אמונה רווחת היא "תחשוב אחלה – יהיה אחלה". אמרה שגורה זו מייצגת טיעון מרכזי בפילוסופיה העממית החדשה – "הכל בראש": אם רק תחשוב "טוב", באמת יהיה "טוב". הפילוסופיה הזאת באה לידי ביטוי בדרכים רבות, החל מספרות אקדמית, דרך "סדנאות-אושר" למיניהן וכלה בסטיקרים של חב"ד "תן חיוך – הכל לטובה!".
זוהי פילוסופיה עממית, שטחית ופשטנית, אולם ברובד העמוק שלה היא נובעת, בין היתר, מזרם הגותי מרכזי במאה העשרים – ה'אקזיסטנציאליזם'*. ביסודה של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (מלשון 'אקזיסטנס' – 'קיום') עומדת הנחת החופש של האדם. "האדם נידון להיות חופשי" טען סארטר, פילוסוף צרפתי, מנציגיו המובהקים של האקזיסטנציאליזם. כוונתו היא שהאדם חופשי לעצב את עצמו. לאדם אין 'מהות' מוגדרת או קבועה מראש. הוא פשוט 'קיים', ולכן עליו לבחור מי להיות. מכאן בקלות ניתן להסיק: "אם רק תבחר להיות מאושר – תהיה מאושר". כעת ננסה לעקוב אחר המסלול המוביל מן החופש האקזיסטנציאליסטי אל ה"תחשוב אחלה", ומתוך כך להבין את האפשרויות והסכנות שהאקזיסטנציאליזם טומן בחובו.
סיזיפוס והאדם המודרני
אלבר קאמי, אקזיסטנציאליסט צרפתי נוסף, תאר לנו את סיזיפוס מהמיתוס היווני העתיק. סיזיפוס נידון לדחוף סלע במעלה הר בשאול, ואחרי שהסלע מתגלגל חזרה מטה, עליו להעלותו שוב, חזור והעלה לנצח. קאמי דימה את גורל האדם בכלל, ואת זה של הפועל והפקיד המודרניים בפרט, לגורלו של סיזיפוס, אך קבע: "עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר". בכך קאמי ביטא את הרעיון שהאדם חופשי בתודעתו. האקזיסטנציאליסטים הדגישו בדרך-כלל את החופש בפרשנות של המציאות – החירות הרוחנית של האדם. הם לא טענו שהאדם חופשי לעצב את המציאות החיצונית ככל העולה על רוחו, אלא שהוא חופשי לבחור את יחסו כלפי המציאות, אשר הוא הגורם המכריע בעיצוב הווייתו הכוללת, לטענתם. ניתן לגזול ממך כל חירות, אך לא את חופש התודעה. אם נתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר, נוכל גם אנו להיות מאושרים.
לא לחינם בחר קאמי במיתוס של סיזיפוס כמשל מרכזי בהגותו. עבודת האדם היא סיזיפית, כלומר – חוזרת על עצמה ללא תכלית סופית. אנו עובדים בכדי לחיות וחיים בכדי לעבוד. העבודה היא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. וקיום זה, לפי קאמי, הוא אבסורדי, היינו: חסר פשר, חסר תכלית ויכול היה שלא להיות באותה מידה שהינו. לכן, בכל דברי ימיו עורג האדם לתכלית אשר תעניק משמעות לקיומו. את האלים אשר משלו בכיפה מאז בריאת האדם, החליפו בעת החדשה רעיונות המודרנה: הנאורות וההומניזם.
הפועל/פקיד המודרני עובד קשה, עבודתו סיזיפית, שבלונית ומנוכרת. הוא זקוק למשמעות לחייו, אחרת לא יוכל לשאת את עבודתו. גם האיכר-צמית או האומן מימי-הביניים עבדו קשה, אבל בכמה הבדלים מהותיים. ראשית, עבודתם לא היתה שבלונית ומנוכרת כזו של צאצאיהם המודרניים. המהפכה התעשייתית שינתה לחלוטין את עבודתו של האדם. העבודה המודרנית נעשתה סיזיפית יותר מאי-פעם. בייצור התעשייתי (כמו גם בביורוקרטיה הניהולית) העובד אינו אלא מפעיל של מכונה. בתור שכזה הוא אחראי רק על קטע מצומצם ומבודד של תהליך הייצור, הזר לו בכללותו. עבודתו מסתכמת בפעולה פשוטה ואינסופית, ממש כמו סיזיפוס.
