור וחוזר חלילה. היא כותבת על מסירותן של עובדות לעבודתן הבלתי-מתגמלת ועל הקושי לשרוד בעוד יום עבודה על הרגליים. כמרבית חברותיה לעבודה אף היא נוטלת כדורים לשיכוך כאבים, ואולם בכל רגע נתון היא מודעת לכך שעולמה ה"אמיתי", שממנו באה, ממתין לה מעבר לפינה, יחד עם ימי המחלה שנמנעים מחברותיה לעבודה ועם ביטוח הבריאות שעל דומה לו אף אינן חולמות. היא חוזרת ומברכת על הבריאות הגופנית והחוסן הנפשי שרכשה בזכות שנים של תזונה טובה ופעילות ספורטיבית בחדרי כושר.
קוראות פמיניסטיות ימצאו שהקריאה בספר אינה פשוטה להן. למרות שארנרייך מספרת על עבודה בסביבה נשית מובהקת שבה הגברים הם, בדרך כלל, ה"בוסים", היא דואגת להרחיק מספרה כל דימוי של מניפסט פמיניסטי. חשוב לציין שארנרייך, שכתבה פעם על בטי פרידן של תקופת 'המיסטיקה הנשית' כעל אמהּ האידאולוגית, מתבטאת בשנים האחרונות נגד הפוליטיקה המגדרית, בטענה שהיא מזיקה למאבק המעמדי המשותף של גברים ונשים. בהקשר זה יש לראות, לדעתי, גם את ספרה זה.
ולמרות זאת: האם באמת אין שום קשר בין ריבוי נשים בענפי השירותים "הבלתי מקצועיים" בתחומים שבהם התנסתה ארנרייך ובין השכר הנמוך של המועסקים והמועסקות בהם? והאם הפמיניזציה של העוני אינה ראויה לעיון בזיקה ל"עבודה בגרוש"?
על ערכה הסגולי של ההתבוננות מבפנים
ישנם מוסדות וארגונים שאי אפשר לדעת מה מתרחש בהם, אלא באמצעות חקירה סמויה. המבצע של ברברה ארנרייך לא נערך במסדרים סודיים כאלה, ולשם איסוף מידע בנושאים שעניינו אותה אין צורך להתחפש לחדרנית או למטפלת סיעודית. לכן יש לשאול, מה היא מגלה לנו "מבפנים" שלא היה אפשר לספר בתחקיר עיתונאי או דוקומנטרי עשוי כהלכה. יתרה מזאת, לפעמים נראה שדבקותה של ארנרייך בנקודת המבט של "בַּרְבּ", העובדת הזמנית, צמצמה את מרחב הראייה של ברברה, העיתונאית החוקרת. אדגים את טענתי באמצעות הפרק המתאר את עבודתה בסניף של רשת המסחר וול-מארט.
לקראת סיום העבודה בוול-מארט התעניינה ארנרייך בשאלה, מדוע העובדים בשכר נמוך מתקשים להתנהג כיצורים רציונליים מבחינה כלכלית. כלומר: מדוע אין הם מתקוממים ומתאגדים נגד ההנהלה, או עוזבים מקום עבודה גרוע לטובת מקום טוב יותר. לשאלה זו היא מציעה הסברים מכמה הבטים: ראשית, כותבת ארנרייך, על רוב העובדים בשכר נמוך לא חלים הסכמים קיבוציים והם מועדים לפיטורים מידיים אם הם מגלים רוח קרב או נטייה להתאגדות מקצועית. העובדים בוול-מארט ובארגונים דומים, משאירים, עם כניסתם לעבודה, את הדמוקרטיה האמריקאית מאחוריהם ונכנסים למרחב דיקטטורי, שבו הם מאבדים את זכויות האזרח הבסיסיות שלהם, ובהן הזכות להתאגד. הם משלמים על-כך גם מחיר פסיכולוגי כבד המתבטא בערך עצמי נמוך. ויש גם סיבות נוספות: כל בקשת עבודה במקום חדש מאלצת את הפונה למלא הררי טפסים. לעתים קרובות נדרשים מבקשי העבודה לעבור בדיקות שתן משפילות לגילוי סמים. למרביתם אין כוח לכל זה, ועל עובדות מבוגרות מאיים גם החשש שלא ימצאו מקום עבודה חלופי, ועל כן הן מסתפקות ברע במיעוטו, ומשלימות עם גורלן.
כל ההסברים הנכונים הללו מתעלמים מעובדה גלויה, שבוודאי לא נסתרה גם מארנרייך, והיא, שהעובדים בוול-מארט ניסו ועודם מנסים להתאגד. רשת המסחר הקמעוני הגדולה ביותר בארה"ב, המעסיקה למעלה ממליון עובדים בשכר נמוך, בשלושת אלפים וחמש מאות מרכזי קניות מפלורידה ועד אלסקה, כבר היתה למושג: 'וול-מארטיזציה' של עולם העבודה. משמעות המושג הן עבודות בשכר נמוך שדוחקות את העובדים ואת משפחותיהם לעבר קו העוני ומתחתיו. הרשת שמטיפה ל"עבודה" כערך מקדם בחיים, משתמשת בטקטיקות בלתי חוקיות כדי לחסום עובדים מלהתאגד באיגודים המקצועיים. על עשרות התלונות שהוגשו נגדה מאמצע שנות התשעים ועד היום, ואשר בהן היא מואשמת בפעילות בלתי חוקית נגד התאגדות עובדים, אפשר לקרוא באתר האינטרנט walmartwatch.com. אני מניחה שארנרייך ידעה לפחות על חלקן, כפי שהיתה אמורה לדעת, שבזמן שעבדה בוול-מארט נאספו מאות עדויות על קיפוחן של עובדות בקידום ובשכר. העדויות שימשו בסיס לתביעה בגין אפליית נשים שהוגשה נגד הרשת ב-2001, בבית המשפט בסן פרנסיסקו, בשם שבע מאות אלף עובדות בהווה ובעבר. למרבה הצער, הדברים הללו אינם מופיעים בספרה של ארנרייך. היא מציגה את העוֹבדות כנשים פאסיביות המשלימות עם מקומן בעולם. כאמור, זוהי תמונה חלקית בלבד.
אין ספק שברברה ארנרייך היא הסיפור המרכזי בספרה. לזכותו של הפרויקט שלה יש לומר, שלולא תיארה בגוף ראשון את המסע המיוחד שלה בארץ העשירון השני, ספרה לא היה מעורר עניין כה רב, ויתכן שהיה מצטרף לשורה ארוכה של ספרי מחקר וביקורת חברתית, חשובים אך עלומים. נראה שבעולם שהתרגל לכתיבה ניו-ז'ורנליסטית המעמידה במרכז את הכותב או המספרת, גם רעיונות חברתיים נמכרים טוב יותר באמצעות ההתנסות האישית והסיפור החווייתי, במיוחד אם המחברת היא גם אישיות ידועה. ההצלחה של 'עבודה בגרוש' מעידה, לכאורה, שארנרייך בחרה בז'אנר הנכון. כרב מכר יש לספר סיכוי גבוה להגיע למודעותם של קהלים חדשים, שענייני עבודה ועובדים מן המעמדות הנמוכים אינם בטווח העניין הספרותי הרגיל שלהם. אך כמובן, הפרסום הרב שזכה לו ספרה של ברברה ארנרייך לא מבטיח, כשלעצמו, תיקון כלשהו במצבם של גיבוריו האמיתיים: חבריה וחברותיה של "בַּרְבּ", שנשארו מאחור, בארץ הפרולטריון העני של אמריקה.