שנית, מהשינוי בתנאי העבודה נגזר שינוי דומה בכל המרקם החברתי-תרבותי. עבודתו וחייו של איש ימי-הביניים היו מעוגנים בסדר חברתי אורגני, שלם ויציב, בחסות הכנסייה והאל. הסדר הזה התמוטט בתהליך המודרניזציה. חלוצי הפילוסופיה המודרנית במאות ה-16 עד ה-18, אנשי ההשכלה והנאורות, הציעו לבני דורם רעיונות חדשים שיכניסו סדר ומשמעות בחיים שהתהפכו על-פיהם. השקפתם ההומניסטית הציבה במרכז ההוויה את 'האינדיבידואל האוטונומי' (האדם כישות ריבונית, תבונית ובעלת רצון חופשי) במקום האל שנזנח. המדע בא במקום הדת והמדענים במקום אנשי-הכנסייה. 'האמנה החברתית', כתשתית אידיאולוגית למדינת-ההמונים המודרנית, החליפה את הקהילה הקטנה, האינטימית והסולידרית, שהתפרקה.
אלא מה? ככל שהחברה נעשתה המונית, דינמית וחסרת ודאות, הרעיונות הללו רק הוסיפו לחרדה: כל אדם עומד ברשות עצמו, אחד בתוך המון רב, ואינו מוגן עוד על-ידי הקהילה והאל. בתנאים אלו, משמעות החיים החדשה שמציעה המודרנה ודאי אינה מספקת. בפתרון הדתי היתה לפחות כנות מסוימת: "אני אדם קטן בעולם גדול ומפחיד, קיומי אפסי ולכן אני זקוק לישות גדולה וכל-יכולה שתגן עליי ושתנחני בדרך הנכונה". ואילו ההומניזם, החסר את הטרנסצנדנטיות נוסכת הביטחון של האלוהות, טוען ביומרנות יהירה: "אני האדם הנני לב הבריאה, כל העולם נועד לי ובידי הבחירה בין טוב לרע". אולי כמו סיזיפוס, גם האדם המודרני נענש על חטא ההיבריס (גאווה) ועל זלזולו באלים.
הפתרון האקזיסטנציאליסטי
האקזיסטנציאליסטים זיהו משבר זה במציאות המודרנית. הם הבינו כי על כל אדם למצוא משמעות לחייו שלו, שהנם תופעה ייחודית. ראשית, הם הציבו אותו נכוחה מול מצבו: הנך בודד, ללא מוסר מוחלט וללא חסות אל. הם תבעו: היה חזק, חייה את חייך במלואם, תוך מימוש כל הפוטנציאל הייחודי שלך – ב'אותנטיות' (בלשונו של היידגר, אקזיסטנציאליסט גרמני חשוב). היה 'על-אדם', בוז להמונים, דרש ניטשה, מי שנחשב כמבשר האקזיסטנציאליזם. ולבסוף הם הציעו את הפתרון האולטימטיבי: מצא, או ליתר דיוק – המצא, את פשר קיומך, את משמעות חייך הפרטיים.
לפי ויקטור פרנקל, פסיכואנליטיקאי שיישם בתורתו את ההגות האקזיסטנציאליסטית, בכוח האדם לעצב בתודעתו את הוויית חייו. הפן הממשי של הקיום, העבודה וחיי היומיום, נותרים כמשא כבד על כתפי האדם, אך הפשר הוא הוא שיהפוך משא זה לנסבל. הפשר הוא עניין אישי וניתן למצאו בדברים רבים: אהבה לאדם כלשהו, אידיאל שלהגשמתו אתה מקדיש את חייך, מלאכה או אמנות בה הנך שואף לשלמות וכולי. במוטו לספרו הנודע 'האדם מחפש משמעות' מצטט פרנקל את ניטשה: "מי שיש לו איזה 'למה' לחיות בעבורו יוכל לשאת כמעט כל 'איך'".
תודעה כזו טומנת בחובה סכנה: אם בעזרת ה'למה' ניתן לסבול כל 'איך', הדגש עובר משינוי ה'איך' למציאת ה'למה'. במקום לנסות לשנות מצב קשה ומעיק, מנסים למצוא בו פשר וכך לחיות עמו בשלום. הבעיה היא שבדרך זו, אותו ה'איך' ימשיך וישרוד הרבה אחרי שה'למה' ובעליו יעברו מן העולם.
האמנם אין אפשרות אחרת, זולת להמציא 'פשר' לסבל? יש לזכור שנקודת המוצא הפילוסופית והביוגרפית של פרנקל היא חווית מחנה הריכוז. זהו מצב קיצון של הרע והמנוכר בקיום המודרני ובקיום האנושי בכלל. זהו מצב קיצון גם מבחינת חוסר יכולתו של הנקלע אליו לשנות את המציאות. אך בחיינו המודרניים הנורמליים, כשאנו נהנים לפחות ממידה של חירות בחסות הדמוקרטיה והליברליזם, האם עלינו לדבוק בנוסחה האקזיסטנציאליסטית על מנת לשאת את משא היומיום? וכאן אני חוזר לסכנה שבחשיבה האקזיסטנציאליסטית: האמנם עלינו להישאר פסיביים נוכח כל גזרה, מתוך אמונה שנשרוד ונשאר מאושרים אף על פי כן – בזכות הפשר לחיינו, שהינו בלתי תלוי בכל רע שיבוא עלינו?
חופשי זה לגמרי לבד?
כדי להבין מדוע האקזיסטנציאליזם מביא למסקנות כאלו, עלינו לחזור ללב הטיעון האקזיסטנציאליסטי. הנחתו של סארטר, "האדם נידון להיות חופשי", אינה אומרת רק שהאדם מוכרח לעצב את עצמו, אלא גם בעצמו. האקזיסטנציאליזם מניח אינדיבידואליות מוחלטת. זהו מקור החופש אצל האקזיסטנציאליסטים. לשיטתם, האדם נולד 'טבולה ראסה', והוא יהיה רק מה שהוא יעשה מעצמו. אם רק יכיר בחופש שלו (ומטרתם לעזור לו בכך), יוכל לעצב את עצמו ללא השפעות חיצוניות. האקזיסטנציאליסטים טוענים שלאדם אין 'מהות' קבועה מראש, ובכך היא מתעלמים מהנסיבות החברתיות, הכלכליות, הפוליטיות, התרבותיות והחינוכיות שלתוכן בהכרח כל אדם נולד, והמהוות יסוד חשוב בתנאי קיומו. רק בהתעלם מהכפיפות לתנאים החברתיים ניתן לטעון שהאדם נידון להיות חופשי.
הבעיה היא יותר חמורה מאשר התעלמות תיאורטיות מהשפעות חברתיות. האינדיבידואליזם באמת מנתק את האדם מן החברה בה הוא חי. האדם המודרני רואה עצמו אינדיבידואל מנותק ו'חופשי' מעול החברה. ניתוק זה, שהינו לכאורה בלבד (ניתוק בתודעה), הוא שמביא לאדישות ולניכור של האדם המודרני כלפי שותפיו בחברה. אבל האינדיבידואליזם הוא תודעה כוזבת, כיוון שבמציאות כל אדם הוא חלק בלתי נפרד מחברתו. החברה אינה אלא סך כל פרטיה, לכן כל אדם משפיע עליה, ובעיקר מושפע ממנה. במידה ומניחים את אינדיבידואליות האדם ועצמאותו המוחלטת, השפעת החברה עליו נראית כמעט מיסטית. ואמנם, בהתבוננות נכוחה במציאות, ניתן להבחין בכפיפותו של האדם המודרני לחברה, אשר במידה רבה מתנה את התנהגותו ומכוונת את מחשבותיו. עובדה זו ממחישה את הכזב שבתודעה האינדיבידואליסטית.
"תחשוב אחלה" – אבל מה יהיה?
העצות שימושיות מהסוג: "תחשוב אחלה", "הבט בחצי הכוס המלא", "חייך- העולם יחייך אלייך בחזרה" וכדומה עשויות לסייע בדבר אחד: לשמוח למרות הקשיים. אך אין הן אומרות דבר על השאלה: כיצד לצמצם את הקשיים. עצות אלו מסרסות את הקול הקורא תגר על עצם נוכחות הסבל בחיי אנוש, הקול המורד ששואף לשנותם.
אין כאן משום מחלוקת עם ניטשה: מי שיש לו איזה 'למה' אכן ישא כמעט כל 'איך'. אבל יש לתהות על טיבו של ה'למה'. פשר החיים אינו יכול להיות אמצעי בלבד, לשם עמידה בקשיים שמערימים עלינו החיים. שהרי אז אינו פשר, כלומר – תכלית, אלא אמצעי (מעין 'משכך כאבים'). ה'למה' צריך לשקף את תכליתם האמיתית של החיים. ואם התכלית היא האושר (יהא אשר יהא), אזי יש לשנות את החיים, כך שיוכלו להתקרב לאושר אמיתי בפני עצמו, ולא "אושר-אף-על-פי-כן", או אושר מדומה, כתוצאה משכנוע עצמי, בנוסח "תן חיוך – הכל לטובה". ה'למה' חייב איפוא להיות קשור במאבק המתמיד למיגורו של אותו 'איך' בלתי-נסבל מן העולם. אז יהיה סיכוי לאדם חופשי לחיות את ה'למה' כמהותו – כתכלית הקיום, ולא כאמצעי שיקל עליו לסבול איזה 'איך' מאוס.
שיטת ה"תחשוב אחלה – יהיה אחלה" מניחה שההכרה מעצבת את ההוויה. היא מתעלמת מכך שגם להוויה חלק גדול בעיצוב ההכרה. לפי הגישה השניה, עלינו לפעול לשינוי נסיבות החיים; לעשותן יותר אנושיות ומאפשרות חופש ממשי, ולא רק תודעתי, כזה האקזיסטנציאליסטי. אזי – מתוך חופש מעשי לעיצוב החיים – תבוא הכרת האושר של כל אדם ואדם. בני-האדם יכולים להיות חופשיים – רק אם יכירו בשעבודם ויפעלו ביחד למיגורו.
תמוה הדבר שדווקא במאה העשרים הופיע האקזיסטנציאליזם. זוהי התקופה הראשונה בה הטכנולוגיה התקדמה לכדי מתן אפשרות ממשית להיפטר מעבודת האדם הסיזיפית, ולעשות את הקיום האנושי באמת יותר נסבל. ודווקא אז באים פילוסופים שקוראים לנו למצוא פשר לקיום הבלתי נסבל?
אינני רומז שניטשה, סארטר, קאמי וחבריהם פעלו במודע ובמתכוון להנצחת הניצול שבשלטון ההון. אך בהחלט לפילוסופיה שלהם יש אפקט התורם למצב זה: אפקט של טשטוש תודעת הדיכוי, ומתוך כך – טשטוש התודעה המהפכנית. הטשטוש הזה מוליד אדם מנוכר ואדיש לגורל החברה, מתוך דאגה לאושרו הפרטי הקטן. השגת האושר, כך הוא מאמין, תלויה רק בו, ולא בתנאים החברתיים. אלא שאושר כזה אינו האושר של קיום אנושי משוחרר ומלא, כי אם ניסיון להדחיק את הרע והמנוכר שבקיום הנוכחי במקום לשנותו. זהו 'כחש עצמי', אם לדבר בלשונו של סארטר עצמו.
שוב, אין להסיק שהאקזיסטנציאליסטים מתכוונים בזדון לשרת את המעמד המנצל. עמדתם נגזרת מהתודעה האופיינית למעמדם החברתי. ככל שהאינטלקטואלים והפילוסופים מתרחקים מסבלו הממשי של המעמד העובד, כן מתחזקת עמדתם האידיאליסטית. הרהורי נפשו של האינטלקטואל המבודד הופכים בעיניו לאמת אוניברסלית. הפילוסוף המודרני הוא באמת אינדיבידואל אוטונומי מבחינה אינטלקטואלית, זוהי עבודתו וזהו תפקידו החברתי. לפיכך מצטייר בעיניו 'האדם בכלל' כישות אינדיבידואליסטית. האינדיבידואליזם הזה הוא מטאפיזי, משום שעבודת הפילוסוף היא כזו. הוא לא מכיר את עבודת הפועל או הפקיד הפשוט, שאינה מטאפיזית, אלא פיזית מאוד, ואיננה אינדיבידואלית כל עיקר.
בהגות האקזיסטנציאליסטית טמונה גם ביקורת חריפה על המודרניות, שהרי גם המעמדות הלא-עובדים זוכים לטעום מחוויות הניכור המודרניות. אך חצי הביקורת האקזיסטנציאליסטית מכוונים כלפי התרבות המודרנית ומצבו הנפשי של היחיד בתוכה. אין הם נוגעים במבנה הכלכלי המעמדי של החברה. האקזיסטנציאליסטים היטיבו לתאר את מצבו הקיומי העגום של האדם המודרני, אולם הפתרון שהם מציעים רק מנציח מצב זה. האתיקה האקזיסטנציאליסטית מתגלה כבת-בריתו הפילוסופית-אינטלקטואלית של הבידור האלקטרוני ההמוני במלאכת סימום השכל האנושי, יצירת תודעה כוזבת ודיכוי כל זיק של מחאה ומרד. לא בכדי ראה המרקסיסט ההונגרי גיאורג לוקאץ' את האקזיסטנציאליזם כשיאה של 'הפילוסופיה הבורגנית' – זו המשמשת את הקפיטליזם להצדקת השקפותיו בעיני ההמונים.
אולי אלבר קאמי דווקא, להבדיל מפרנקל, הבחין בעקבות מלחמת-העולם השניה בסתירה שבין התקווה והאשליה שבאקזיסטנציאליזם. לפני המלחמה כתב קאמי את 'המיתוס של סיזיפוס', וציוונו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר. אחריה הוא כתב את 'האדם המורד'…